הצעידה הארוכה של יאנוש הוניאדי

הצעידה הארוכה של יאנוש הוניאדי.

בשנת 1442, לאחר שסבלו מזוועות רבות מצד העותמאנים, היו כבר רבים באירופה שהיו מוכנים להילחם על מנת לבלום את התפשטותם של הטורקים ברחבי היבשת. היה זה רק בעזרת מעשיו הצבאיים של הגיבור הטרנסילבני יאנוש הוניאדי שהפכה אפשרות זאת למעשית, זאת לאחר שהצליח להשיג מספר הצלחות בעימותים קודמים נגד הג'יהאד העותמאני.

כך, תחת הנהגתו האיכותית של הוניאדי, החלו האירופאים לחלום על סילוקה של הח'ליפות הטורקית וב-1 בינואר 1443 הוציא האפיפיור אאוגניוס הרביעי לשם מטרה זו קריאה אנציקלית עבור קואליציה צלבנית, אשר תוכל אולי גם לשחרר את קונסטנטינופול מהמצור שהוטל עליה מאז אפריל 1442 וכן לאבטח את אזור הים התיכון אשר היה שורץ בפיראטים מוֹרִיים של צפון אפריקה.

חרף זאת וכל ההתלהבות מניצחונותיו של הוניאדי, שום עזרה אמתית לא הגיעה מהמערב. עדיין, הצליח ה-ווייבוד (שליט) הזה לשכנע את אדונו מלך פולין והונגריה ולדיסלב השלישי בן ה-18 לקבל על עצמו את תואר "מגן האמונה" ולהוביל את מסע הצלב ללא עזרה מערבית. המלך הצעיר הסכים.

ה-דספוט (שליט) הסרבי דוראד ברנקוביץ', אשר שיחק במשך כמעט 30 שנות שלטונו משחק איזון כוחות עדין בין הטורקים לנוצרים - לעתים נכנע ולעתים התנגד לעותמאנים - היה בשלב זה כבר תומך גדול של הצלבנים. עד כה הוא ניסה לפייס את הטורקים ואף נתן לסולטן את הבת שלו, אולם בפועל הובילו ניסיונות הפיוס שלו לאובדן של ארצו, לכיבושה של סמדרבו, ולתפיסה ולגרימת עיוורון של שני בניו. לכן, הוא הצטרף לצלבנים עם כוח של 6000 סרבים.

כך, לאחר שגייס צבא בגודל של כ-25 אלף חיילים - רובם מהונגריה, פולין, וולאכיה, מולדובה וסרביה, לקח הוניאדי בתעוזה את היוזמה לבצע את מה שעת כה נחשב לבלתי אפשרי: להוביל אותם לאזור שנמצא תחת כיבוש טורקי בסוף עונת המערכות הצבאיות (בסוף ספטמבר) שבה לא היו התנאים האקלימיים מותאמים למסע מסוג זה.

הוניאדי שילם באופן אישי ותמך בחיילים רבים מצבאו. הוא תמיד היה בחזית ואף הקדים ביום שלם בצעידתו את הצבא במרכזי של ולדיסלב השלישי. הצבא הנוצרי צעד דרומית לדנובה תוך שהוא משחרר ערים סרביות רבות שעבר דרכן. תוך שימוש בגורם ההפתעה של מסע צבאי בעונה זו, ככל שהוא נכנס עמוק יותר אל תוך שטח האויב כך הפך הצבא לגדול יותר שכן מיהרו עתה משוחררים רבים מהעול העותמאני להצטרף לאלו שהצילו אותם.

לאחר שחרורה של ניש בתחילת נובמבר, כיתרו 3 צבאות מזרח תיכוניים את העיר במטרה להכניס את הוניאדי למלכודת. במהירות בזק הצליח המצביא ההונגרי-רומני להביס את שלושתם אחד אחרי השני לפני שהספיקו להתאחד.

