התבוסה בקרב וארנה, 1444.
התבוסה בקרב וארנה, 1444.
תבוסתו לטמרליין ולאחר מכן מותו המשפיל בשבי ב-1403 של הסולטן באיזיט הראשון כמעט והובילו לסופה של האימפריה העותמאנית. באסיה החזיר טמרליין לשלטון שליטים מקומיים רבים של הסולטן אשר נכבשו בידי העותמאנים. באירופה אפרשה ההפוגה את ההתארגנות המחודשת של האימפריה הרומית המזרחית היוונית, כמו גם לממלכות שכנות כגון סרביה, וואלכיה ובולגריה להתנתק באופן זמני מהשלשלאות של הסולטן. בתוך האימפריה העותמאנית עצמה החל מאבק שלטוני קשה על הכתר בין ארבעת בניו של באיזיט: סולימאן, עיסא, מוסא (באופן סמוי) ומהמט. המאבק פיצל בין החלק האירופאי של האימפריה לחלק האסיאתי.
סולימאן, שליט אדריאנופול ("אדירנה") הגיע להסכם אי לחימה עם מלך סרביה ובכך הצליח לכבוש את בורסה ואת אנקרה. מוסא מצא את עצמו מוקף ועל כן איחד כוחות עם מהמט ובצד טקטי גאוני תקף את אדריאנופול. אנשיו של סולימאן החלו לנטוש אותו בהמוניהם ולעבור לצד של מוסא, בזמן שסולימאן עצמו נתפס בזמן שניסה לברוח לקונסטנטינופול והוצא להורג. לאחר מכן תקף מוסא את סרביה, הרס את המדינה, טבח ב-3 חילות מצב, סידר את גופות הנטבחים בצורה של משולש גדול, שם עליהם קורות עץ והזמין את היניצ'רים לארוחה גדולה כאשר הגופות והקורות שימשו כ"שולחנות". ללא ספק, המשתה, ההרג וההילולה בקנה מידה המוני היו חלק מהמורשת הנוודית של הטורקים.
לאחר מכן תקף מוסא את קיסר האימפריה המזרחית מנואל אשר גם הוא נטה לצדו של סולימאן ואשר פנה עתה לעזרתו של מהמט. שני הצבאות העותמאניים היריבים נפגשו דרומית לסרביה. הכאוס היה מוחלט ואיש לא היה בטוח נגד מי הוא אמור להילחם. מה שברור הוא שמוסא היה כבר בשלב זה מנהיג אכזר, פראי ואגוצנטרי, והיניצ'רים המבולבלים בצד שלו סירבו להילחם ביניצ'רים בצד השני והתפזרו. מוסא נמלט אך נתפס וכנראה שהוצא להורג באותו האופן כמו אחיו - חניקה באמצעות מיתר קשת. האח האחרון, עיסא, נעלם ומעולם לא נראה שוב. כך התמנה מהמט הראשון לסולטן. זה לקח אומנם עוד שנים רבות להסדיר את הכאוס, אך בסופו הייתה האימפריה שונה למדיי ובעלת אופן חריג מאוד בהיסטוריה שלה שכן מהמט, בשונה ממרבית הסולטנים האחרים, היה מוכר בזכות האנושיות שלו, חוש הצדק והיכולות שלו, ואף קיבל את הכינוי "המשקם".
מהמט לא אהבה להילחם, אולם היה זה בתקופתו שהחל העימות הראשון עם הרפובליקה של ונציה, עימות אשר נמשך כ-200 שנים. לאחר שהצליחה ונציה הצליחה לבלום את הצי שלו ליד גליפולי הוא חתם עימה על הסכם, וכן הגיע להסכם גם עם האימפריה המזרחית והמשיך למעשה לשלוט בנתיניו האירופאים ללא משאבי הג'יהאד. זמן קצר לפני מותו ב-1421 הוא ביקש ממקורב לקחת את שני בניו הפעוטים לקונסטנטינופול על מנת שהקיסר יגן על חייהם מאחיהם הגדול מוראט השני, אשר לבסוף בחר שלא להרוג אותם.
