הפרעות ביהודי תראקיה הטורקית, 1934.

הפרעות ביהודי תראקיה הטורקית, 1934.

במהלך קיץ 1934 התרחשה אלימות חמורה נגד יהודי מזרח תראקיה הטורקית עקב תחושות שנאת הזרים של השליטים אשר פגעו קשות בקהילה היהודית.

"הרדיפות, המכונות בצורת לשון הרע 'האירועים התראקיים (Trakya Olaylari)', החלו בסוף יוני 1934 במחוז צ'נקלה, אזור בצפון מערב אסיה הקטנה שכלל גם את חצי האי גליפולי ו[החוף הדרומי של] הדרדנלים. צ'נקלה היא גם עיר ונמל ימי בטורקיה. מחוז צ'נקלה הוא המחוז השני (הראשון הוא איסטנבול) בטורקיה שיש לו שטחים בשתי יבשות שונות (אירופה ואסיה). התקבלו מכתבים מאיימים, יהודים הוכו פיזית וחנויותיהם הוחרמו. גל ההתקפות האנטישמיות התפשט במהירות צפונה ותוך מספר ימים כמעט כל תראקיה הטורקית הייתה בסערה. בעיירה הקטנה קירקלארלי, השוכנת סמוך לגבול בולגריה, ההתקפות הידרדרו לפוגרום: בלילה שבין ה-3 ל-4 ביולי פשטו על בתים של תושבים יהודים ורכושם נבזז. אלפי יהודים מוכי פאניקה נמלטו לאיסטנבול. הצהרה רשמית דיברה על 3,000 פליטים, הכוללים כרבע מ-13,000 היהודים במזרח תראקיה ובמחוז צ'נקלה הסמוך, אם כי ייתכן שהמספר האמתי היה גבוה אף יותר. לאחר עיכוב של מספר ימים הגיבה לבסוף ממשלת טורקיה והוציאה פקודות לרשויות המקומיות לדכא את המהומות ושלחה יחידות צבאיות לאתרי התסיסה."[1]

המפקח הכללי הטורקי של אזור תראקיה היה איברהים טלי אונגורן, חבר מרכזי במפלגה הלאומנית האוטוריטרית "מועצת האיחוד והקדמה", אשר גם עזר במהלך מלחמת העולם הראשונה לארגן קבוצות טרור במזרח אנטוליה; העדויות מראות שהוא היה מעורב גם בפוגרום של 1934. הוא חיבור דוח בן 90 עמודים מה-16 ביוני 1934 שהתבסס על סיוריו בערי וכפרי תראקיה בין ה-6 ל-7 במאי אותה השנה. הדוח כולל התייחסויות חוזרות ונשנות לקהילות היהודיות שהוא טוען שפגש בדרכו, ושאותן הוא הציג באור מאוד שלילי. הוא הסביר שיהדות תראקיה שולטת בכלכלה של המחוז, בין אם בצורה ישירה או באמצעות סחיטת כספים מבעלי הקרקעות המקומיים באמצעות הלוואות, אשראי או שותפויות. בחלק של הדוח תחת הכותרת "הבעיה היהודית בתראקיה", הוא התלונן על ההפסדים הכלכליים הגדולים להם גרמו פקידים מושחתים שפעלו מטעמם של היהודים.

ניתן להניח כי תיאוריו של טלי אונגורן הינם מוגזמים ומותאמים למעשה לתפיסות האנטישמיות המוכרות. הוא לא היסס לייחס ליהודים התנהגויות ומאפיינים שליליים כגון בגידה, הסתרת הכוונות האמתיות, סגידה לזהב, חוצפה, רעב לשלטון וכמובן חוסר נאמנות לטורקיה. הוא כתב בדוח כי "בתראקיה יש צורך מוחלט ובעל חשיבות מכרעת עבור החיים הטורקיים, לכלכלה הטורקית, לביטחון הטורקי, למשטר הטורקי ולמהפכה לבטל את היהדות, המהווה סכנה נסתרת עבורנו ורוצה להניח את התשתית לקומוניזם בארצנו, בשיתוף פעולה עם ארגוני עובדים, בצורה הרדיקלית ביותר."

