קרב מוהאץ' והנפילה של הונגריה, 1526.
קרב מוהאץ' והנפילה של הונגריה, 1526.
בשונה
מאביו סלים הראשון, אשר הפנה את הג'יהאד מזרחה, פנה הסולטן סולימאן הראשון
מערבה והתרכז במשך כל שנות מסעות הכיבושים שלו בעיקר באירופה. במהלך 46
שנותיו כסולטן וח'ליף הוא לחם 3 פעמים נגד יריביו המרכזיים בני דתו בפרס: הפעם
הראשונה הייתה ב-1534 כאשר הפך השאה של פרס לבעל בריתו של קיסר האימפריה
הרומית הקדושה קרל החמישי מבית הבסבורג אשר שלט בספרד, מקסיקו, אוסטריה, והולנד.
הפעם השנייה התרחשה ב-1548 כאשר השתלטו היניצ'רים שלו על תבריז';
הפעם השלישית הייתה ב-1553 כאשר הוא הרס למעשה את מסופוטמיה. אולם במשך רוב חייו
הייתה אירופה הנוצרית המטרה העיקרית שלו.
חשוב
לזכור כי גם המערכות בפרס היו בבסיסן דתיות משום שהשיעים היו שנואים גם הם על ידי
הטורקים והסונים האחרים. באסיה, הרחיב סולימאן את האימפריה שלו אל תוך חצי האי ערב
והשתלט על החג'אז, תימן ו-עדן. כך, הפך האזור הקדוש של דתם לחלק מהאימפריה
העותמאנית, והוא נותר בידיה במשך כ-400 שנים עד אשר שינה זאת לורנס איש ערב בעזרת
כוחותיו הערביים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הכיבושים
של סולימאן באירופה היו מרשימים עוד יותר ממעשיו באסיה, בה הם נמשכו פחות מ-6 שנים
בלבד. אירופה הייתה במרכז תשומת לבו, הג'יהאד שלו והיניצ'רים שלו. תוך זמן
קצר לאחר שהפך לסולטן הוא כבש סופית את בלגרד ב-1521 לאחר שיאנוש הוניאדי מנע זאת
מהטורקים ב-1456; הוא כבש את רודוס וכן הטיל מצור על וינה. כמובן שגם זה התאפשר רק
בזכות ההצלחות הגדולות של העותמאנים במהלך 200 השנים שקדמו לכך: כוחה של סרביה
נשבר בקרב קוסובו ב-1389; בולגריה נעלמה אל תוך הלילה האסלאמי לאחר המפלה בניקופול
ב-1396. ולאכיה ובוסניה הפכו לחלק מדאר אל-אסלאם לאחר קרב וארנה ב-1444;
אלבניה הנוצרית נפלה לאחר מותו של לוחם החופש הגדול שלה סקנדרבג; גם האימפריה
היוונית הפכה לאבק לאחר האונס והטבח של קונסטנטינופול ב-1453.
כך,
נותרה רק אומה נוצרית גדולה אחת באזור זה אשר עדיין הייתה מסוגלת להילחם עבור
עצמאותה. הונגריה הובסה אומנם בעבר, אולם היא מעולם לא הוכנע או נכנעה ונחשבה
לחסרת פחד ופראית. היא הייתה מוכנה להילחם עבור האל שלה, האפיפיור שלה והמלך שלה.