בסוף נובמבר כבר הגיעו הצלבנים לסופיה בבולגריה - מרחק של מעל ל-700 ק"מ מנקודת תחילת הצעידה. היות והייתה סופיה תחת כיבוש מזרח תיכוני כבר מאז 1382, מספרים המקורות על השמחה הגדולה שפרצה בקרב הבולגרים לאחר השחרור והחזרת המסגדים חזרה לכנסיות. הדגלים הדתיים של העותמאנים אשר נתפסו במהלך המסע חולקו לכנסיות והפכו ליעד עבור תפילות הוכרות תודה. החלום הישן והגדול אודות חירות מהשליטה המזרח תיכונית הפך למוחשי. עמי הבלקן קיבלו בשמחה גדולה את משחריריהם בכל מקום שהללו הגיעו אליו והעניקו להם את כל האספקה שנדרשה להם. הכוח הנוצרי גדל כאמור עוד יותר עם הצטרפותם של בולגרים, בוסנים, סרבים ואלבנים מקומיים. אכן, לפי מקורות התקופה, הייתה התנגדות האוכלוסיות הכבושות עזה מאוד נגד לצורר הטורקי שלהן.

לאחר מכן המשיכו הצלבנים לכיוון אדריאנופול - עיר הבירה של העותמאנים ומקום מושבו של הסולטן - כ-240 ק"מ מערבית לקונסטנטינופול. אדריאנופול הייתה פעם עיר יוונית יפיפייה, אולם בשלב זה היא כבר שימשה כמרכז סחר העבדות המזרח תיכונית. השווקים שלה היו כה מלאים בעבדים מדתות מיעוט שהילדים נמכרו תמורת פרוטות, ושינם מקורות המספרים על אישה יפיפייה שנמכרה תמורת זוג מגפיים וארבעה עבדים סרביים שנמכרו תמורת סוס.

מחוץ לבירה העותמאנית שכבו לעתים קרובות שרידי הבלתי רצויים, וכפי שראה זאת הכומר הפרנציסקני ברטולומיאו דה ג'יאנו 4 שנים קודם לכן: "כמות כה גדולה של גופות [אירופאיות] מונחות אכולות, נרקבות בחלקן, נטרפות בחלקן על ידי כלבים, עד שזה ייראה לא ייאמן למי שלא ראה זאת במו עיניו."

בין הצבא הנוצרי הצועד למישור התראקי המוביל לאדריאנופול ניצבו ההרים העצומים והמכוסים שלג של הרי רכס הבלקן. למרות שהיה זה כבר דצמבר - כשאף אחד אחר כבר מזמן לא ניהל שום מערכה בשלב זה - אילץ הוניאדי את צבאו לעבור דרך השטח הקר, הקפוא והקשה אפילו כשטורקים מבוהלים עשו הכל בניסיון לעצור אותו, לרבות חסימת המעברים הצרים באבנים ועצים כרותים והקמת חומות. בכל זאת המשיך הוניאדי לצעוד ותוך זמן קצר אף הומלץ לסולטן לסגת מבירתו - כה מבועתים היו הטורקים.

ב-12 בדצמבר נתקעו הוניאדי והפרשים שלו במעבר זלאטיצה. רבים נפטרו מהקור והרעב. כאשר הגיע הווזיר הגדול עם צבאו לארוב לנוצרים הוא ציין כי יש ברשותו יותר פרות מאשר לכוח התקוע. הוניאדי הוביל את צבאו באופן אישי נגד הכוח האויב הגדול וחרף כוחו הקטן יותר הצליח לדחוק את הטורקים חזרה למבצרים שלהם בהרים.

הקרב האחרון הגיע כמעט שבועיים מאוחר יותר. ההיסטוריון הפולני בן התקופה יאן דלוגוש העניק תיאור של ההתרחשות, עם דגש על המלך שלו אשר הוצב מאחורי הוניאדי:

"הטורקים נסוגים למחנותיהם בהרים, אך ולדיסלב אינו עוזב אותם בשקט. הוא יוצא במתקפה עזה בערב חג המולד. הטורקים מרעיפים על הפולנים חיצים והמלך משיב להם בכדורים ... המלך עצמו נפגע בחזה מכמה חצים, אך השריון שלו מונע מהם לפצוע אותו. זה זמן רב מאז שאנשיו אכלו והמלך, מפחד לתת להם להילחם, נסוג. הטורקים חושבים שהנסיגה היא מנוסה ותוקפים, אבל המלך פונה לאחור ודוחק אותם."