ייתכן כי היו 3 גורמים מרכזיים אשר הובילו לפוגרום: האנטישמיות הלהוטה של טלי אונגורן עצמו, חששות לגבי מתקפה איטלקית אפשרית דרך תראקיה או הדרדנלים אשר "הצדיקה" פינוי (כפוי) של "גורמים לא-טורקיים" מאזורים רגישים אסטרטגית, וסטריאוטיפים שליליים כלפי היהודים בהם החזיקו הטורקים של תראקיה, הן ממקורות אסלאמיים מסורתיים והן מ"פולקלור"[2]. ייתכן כי טלי אונגורן פשוט יישם את מדיניות הממשלה הטורקית במסגרת זמן מואצת.

אכן, אין כי ספק כי הוא ביקש לפתור את "הבעיה היהודית" בהקדם האפשרי. הוא היה נציג רם דרג של השלטונות הטורקיים בתראקיה, בעל סמכויות נרחבות בתחומים הצבאיים והאזרחיים, וכן היה כאמור בעל ניסיון עשיר בארגון קבוצות טרור. חרף חוסר העדויות, לא מן הנמנע שהוא היה זה שיזם את גירוש היהודים, תיאוריה שנתמכת בידי העובדה שהשמועות אודות רצונה של הממשלה להתפטר מהיהודים החלו להסתובב כבר באמצע יוני לאחר חזרתו של טלי אונגורן מאדריאנופוליס ("אדירנה"), וכן משום המשטרה והצבא התעלמו מהמעשים הפליליים שבוצעו לנגד עיניהם בכל המחוז והתערבו רק כשהגיעו פקודות לעשות זאת מהממשלה באנקרה.

במהלך הפרעות עצמן היה טלי אונגורן חבר בכיר במפלגת העם הרפובליקאית (CHF) השלטת והיחידה, ועל כן השתמש בבעלי תפקידים מקומיים של המפלגה כדי לבצע את תוכנותיו על ידי הפעלת לחץ לא רשמי. שגרירי יוון וגרמניה אכן ייחסו את הפוגרום ל-CHF. יתר על כן, הקונסול היווני באדריאנופוליס דיווח על קשר ישיר בין האירועים למוסד מקומי אשר שימש לצורך התעמולה התרבותית של ה-CHF.

לכאורה, פעל טלי אונגורן בניגוד לחוקה הטורקית הרשמית אשר התיימרה להעניק שוויון לכלל האזרחים והממשלה אף טענה כי מבקשת להעניש את האשמים, אולם אותה הממשלה השאירה אותו בתפקידו. בכל מקרה, הדוחות שלו הראו את שנאתו ליהודים ואין הדבר מנע ממנו מלהמשיך להחזיק במשרתו העליונה בתראקיה. הוא נותר המפקח הכללי עד תחילת 1935 כאשר הוחלף בידי גנרל צבאי. יתרה מכך, הממשלה לא לגמרי תמכה בהחזרתם של הפליטים היהודים לבתיהם. כל זה מרמז כי טלי אונגורן פעל למעשה תחת הנחיות הממשלה הטורקית אשר ביקשה לקדם את סילוקם של גורמים לא-טורקים, הנחשבים כמסוכנים, מהאזורים הגובלים עם שכנותיה האירופיות של טורקיה, כמו גם מהמצרים; דהיינו, אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית.

ההחלטה להתפטר מבעלי דתות המיעוט בדרכים לא רשמיות התקבלה כנראה בשלב מסוים לפני האירוע. בתראקיה הרכיבו היהודים את הרוב מבעלי דתות המיעוט, ועל כן קיבל האירוע צורה של פוגרום אנטישמי. עקב סלידתו האישית מהיהודים, אין כל ספק כי טלי אונגורן לא היה מתנגד לתוכנית כזאת. כאמור, המסורת והסטראוטיפים השליליים כלפי היהודים מצד בעלי הדת המקומית בתראקיה היה בוודאות גורם תומך. ייתכן מאוד כי במקור נועד התהליך ליצירת לחץ לא רשמי על היהודים להיות איטי, אולם הוא יצא מכלל שליטה וקיבל צורה של אלימות ופרעות אנטישמיות. בעקבות כך, חשה הממשלה הטורקית את הצורך להכחיש את מטרותיה האמתיות ולפעול לעצירת הרדיפות על מנת לייצר את הרושם הכוזב כלפי המעצמות.