הודות לגיבור ההיסטורי הגדול שלה יאנוש הוניאדי, התרחש הניצחון האחרון שלה
כאשר היא הצליחה כאמור לבלום את הטורקים בבלגרד ב-1456, עיר אשר הייתה בתקופה זו
תחת שליטתה של הונגריה. אולם מאז חוותה הונגריה סוג של הדרדרות. סולימאן
הצעיר ביקש להכניע את הונגריה ושלח משלחת ל-בודה ודרש דמי חסות אדירים תמורת
"שלום מתמשך". מלך הונגריה בשלב זה, לאיוש השני, היה ילד לא מבריק
במיוחד שהתעניין יותר מהכל בתענוגות אישיים והקיף עצמו בחסרי תועלת אחרים
כמוהו. הילד הפזיז התייחס לכך כבדיחה וענה לדרישה של הסולטן בבוז; זאת הייתה
אולי תגובה נכונה מבחינה עקרונית, אך שגויה מבחינה טקטית ולא היה זה נכון להציגה
בפומבי. הוא זרק למאסר את ראש המשלחת ולאחר מכן שלח אותו בידיים ריקות חזרה
לקונסטנטינופול. לפי חלק מהעדויות הוא אף חתך את אוזניו ואפו.
האירוע
שיחק לידיו של הסולטן שהיה מאושר מכך שלאיוש העניק לו את התירוץ המושלם למלחמה.
נחוש לכבוש את בלגרד, סולימאן צעד מקונסטנטינופול בפברואר 1521 בראש צבא שגודלו לא
לגמרי ברור, אך אשר היה ללא ספק מאוד גדול והורכב מלא פחות מ-33 אלף גמלים ו-10
אלף עגלות אשר נשאו אספקה וחלקי ארטילריה. הפיקוד הצבאי ניתן לאיברהים פאשה, נוצרי
יווני שנחטף כילד, דתו הומרה, שמו שונה והוא מונה לבסוף לווזיר. את הצבא ליווה צי
של 40 ספינות אשר שט לאורך הדנובה. תוך כדי התקדמותו כבש הצבא הפולש את
העיר שאבאץ בחודש יולי, עליה הגנו רק כ-500 חיילים תחת פיקודם
של אנדרו טורמה וסימון לוגודי. כל אנשי חיל המצב נטבחו. ביומנו כתב
סולימאן כי "מאה ראשי חיילי חיל המצב של שאבאץ שלא הצליחו להימלט מעבר
לנהר הובאו למחנה". למחרת הראשים הללו שופדו על מוטות חדים
ו"קישטו" את מחנה העותמאני. 60 מגנים הונגריים שסירבו לנסות לברוח
היו עדיין בחיים לאחר יותר משבועיים של מצור. הם הקימו מבנה קרב בכיכר המרכזית של
העיר וכמו החיילים המקצועיים ביותר עמדו בהתמדה בלי לזוז וחיכו להתקפה הטורקית. הם
נלחמו בפולשים עד אשר האחרון שבהם לא נותר בחיים.
בסוף
יולי כבר עמדו היניצ'רים מחוץ לחומות בלגרד, עליה הגן חיל מצב קטן של
פחות מ-7000 חיילים אשר ציפו להגעתו של חיל סיוע מבודה. אולם לאיוש היה
בעיצומה של חופשת ירח הדבש ולא התעניין במתרחש - וכך הסיוע לא הגיע. שני
אצילים מקומיים, יאנוש זאפויה וסטפן באטורי פיקדו על כוחות פרטיים
גדולים לא הרחק מהמצור, אך הללו פחדו יותר אחד מהשני ולא פעלו למען
העיר. היניצ'רים תקפו והשתלטו על העיר בתחילת אוגוסט. הניצולים, שרק כמה
מאות מהם נותרו בחיים, הסתגרו במצודה והצליחו להתבצר בה עד סוף החודש. אחד מהם היה
אביר צרפתי בשם דה קרוסי, אשר באופן לא ברור ואמיץ לקח חלק בעימות בו צרפת לא
הייתה מעורבת. יחד עם 75 ההונגרים ושכירי החרב הסרביים הנותרים, דה קרוסי נכנע תחת
הבטחה כי לא יוצאו להורג. אולם כהרגלם, כמו ברוב המקרים לפני הקרב הזה ולאחריו,
הטורקים התכחשו להבטחותיהם שכן אין שום מניעה לשקר לכופרים, ולמעט הסרבים הם
הוציאו להורג את כל הניצולים. ראשיהם של ההונגרים נערפו. סך הכל, נערפו ראשיהם של
כ-500 חיילים ו-300 נלקחו לעבדות. לא ברור מה עלה בגורלו של דה קרוסי עצמו. רוב
התושבים המקומיים של העיר הוצעדו לשווקי העבדים של קונסטנטינופול הכבושה.
