המצור הראשון על וינה, 1529.
המצור הראשון על וינה, 1529.
לאחר שהובילו לחורבנה של הונגריה,
סיום עצמאותה, דילול אוכלוסייתה ולקיחת מאות אלפים לעבדות, פנו העותמאנים נגד
וינה, עיר הבירה של קרל החמישי - קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הסולטן סולימאן
הראשון הגדיר עיר זו בתור המטרה המרכזית של הג'יהאד שלו, זאת משום שההונגרים כבר
לא היוו שום אתגר או סכנה לאחר תבוסתם בקרב מוהאץ' ב-1526. הוא חזה כי הדנובה,
הנהר שעל גדותיו שוכנת וינה, תהיה בקרוב חלק מהח'ליפות בדומה לנילוס, פרת, חידקל
והאינדוס, ו-וינה תהפוך ל"בגדד של המערב". אולם בזמן זה היה קרל עסוק
בשאיפותיו באיטליה ועל כן עברה המערכה לפיקודו של אחיו פרדיננד הראשון.
ב-10 במאי 1529 יצא סולימאן למערכה
נגד המערב בראש צבא של עד 250 אלף חיילים ועם 300 תותחים כבדים, כמו גם אין ספור
פרדים, סוסים וגמלים. בדרכו הוא עבר בכוונה ב-מוהאץ', המקום בו הביס את ההונגרים
שלוש שנים קודם לכן, זאת על-מנת להשפיל אותם. הוא פגש את הואסל ההונגרי שלו יאנוש
זאפויה, אשר נישק את ידו ובכך אושש את כניעתו ומעמדו הנחות מול הסולטן. יחד עם
משרתיו ההונגריים הוא המשיך את המסע לכיוון וינה תוך שהוא כובש, בוזז ושורף מספר
ערים וכפרים בדרך, טובח במספר חילות מצב וכן מבצע עינויים, הוצאות להורג ושעבוד
אקראי של תושבי הכפרים שצבאו עבר דרכם מרגע כניסתו לאוסטריה. הכוח הקדמי של צבאו
הגיע אל חומות וינה ב-23 בספטמבר והפרשים דהרו סביבן תוך צעקת עלבונות והבטחת מוות
למקומיים. הפרשים הללו החזיקו באוויר רומחים עליהם היו נעוצים ראשיהם של אוסטרים.
יתר צבא הח'ליפות הגיע מספר ימים מאוחר יותר. הנצורים התכוננו למצור ארוך תוך פחד
ממשי כי אכן תהיה זו תבוסה משום שהיה מספרם קטן פי 10 מהפולשים - 16 אלף מגנים
בלבד. היה זה כוח קתולי-פרוטסטנטי משולב, חלקם הגיעו לעיר שלושה ימים בלבד לפני
הטורקים.
המצור נמשך שלושה שבועות בלבד.
סולימאן ציפה שיהיה זה פרדיננד בעצמו אשר ינהיג את הגנת העיר, אולם הקיסר העתידי
לא הגיע וכך נפלה ההנהגה לידיו של וטרן גרמני, הגנרל הרוזן ניקולאס פון זאלם.
אולם לבסוף, הדבר שפגע בפולשים יותר
מהכל היה מזג האוויר. שינויי אקלים, גם הקיצוניים ביותר, מתרחשים באופן קבוע מאז
היווצרותו של כדור והרבה לפני הופעתו של האדם. כך, לא היו מוכנים הטורקים למזג האוויר
הכה שונה ב-1529, והגשמים הכבדים לא אפשרו להם להשתמש בתותחים הכבדים אותם הם
נאלצו להשאיר ב-בודה. כמו כן, הוכיחו אנשי וינה כי הינם נועזים וקשוחים בהגנה על
עירם לא פחות מצאצאיהם ב-1683. יניצ'רים רבים החלו לחלות ודרשו הכרעה או נטישת
המצור. הנצורים היו אומנם תחת סכנה אדירה עקב מספרם האין סופי של הרגליים
הג'יהאדיסטים, מוקשים וחומרי נפץ, אולם בהמרה התבהר לסולטן כי אין שום אפשרות
לכבוש את העיר תוך זמן קצר. הוא הבין שמצור ממושך על עיר שמוגנת בידי כמות קטנה של
אנשים תחת פיקודו של גנרל לא מוכר לאחר שהבכירים לא הועילו להגיע - לא קרל ולא
פרדיננד - יהווה פגיע קשה מאוד בתדמיתו. לכן, הוא טען כי סירובם של המקומיים לצאת
ולפגוש אותו בשדה קרב והעדפתם להסתגר בתוך עיר משמעותם שהם מודים בתבוסה, וב-16
באוקטובר ארזו הטורקים את הציוד שלהם והחלו במסע הארוך חזרה לקונסטנטינופול הכבושה.
אולם לפני שעזבו הם שרפו את המחנה שלהם ואיתו שרפו למוות את כל אלפי השבויים -
בעיקר איכרים שנחטפו מהכפרים המקומיים, למעט כאלו שנלקחו לעבדות. גם היניצ'רים
ביצעו לאחר התבוסה הזאת זוועות כה רבות וחמורות שבמשך מאות של שנים הייתה למעשיהם
של הטורקים תדמית אכזרית גדולה אפילו עוד יותר.
למעט יאנוש זאפויה, אשר הרעיף שבחים
על אדונו עקב "הצלחתו במערכה", אף אחד לא האמין לשקרים של סולימאן והיה
זה ברור שוינה הביסה את האימפריה העותמאנית. הכישלון הטורקי בוינה התקבל בברכה בכל
רחבי אירופה בתור הניצחון הגדול הראשון של הנוצרים על המזרח תיכוניים מאז הופעתם
של טורקים ביבשת. עד 40 אלף טורקים ו-20 אלף נוצרים מצאו את מותם בכל שלבי המערכה
והמצור.
ב-1532 סולימאן שוב ניסה לכבוש את
וינה, אולם לא הצליח להיכנס אל תוך אוסטריה לאחר שפרדיננד הצליח לבלום את הג'יהאד
בהונגריה. עדיין, לא הייתה זאת הפעם האחרונה בה ביקשו הטורקים לכבוש את העיר.
לקריאה נוספת:
Antony Bridge, Suleiman the Magnificent: Scourge of Heaven, Lume
Books, 2022.
E.S. Creasy, History of the Ottoman Turks. London, 1854.
Kinross, Lord, The Ottoman Centuries, Morrow Quill, 1979.
Caroline Finkel, Osman's Dream: The History of the Ottoman
Empire, Basic Books, 2007.