"[מוסטפא כמאל] אטאטורק ... לא אפשר הגירה לטורקיה של יהודים ממרכז אירופה שעתידם היה בסכנה בגלל הגאות הגואה גם של האנטישמיות של היטלר עצמו. במקרים מסוימים, שקלה ממשלתו לגרש יהודים בחזרה למרכז אירופה, למרות שמקום מגוריהם כבר היה בטורקיה במשך שנים. הטורקים מעולם לא ביצעו את הגירושים הללו, אבל [הנשיא איסמט] אינני, כשעלה לשלטון, סירב לחלוטין לשנות את ההגבלות של אטאטורק על ההגירה היהודית. גם כאשר חיים ויצמן, המנהיג הציוני, הבטיח שכל מהגר יהודי יביא הון של שלושת אלפים לירות שטרלינג, הנשיא החדש לא שינה את דעתו. במקום זאת, הוא התיר לעיתונות הטורקית להפיץ שמועות פרועות על היהודים, שהואשמו בין היתר במכירת שמן זית מהול בשמן מכונות לצרכנים טורקיים פשוטים. אינני ציטט את האנטישמיות של היטלר כתמיכה לשלו, והכריז שאחת ממטרות ממשלתו החדשה תהיה חיסול המתווכים היהודים מהכלכלה הטורקית."[3]

זה היה היחס הטורקי לקהילה היהודית הקטנה שלו במהלך השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, שהמשיך גם לאחר הפוגרום נגד יהודי תראקיה ב-1934. הפלירטוט של טורקיה עם גרמניה הנאציונל-סוציאליסטית במהלך מלחמת העולם השנייה כלל את חתימתו ב-18 ביוני 1941 על "הסכם ידידות ואי-תוקפנות" טורקו-גרמני. במהלך פחות או יותר אותו הזמן החלה הממשלה הטורקית לגייס את כל הגברים הנוצרים והיהודים בגילאים 18-45 לגדודי העבודה הקשה. ישנן עדויות אודות הקשיים שנגרמו והפחדים שהתעוררו בקרב קהילות המיעוטים מאותם גיוסים מפלים, שהופסקו מסיבות לא ברורות עד אמצע 1942:

"גברים אלה נשלחו למחנות מיוחדים באנטוליה שכל אחד מהם הכיל כ-5000 איש. שם, הגברים קיבלו הוראה לעסוק במשימות לא קרביות כמו סלילת כבישים. הריכוז של כל הגברים הלא-מוסלמים במחנות כאלו עורר חשש רב בחוגי מיעוטים באיסטנבול. חששותיהם התגברו כאשר הגיעו לאיסטנבול הדיווחים על תנאים קשים ושיעורי תמותה גבוהים שנטען כי שררו במחנות. ב-8 בדצמבר 1941, לעומת זאת, הורשו אותם גברים בין הגילאים 38 ל-45 לחזור לבתיהם. השאר העבירו שם שישה חודשים נוספים לפני ששוחררו בסופו של דבר. סביר להניח שהמבצע הונדס להוציא את המיעוטים מהאזורים הרגישים מבחינה אסטרטגית של איסטנבול והמצרים. יש גם כמה ראיות המצביעות על כך שממשלת טורקיה חשדה במספר לא-מוסלמים, כמעט כולם ארמנים, כמעורבים בפעילות 'הגיס החמישי' נגד טורקיה.[4]