ההונגרים
החלו לחשוש מהמטרה הבאה של הג'יהאד הטורקי הבלתי פוסק. 5 שנים מאוחר יותר היה
המקום הזה מוהאץ', אשר בדומה לקוסובו ב-1389 הפך לבית קברות עבור הארץ
המקומית.
לפני
ששוב צעד להונגריה, עם זאת, כבש סולימאן את רודוס מידי ההוספיטלרים אשר שלטו
בו במשך כ-200 שנים. הטורקים שנאו ופחדו מהם כפי שהנוצרים פחדו ושנאו את
הטורקים. מנהיג המסדר על האי היה פיליפ וילייה דה ל'איל-אדם הצרפתי, אשר
קיבלו לאחרונה את הפיקוד בגיל 57. הטורקים תקפו את האי בעזרת כוח של 700 ספינות,
בעיקר ספינות משוטים, 40 אלף ימאים ו-20 אלף לוחמים, בזמן שסולימאן עצמו
התקדם מגליפולי עם 140 אלף לוחמים. מספרם של ההוספיטלרים היה רק כ-500 והם
הורכבו מדוברי שפות שונות כגון גרמנית, אנגלית, קסטיליאנית, פורטוגלית,
איטלקית, פרובאנס, אוברן וצרפתית. החלק הארי היו חיילים מפרובאנס.
לחמו לצדם מאות כמרים לוחמים, אלף שכירי חרב ועוד כאלף תושבי רודוס מקומיים.
בתחילת
ספטמבר 1522 תקפו הטורקים את בירת האי, אולם האבירים הצליחו להחזיק מעמד עד סוף
דצמבר. האבדות של הטורקים היו אדירות, כנראה מעל ל-60 אלף. אחד הניצולים של הקרב
היה ז'אן פריסו דה לה ולט, אשר בהמשך הפך למנהיג במסדר האבירים; הוא עזר
לאבירים השורדים להקים בית חדש באי מלטה וב-1565 הם עמדו מול מתקפה קשה עוד יותר
על ביתם החדש מצד העותמאנים. בקרב זה הוא הנהיג בגבורה את האבירים במה שהפך לתבוסה
הגדולה הראשונה של סולימאן, ואולי אף תחילת בלימת הג'יהאד העותמאני. בירת
מלטה, ולטה, נקראה על שמו.
מספר
שנים לאחר הנפילה של רודוס חזר הג'יהאד להונגריה. הפעם היה לעותמאנים בעל ברית נוצרי,
מלך צרפת פרנסואה הראשון, אשר האמין כי זה עדיף עבור צרפת שצבאו האוסטרי
של קרל החמישי יהיה עסוק בלחימה מול העותמאנים. פרנסואה נפל בשבי
האוסטרי לאחר קרב ופנה לסולטן לעזרה. שוב היה סולימאן מאושר כי פעם נוספת יש לו
תירוץ לתקוף את אירופה והוא הבטיח למלך הצרפתי בערמומיות כי עתה "שהניח
את בקשתו לפני כס המלכות שהוא מקלט העולם, אין הוא צריך עוד לפחד מהאויב שאיים
והרס את שלטונו ושב אותו".