בשנת 1444 נפגשו הצבאות של הצלבנים והעותמאנים לראשונה מאז קרב ניקופול ב-1396 בשדה וארנה שבבולגריה המודרנית, בדלתה של הדנובה שעל חופי הים השחור. עוד לפני הקרב התעמת מוראט רבות עם אחד המתנגדים הגדולים בהיסטוריה לג'יהאד, המנהיג ההונגרי-רומני יאנוש הוניאדי, האיש שעשה אולי יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה לבלום את הג'יהאד אשר איים במאה ה-15 על אירופה כולה.
יחד עם סקנדרבג האלבני הוא בלם את הג'יהאד לאירופה למשך תקופה של עשרות שנים, אולם גלי התקיפה של מהמזרח לא יכלו להיעצר לנצח. במהלך ההצלחות שלהם החלו כבר ההונגרים, האלבנים, הולאכים והבוסנים לחלום על חירות מהטורקים. הוניאדי העניק להם השראה רבה, והוא שידרג את יכולות הלחימה של האבירים ההונגרים לרמות אדירות. הוא היה חייל יוצא מן הכלל בעצמו, פטריוט הונגרי, אציל שהגן על הגבולות של הונגריה ואולי אף האציל העשיר ביותר של מדינה זו. הוא נולד סביב שנת 1407, לחם כ-קונדוטיירי עבור בית ויסקונטי באיטליה, ולאחר מכן חזר למולדתו והקים צבא באמצעות הונו הפרטי על מנת לבלום את פלישות הג'יהאד מהמזרח. חיל הפרשים הקלים שלו היו המקור ל-הוסרים הראשונים המפורסמים. הוא נלחם נגד הטורקים עד יום מותו, תמיד תוך תקווה לא מתממשת שיוכל להדוף אותם מאירופה, או לכל הפחות הונגריה. ייתכן מאוד שהצלחתו הזמנית לבלום את הג'יהאד הצילה למעשה את אירופה כולה.
אגדות רבות נולדו סביב הוניאדי. לפי חלק מהן הוא היה בנו של זיגיסמונד, המהלך ההונגרי בתבוסה בניקופול ובהמשך קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
בשונה מסקנדרבג אשר התרכז לרוב באלבניה ועסק יותר בלחימת גרילה, פעל הוניאדי ולחם בכל הבלקן, פיקד על צבאות בינלאומיים, שוחח עם אפיפיורים ומלכים ואף הוליד את המלך העתידי של הונגריה מתיאש הראשון.
שנות ההפוגה שטמרליין והמלחמה בין האחים העניקו לאירופה הגיעו לסיומן ועתה היה מוראט השני נחוש להמשיך את הג'יהאד. תנאי השטח הקשים, גבעות נוקשות ומחוספסות, הרים תלולים ויערות עבים המלאים בזאבים ודובים לא הצליחו לעצור את התקדמות הח'ליפות העותמאנית. בזמן שכל אירופה אחזה באימה, הוניאדי לא נרתע אלא יצא לפגוש את האויב. ב-1442 הוא צעד עם כוחותיו להציל את הרמנשטט והצליח להביס כוח טורקי גדול והוציא להורג את המפקד הטורקי. צבא נוסף נשלח אומנם נגד "האביר הלבן של הונגריה" - כינויו של הוניאדי בזכות השריון אותו לבש - אולם ספג תבוסה קשה עוד יותר. הוניאדי הפך למעשה לגיבור של הבלקן; שליטי ולאכיה, סרביה ובוסניה הפכו לבעלי בריתו של מלך פולין והונגריה ולדיסלב השלישי, והיה זה תחת פיקודו הכללי של ולדיסלב שכוח בעלות הברית צעד לפגוש את הטורקים ב-1443 במה שזכה לכינוי "הצעידה הארוכה של הוניאדי."