ההיסטוריון האנגלי-יהודי ברנארד ואסרשטיין תיעד את גורלם העגום של 767 פליטים יהודים מרומניה אשר ברחו מהשואה על סיפונה של ה-סטרומה, יאכטה נרקבת בת 75 שנה שהמטען האנושי הנואש שלה לא קיבל אישור מקלט טורקי לאחר שנעצרה בקונסטנטינופול:

"היה זה לילה קשה בים השחור ב-24 בפברואר 1942. עשרה קילומטרים לערך מהחוף התפוצצה יאכטה בת 75 שנה [במשקל של] 240 טון שהוסבה, ועליה 767 פליטים יהודים מרומניה, כנראה לאחר שנפגעה על ידי טורפדו שנורה בטעות על ידי צוללת סובייטית. הספינה טבעה עם אובדן של כולם מלבד אחד מהנוסעים. הסטרומה יצאה מ-קונסטנצה ב-12 בדצמבר 1941, בדרכה לפלשתינה. אולם עם הגעתה לאיסטנבול שלושה ימים מאוחר יותר, המנוע שלה התקלקל והיא לא הצליחה להמשיך. בעוד שמהנדסים ניסו ללא הצלחה להחזיר את הספינה לכשירות ימית, הסתכסכו ממשלות טורקיה ובריטניה על מעבר הפליטים הלאה. הבריטים סירבו להעניק להם אישור כניסה לפלשתינה. הכישלון של שתי הממשלות להגיע להסכם הגיע לשיאו בגרירה של האוניה לים והיא ננטשה לגלים ... הטורקים, שלמעשה קיבלו את הידיעה על הוויתור הבריטי [לפיה ילדים מתבגרים על סיפון האוניה יורשו, בסופו של דבר, להיכנס לפלשתינה], אך סירבו בנחישות לאפשר לילדים לעבור על היבשה ברחבי טורקיה לפלשתינה. שום ספינה לא הייתה זמינה לקחת אותם, ובסופו של דבר הם טבעו עם משפחותיהם כאשר הסטרומה שקעה ... בין מאה למאתיים שוטרים טורקיים שגברו על התנגדות הפליטים התשושים ופיקחו על גרירת הגוש הרקוב וחסר המנוע אל מעבר למים הטריטוריאליים. לאחר מכן הם הפקירו את הנוסעים למוות כמעט וודאי."[5]

ככלל, מראה ואסרשטיין כי היחס הטורקי ליהודים והמיעוטים האחרים היה שלילי מאוד במהלך שנות המלחמה, ובנובמבר 1942 אף הוטל מס כספי אכזרי ומפלה אשר חייב את היהודים, אנשי דוֹנְמֶה והמיעוטים הנוצריים (יוונים וארמנים).

ממשלתו של שוקרו סרקולו העבירה את חוק 4305 ב-12 בנובמבר 1942 אשר נועד לאכוף את המס (varlik vergisi) ובינואר הוא זכה לעדכונים נוספים. החוק קבע עבודות כפייה עבור מי שאינו משלם, והופנה אך ורק כלפי המיעוטים הדתיים.[6]

[1] Hatrice Bayraktar, "The anti-Jewish Pogrom in Eastern Thrace in 1934: New Evidence for the Responsibility of the Turkish Government", Patterns of Prejudice, Vol. 40, (2006), pp. 95-96.

[2] Rifat N. Bali, "Stéréoytpe du Juif dans le Folklore Turc", in Les relations entre turcs et juifs dans la Turquie moderne, Les éditions Isis, 2001, pp. 25-28. (Non Vidi)

[3] Frank G. Weber, The Evasive Neutral: Germany, Britain and the Quest for a Turkish Alliance in the Second World War, University of Missouri Press, 1985.

[4] Alexis Alexandris, The Greek Minority of Istanbul and Greek-Turkish Relations, Centre for Asia Minor Studies, 1992.

[5] Bernard Wasserstein, Times Literary Supplement, January 7, 1994. (Non Vidi)

[6] Faik Okte, The Tragedy of the Turkish Capital Tax, Routledge Kegan & Paul, 1987. (Non Vidi)