אולם בסופו של דבר, התחיל הוניאדי לשלם מחיר על התעוזה שלו לצאת למערכה צבאית בעונה זו ועקב המשאבים הדלים שנותרו לו נאלץ להורות על נסיגה ברגע האחרון. רבים מאנשיו כבר הלכו לעולם עקב הרעב ורבים אחרים היו מצטרפים אליהם במהלך המסע הארוך הביתה מאוחר יותר. המקורות מעידים על הגברים הכחושים אשר "מתנודדים מצד לצד כאילו עומדים ליפול; עם הפנים החיוורות והעיניים השקועות, הם דומים יותר לשלדים מאשר לבני אדם". הסוסים החלשים ביותר נשחטו ונאכלו. כלי הנשק הכבדים הלא הכרחיים נקברו או נשרפו בכדי שלא יפלו לידי הטורקים.

הצבא הרעב הגיע לבסוף ל-בודה תוך שאנשיו מתקבלים כגיבורים ומציגים את הדגלים אותם תפסו מהאויב. לאחר מכן המשיכו לקתדרלה והמרכזית והביעו תודות על ההישגים שלהם.

"הצעידה הארוכה" של הוניאדי והצלבנים שלו היו מקרה היסטורי חריג מאוד. המסע הצבאי הזה המשיך ללא כל הפסקה במשך מעל לחצי שנה - רובו במהלך החורף ומאות קילומטרים אל תוך שטח האויב - זאת בתקופה בה נמשכו לרוב המסעות עד לתקופה של חודשיים ולא מעבר לסתיו. התרחשו במסגרתו 7 קרבות מרכזיים, והנוצרים ניצחו את כולם.

המזרח תיכוניים נפגעו רבות מהערמומיות הלא שגרתית הזאת והאימה שהטיל עליהם הוניאדי הייתה כה גדולה שאפילו הממלוכים של מצרים החלו להתכונן לעימות עימו לאחר ששמעו על התקרבותו לאסיה הקטנה.

הוניאדי, כפי שכתב ההיסטוריון הרומני קאמיל מורשאנו, "היה מודע לתוכניות הכיבוש של העותמאנים והבין שהגבלת עצמו למגננה בלבד משמעה לחשוף את המדינה לפלישות ולביזה מתמדת ולהתנכלויות שיובילו בסופו של דבר לתשישות. לכן העדיף לצאת למתקפה, הכוללת חדירה עמוקה לתוך שטח האויב כדי להביס את היריב באופן מכריע בשטחו שלו ובכך לשים קץ למלחמה שהתנהלה, בהפרעות, כבר יותר מחצי מאה. העדפתו למתקפה נומקה גם באמצעות תמיכה שהוא בטוח היה שימצא בארצות העותמאניות מאוכלוסיות הנתינים: רומנים, סרבים, בולגרים, שהמתינו לעזרה שתבוא מהצפון לשחרורם."

מקורות:

.Franz Babinger, Mehmet the Conqueror and His Time, trans. Ralph Manheim, Princeton University Press, 1978

Camil Mureșanu, Hunyadi: Defender of Christendom, Oxford Center for Romanian Studies, 2019.

Lord Kinross, The Ottoman Centuries, Morrow Quill, 1979.

Jan Długosz, The Annals of Jan Długosz, trans. Maurice Michael, IM Publications, 1997.

Diane Moczar, Islam at the Gates: How Christendom Defeated the Ottoman Turks, Sophia Institute Press, 2008.

https://d31kydh6n6r5j5.cloudfront.net/uploads/sites/83/2019/06/Bartholomeus_de_Giano.pdf