המטרה
הראשונה של הסולטן הייתה הונגריה הקתולית של לאיוש השני הילדותי, בעל בריתו
של קרל החמישי. צבאו היה אדיר, עד 300 אלף, אם כי כנראה שבפועל קרוב יותר
ל-70 אלף, אשר ללא ספק נועד לכיבושים רבים במערכה אחת. הונגריה עצמה הייתה באותו
הזמן בעיצומם של עימותים פנימיים רבים והאיכרים נידונו לצמיתות והיו מנוכרים
מארצם. לאיוש יצא לפגוש את האויב עם משמר של 4000 חיילים. יאנוש זאפויה, האציל
המקומי העשיר ביותר עם צבא פרטי של 40 אלף חיילים, שוב לא מיהר להתערב
בעימות. לאיוש בכל זאת הצליח לגייס 22 אלף חיילים נוספים ועם הצבא הזה
הוא פגש את סולימאן ב-29 באוגוסט 1526 בשדה מוהאץ' ליד הדנובה.
באותו
הזמן באנגליה, המלך הנרי השמיני היה עסוק מדי במלחמת הגירושים שלו מקתרין
מאראגון מכדי לחשוב על הונגריה הרחוקה והפולש מהמזרח שהפיל את
קונסטנטינופול. פרנסואה הראשון הצרפתי היה כאמור בצד של הפולשים שכן
האמין שעדיף להחליש את בעל הברית של קרל החמישי. כך, בשדה מוהאץ', גם היועצים
של לאיוש אמרו לו כי מספרם מועט מדי וכי יש לחכות ולנסות לגייס את עזרתו
של זאפויה. אולם לאיוש היה צעיר, חסר ניסיון, פחזן ולא פיקח
במיוחד ופקד כי לא מחכים לאיש.
הבישוף
פירני, אחד מאין ספור אנשי הדת אשר ליוו את המלך, הבחין בכמות האדירה של טורקים
המחזיקים בחרבות ומחכים להתקפה ההונגרית ואמר לבישוף אחר שהיה לידו: "היום
הוא חגו של יוחנן הקדוש המרטיר. הבה נשנה את שם היום הזה לחג של עשרים אלף
מרטירים מגיארים [הונגרים]." המגיארים הגיעו להונגריה מאסיה במהלך המאה ה-9 ועתה עמדו
במוהאץ' מול פולשים שמקורם גם הם באסיה. באומץ הם תקפו את הפולשים. הפרשים
הטובים ביותר של אירופה, אשר הקדימו את ה-הוסרים, צעקו ושרו תוך שהם שוברים את הקו
הקדמי של הטורקים. אולם מספרם הבלתי סופי של לוחמי הח'ליפות לא אפשר להם להתקדם
הרבה מעבר לכך ומאחורי הקו הראשון חיכו להם רק עוד טורקים, הללו כבר בעלי שריון
כבד ותותחים אותם הם שמרו בעתודה. הם השמידו את הפרשים ההונגריים ותוך שעתיים בלבד
האירופאים הובסו. לאיוש נפצע בראשו ובזמן שהשומרים שלו הצליחו להבריחו
מהקרב, סוסו החליק בזמן שחצה נחל בוצי, נפל והמלך טבע משום שלבש שריון כבד. 7
בישופים וארכיבישופים, לרבות פירני, נהרגו בקרב. ככלל, 16,000 הונגרים נהרגו
בקרב, ראשיהם של כל ה-2000 שנפלו בשבי נערפו ושופדו על מוטות חדים ופוזרו באותו
הלילה כקישוטים סביב אוהלו של סולימאן, בזמן שראשיהם של אחרים נאספו למבנה
פירמידה. הסולטן פקד על שריפתה של מוהאץ', אשר קיבלה את הכינוי ההונגרי
המורבידי "קברה של האומה ההונגרית."
מוהאץ' הכריעה
את גורלה העגום של הונגריה - "מגן הנצרות" - למשך 200 השנים הבאות.
במהלך 150 שנים בלבד שבאו לאחר מכן הידרדרה אוכלוסייתה מ-4 מיליון ל-2.5 מיליון.