אולם הצבא הבינלאומי הזה, למעשה כוח צלבני, הורכב מלא יותר מ-25 אלף חיילים ואולי אף 12 אלף בלבד, מספר קטן עבור משימה כה חשובה והוא הורכב בעיקר מהונגרים, סרבים, ולאכים, פולנים, גרמנים ואפילו מספר מתנדבים צרפתיים ושליח אפיפיורי בשם הקרדינל ג׳וליאן צ׳זריני. בקרב ניש בנובמבר 1443 הנחילו הצלבנים תבוסה מוחצת לפולשים ליד נהר מוראבה, חיסלו אלפי טורקים ולקחו 4000 שבויים, לרבות המפקד הראשי - גיסו של מוראט. לאחר מכן שחרר הוניאדי את סופיה ועשה את מה שנחשב עד כה לכמעט ובלתי אפשרי - הוא חצה עם צבאו את הרי הבלקן - מעשה שעד לשלב זאת הצליחו לעשות רק אלכסנדר הגדול ב-335 לפנה"ס ומוראט הראשון ב-1390.
בשלב זה יכול היה הוניאדי להתקדם גם לאדריאנופול עצמה ללא התנגדות עותמאנית גדולה, אולם צבאו התקשה להמשיך לנוע בחורף ללא אספקה וסבל ממארבים טורקיים. הוניאדי לקח את צבאו הרעב חזרה להונגריה ו-ולדיסלב השלישי החליט בשלב זה לעצור ולחתום עם מוראט ב-סגד על הסכם שלום למשך 10 שנים (בהתאם לתאי הג'יהאד), הסכם שהוא לא בהכרח היה צריך לחתום עליו בשלב זה. בתמורה וויתר מוראט על ולאכיה והעביר אותה להונגריה, וויתר על השאיפות האימפריאליסטיות בסרביה ושילם 60 אלף דוקט עבור גיסו לאחר שאחותו התחננה שיחזיר לה את בעלה. מוראט חזר להתאוששות והתארגנות בבורסה.
כפי שמלמדות מאות שנות היסטוריה, הג'יהאד מעולם לא נעלם באמת אלא תמיד מחכה שוב לרגע המתאים. לכן גם ההפוגה הזאת הייתה יכולה להיות זמנית בלבד. כפי שכתב אודות מערכה זו עוד ההיסטוריון הדגול אדוארד גיבון: עבור הטורקים, אלוהים ומלחמה צעדו יחדיו נגד הכופרים ו"הסימיטר היה הכלי היחיד להמרה".[1] אבל הפעם היו אלה הנוצרים שהיו אחראים לחידוש המלחמה ועל כן העניקו לסולטן את התירוץ המושלם לחדש את המלחמה.
המנהיגים הנוצריים זעמו על ולדיסלב על שחתם על ההסכם לפני הניצחון האפשרי של הוניאדי. ג׳וליאן צ׳זריני המשיך להזכיר כי לא ניתן באמת לסמוך את ההסכמים עם הטורקים. הם ידעו כי דתו של מוראט לא מאפשרת לו על שמירה על שלום לאורך זמן (על כן 10 שנים בלבד כחיקוי למעשי הנביא) וכי הוא, כפי שמלמדת ההיסטוריה, יהיה הראשון להפר אותו ברגע שירגיש כי הנוצרים חלשים. הם גרמו למלך להישבע כי יפר את ההסכם, זאת בזמן שמוראט היה עסוק בצד השני של הבוספורוס בעיקר עם שפחות המין של ההרמון. הוניאדי סירב תחילה להצטרף להפרה הזאת, אולם שוכנע לבסוף לאחר שהובטח לו כי ימונה למלך בולגריה.
וארנה הייתה נמל בולגרי כאמור בדלתה של הדנובה שעל חופי הים השחור, ונבחרה כמקום הקרב. ההונגרים סיכמו עם וונציה להיפגש מחוץ לחוף ולקבל אספקה וכוח עתודה. היה זה עתיד להיות מסע הצלב האחרון.