בשום מקום אחר באירופה לא התרחש שינוי כה דרמתי בזמן כה קצר. הטורקים צדו את
ההונגרים באזורים הכפריים כמו בעלי חיים. 3 מיליון הונגרים שועבדו ונשלחו לאזורים
שונים בכל רחבי האימפריה העותמאנית. מספר חודשים מאוחר יותר צעד סולימאן חזרה
לקונסטנטינופול עם קבוצה ראשונה מתוך רבות אחרות בהמשך שהורכבה מ-100 אלף גברים,
נשים וילדים הונגריים אשר נמכרו לעבדות בקונסטנטינופול ואזורים אחרים באנטוליה,
כמו גם מצרים, סוריה ואזורי הבלקן הכבושים. לוחמי הג'יהאד
השונים, היניצ'רים, ה-גאזי, ה-סיפאהים והאחרים זכו לשלל רב על ההישגים
שלהם בלחימה. לפי החוק הדתי המזרח תיכוני, חמישית מכלל השלל שנתפס שייך לסולטן,
כלומר הח'ליף בשלב היסטורי זה, ועל כן זכו לוחמיו הטורקים לשמור את השאר עבור
עצמם. ללא ספק, היה הג'יהאד ההכנסה הטובה ביותר עבור העם הזה ולוחמיו נהנו ממנו
רבות. מאוחר יותר, כאשר הורשו היניצ'רים להתחתן, גם בני משפחותיהם
נהנו מכך והסחר הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהמסורת הצבאית העותמאנית.
המערכה
של סולימאן לא רק שרוקנה את הונגריה מאוכלוסייתה אלא גם השאירה את האומה כולה בהרס
ומפוצלת לשלושה חלקים. חלק אחד היה תחת כיבוש טורקי מלא, חלק אחר הועבר לשליטתו של
אחיו של קרל החמישי - פרדיננד הראשון מבית הבסבורג - והחלק
השלישי, פרובינציית טרנסילבניה, נלקח על ידי האציל הערמומי יאנוש
זאפויה אשר עקב חוסר הפעולה שלו אפשר כנראה את המהלך
הזה. זאפויה יצר לעצמו ממלכה, אשר הייתה חלק ממה שנותר מאדמת המגיארים, והפך עתה לבן חסות והואסל של הטורקים. בכל פעם
שאוים זאפויה על ידי פרדיננד, הוא פשוט פנה לסולימאן וקיבל בתמורה הבטחה
לתמיכה עותמאנית. לשגריר של פרדיננד, לעומת זאת, אמר סולימאן: "במה
שהחרב זכתה, החרב חייבת לשמור". בהמשך הוא כבש מידי פרדיננד את בודה והוציא
להורג את כל האיכרים הזכרים ובכך הנחיל שליטה עותמאנית מלאה על מרכז הונגריה, כאשר
גם בנו של זאפויה שלט תחתיו. הג'יהאדיסטים בזזו ושרפו את בודה ותפסו את אוצרות
הספרייה המפורסמת שלה והאומנות האדירה שהייתה בה, לרבות פסלי הרקולס, דיאנה
ואפולו. סולימאן גם שמח להחזיר אליו שני תותחים אדירים שמהמט השני, כובש
קונסטנטינופול, נאלץ להשאיר מאחור לאחר אחד ממסעות הג'יהאד שלו ואשר ההונגרים שמו
בתצוגה.
לקריאה
נוספת:
Zoltán Bodolai, The Timeless Nation: The History,
Literature, Music, Art, and Folklore of the Hungarian Nation, Hungaria Pub. Co.,
1978.
Antony
Bridge, Suleiman the Magnificent: Scourge of Heaven, Lume Books, 2022.
Carole
Hillenbrand, Turkish Myth and Muslim Symbol: The Battle of Manzikert, Edinburgh
University Press, 2007.
Kinross,
Lord, The Ottoman Centuries, Morrow Quill, 1979.