ב-1 בספטמבר שמעו הטורקים שהמלך ההונגרי מתקרב עם צבא של 10 עד 30 אלף חיילים ועל כן שמחו כי שוב יש להם את התירוץ להמשיך בג'יהאד. מוראט מיהר לצאת מבורסה בחזרה אל מעבר למצרים לאירופה. הצבא הנוצרי חצה את הדנובה והמשיך להתקדם לוארנה תוך ניצחונות על מספר חילות מצב של הטורקים. אולם כאשר הגיעו ליעדם הם גילו שהצי הוונציאני כלל לא הגיע. הם השתלטו על הנמל לאחר מצור קצר, וכבר למחרת שמעו שמוראט כבר בבולגריה עם היניצ'רים וצבא גדול פי 4 מאשר של בעלות הברית. הוניאדי מעולם לא נרתע משום דבר וגם כאן החליט שעקב המצב עליו לתקוף ראשון.
ב-10 בנובמבר 1444 החל העימות. הטורקים הציגו את ההסכם הקרוע על הרומח של פרש. בצד של הוניאדי הרכיבו הולאכים את האגף השמאלי, בזמן שההונגרים הוצבו בצד הימני יחד עם הצלבנים הצרפתיים תחת פיקודו של ג׳וליאן צ׳זריני. ולדיסלב הציב עצמו עם כוחו במרכז.
הוניאדי קיבל את הפיקוד הצבאי ופקד על ההונגרים לתקוף. הלוחמים האסיאתיים בצבא הטורקי החלו מיד לסגת. הולאכים הביסו את האירופאים שהיו בצד העותמאני. הניצחון נראה וודאי ומוראט אף תכנן להימלט כאשר אחד המפקדים שלו התחנן והצליח לשכנע אותו להישאר. הישארותו של הסולטן הובילה לדהירה של ולדיסלב ולמותו של הסוס עליו רכב. לאחר נפילתו, אחד היניצ'רים סיים את חייו. הטורקים שמו את ראשו על קצה של יתד ארוך והפנו אותו לכיוונם של ההונגרים והפולנים. הדבר היווה פגיעה מורלית אנושה בהונגרים אשר ברחו משדה הקרב. צ׳זריני נהרג גם הוא. ראשו של ולדיסלב השלישי נשלח לבורסה והוצעד ברחובות. כך, בוארנה, חזר הג'יהאד לנצח. תוך מספר חודשים בלבד שבו בני החסות לשעבר של העותמאנים שוב לחיות תחת העול הטורקי. היה זה עוד צעד אל עבר נפילתה של קונסטנטינופול. יחד עם זאת, הצליחה הונגריה במשך יותר ממאה שנים להחזיק מעמד כמבצר נוצרי.
4 שנים מאוחר יותר המשיך הוניאדי להילחם. בראש צבא של 20 אלף חיילים הוא פגש את העותמאנים בקרב השני של קוסובו, ליד המיקום של הקרב הראשון ב-1389. אולם שוב מספרם של הטורקים היה רב מדי והקשתות של היניצ'רים היו יעילות מדי והג'יהאד שוב היה עם ידו על העליונה. עדיין, במהלך שנות הלחימה הרבות שלו הצליח הוניאדי להציג התנגדות מרשימה ועיקשת מול ההתקדמות של הח'ליפות העותמאנית בתקופה בה היא נראתה כבלתי ניתנת לעצירה. גם סקנדרבג הצליח במשך כרבע מאה למנוע את ההשתלטות העותמאנית על אלבניה ובכך את המשך התפשטותה מערבה ובעיקר אל עבר רומא, אולם גם הוא לא הצליח בסוף לעצור את הגל ההרסני מהמזרח שבסופו החל את הליך האסלאמיזציה הארוך שהוביל למצבה העגום של אלבניה המודרנית.
[1] https://books.google.co.il/books?id=ZycbLy9GszoC&pg=PA344&lpg=PA344&dq=%22the+scimitar+was+the+only+instrument+of+conversion%22&source=bl&ots=x1po0MkI6j&sig=ACfU3U3dARZsH3OzKYjQyzdNBSriH-9eiA&hl=iw&sa=X&ved=2ahUKEwjFg8vS9af4AhUZ1IUKHe00DkUQ6AF6BAgCEAM#v=onepage&q=%22the%20scimitar%20was%20the%20only%20instrument%20of%20conversion%22&f=false
לקריאה נוספת:
Lord Kinross, The Ottoman Centuries: The Rise and Fall of the Turkish Empire, Morrow Quill Publishers, 1977.
