ראשיתה של רודזיה.
ראשיתה של רודזיה.
המעורבות הבריטית באזור
רודזיה ("זימבבואה" המודרנית) החלה ב-1890 תחת חסותו של איש העסקים
הבריטי ססיל רודס וכוח "עמוד החלוצים" שלו. שיירה של 380 גברים קשוחים
חצתה את נהר ה-לימפופו והמשיכה צפונה. רודס קיבל מהמלכה צ'רטר עבור "חברת דרום
אפריקה הבריטית" שלו לגילוי ושליטה בארצות הפראיות הללו. לבסוף ננעץ הדגל
הבריטי במצודת סולסברי. בהמשך הובילה הקולוניזציה הבריטית לפיתוחים אדירים ולבסוף
הפך אזור דרום רודזיה לאזור המפותח והמשגשג ביותר בכל הפדרציה של רודזיה וניאסלנד.
לאחר התחלה קשה ומורכבת שכללה אלימות גדולה מצד שבטי הנדבלה וה-שונה, החלו לבסוף
גם המקומיים ליהנות מההסדר החדש הזה ולזכות בסדר, שלווה ושגשוג בכפי שלא היה בשום
שלב קודם בהיסטוריה שלהם ביבשת האפריקאית; הם פסקו לעסוק באלימות, בזמן שהבריטים
החלו בפיתוחים חקלאיים ומשקיים.
בשונה מאזורים אחרים של
הכתר הבריטי, האזור הזה לא היה קולוניה אלא שטחו הפרטי של רודס והחברה שלו. כמו
כן, בשונה מהקולוניות הבריטיות, הוא לא משך אנשים מהמעמדות הנמוכים, הרפתקנים
ופושעים, אלא אנשים נחושים ורציניים המעוניינים לעבוד קשה. לאחר מותו של רודס
ב-1902 נקרא האזור על שמו. האזורים הצפוניים והצפון-מזרחיים נמסרו בשלב מסוים לכתר
כאזורי חסות, בזמן שמה שקיבל בהמשך את השם "דרום רודזיה" נותר עצמאי.
במקביל לעובדה שהם החלו
לראות את עצמם כרודזים ואחד משבטי אפריקה, שמרו הרודזים גם על נאמנות גדולה
לבריטניה, ועם תחילת מלחמת העולם הראשונה רבע מהאוכלוסייה שלהם, כ-5000 גברים,
התנדבו לדגל הבריטי. לאחר המלחמה דרום רודזיה שגשגה. הכלכלה שלה הייתה מאוד מפותחת
והעימותים הגזעים של העבר כבר היו זיכרון רחוק. לונדון ביקשה להטיב עם הרודזים עקב
תמיכתם במלחמה ואפשרה להם לבחור האם להיות פרובינציה חמישית שלה באיחוד דרום אפריקה
או שליטה עצמאית בטרטוריה שלה במסגרת "שליטה אחראית", למעט כל הקשור
למדיניות החוץ. במשאל העם שנערך ב-1922 הראו הרודזים שהם מעוניינים לחיות בנפרד
ולהיות אחראים לגורלם שלהם.
לאחר מלחמת העולם
השנייה החלו התנועות הלאומיות באפריקה להתחזק. בריטניה ניסתה לייצר ישות פומבית
חדשה: הפדרציה של רודזיה וניאסלנד. הניסוי הזה התמוטט באופן משפיל ב-1963 ודרום
רודזיה קיבלה בחזרה את מעמדה המיוחד. החברות של הפדרציה לשעבר קיבלו במהרה את
עצמאותן, כולן למעט רודזיה. זאת הייתה "הכרת התודה" הבריטית על 25 אלף
מתנדבים רודזיים כישרוניים במהלך מלחמת העולם השנייה.
במהלך שנות ה-50 החל
הליך הדה-קולוניזציה. השילוב של העייפות משתי מלחמות עולם, מחסור בתעוזה פוליטית
וחוסר רצון להתמודד עם נושאים קשים הובילו את המערב להכריז על ימין ועל שמאל על
עצמאות עבור הקולוניות האפריקאיות. המעבר מקולוניה למדינה התרחש לעתים אפילו בתוך
חודש ימים. העולם קיבל בברכה את "החירות" הזאת תוך התעלמות מוחלטת
מהכאוס, רציחות עם ומלחמות אזרחים ושבטיות שאליהם הובילו השלטונות העצמאיים.
במילים אחרות, לא הצליחו המדינות האפריקאיות להתמודד עם מתנת העצמאות. כל מי שניסה
להצביע על התופעה הזאת תויג כ"גזען" ובכך חייו למעשה נהרסו.
בזמן שהיה המערב עסוק
בלהשתטח בפני קניבלים, רודנים ומנהיגים צבאיים, ברית המועצות וסין לא בזבזו זמן
בניסיונן להנחיל את ההשפעה שלהן ביבשת. סוכנים ואידאולוגים קומוניסטיים פעלו
באקטיביות להתסיס מלחמות והתקוממויות באפריקה, וסחרו בנשק בתמורה למשאבים הטבעיים.
מרבית "המנהיגים" האפריקאים אפילו לא הבחינו בחזרתן של המדינות שלהם
לתנאי הקולוניאליזם, אם כי תחת מסגרות ואדונים אחרים. הרודזים, אשר חיו במדינה
שלווה, שקטה ולרוב ללא בעיות, הסתכלו באימה על הזוועות המתרחשות סביבם.
מאז סוף המאה ה-19 ועד
1962 שוטרי רודזיה כלל לא נשאו כלי נשק. השלטון העצמאי קודם בעזרת המנהיגים
השבטיים ופקידים מקומיים. האבטלה הייתה מינימלית, אנשים כישרוניים התאמצו להגר
אליה ותנאי המחייה של דרום רודזיה היו גבוהים יותר מכמעט כל מקום אחר באפריקה.
התוצרת החקלאית של רודזיה זכתה להערכה רבה בכל רחבי העולם, הבקר המשויש שלה נחשב
למעדן, היינות שלה התמודדו ביוקרתן אפילו עם אלו של דרום אפריקה והמדינות השכנות
נהנו מאספקה אדירה של תירס, תה וטבק.
המונח האיום תודעתית
"אפרטהייד" כלל לא היה קיים בדרום רודזיה וכן לא היו קיימים בה שום
מתחים גזעים שכן לא היה לרוב השחור באמת משנה מי בשלטון כל עוד האירופאים בונים
להם בתי ספר, בתי חולים, בתי מגורים ומעניקים להם מקומות עבודה. אולם "העולם
המתורבת" לא היה מרוצה מהמצב הזה, במיוחד בריטניה.
בשנת 1964 הפכה צפון
רודזיה ל"זמביה" בזמן שניאסלנד הפכה ל"מלאווי". שאר אזורי
הפדרציה נקראו בסופו של דבר רק "רודזיה", והיא לא הצליחה לזכות בעצמאות
חרף העובדה שהייתה לה ממשלה מתפקדת לחלוטין כבר מאז 1923. תחת הלחץ של "ארגון
אחדות אפריקה" - למעשה הדבר הקרוב ביותר למועדון קניבלים - התנערה בריטניה
מהבטחתה למתן עצמאות לרודזיה.
הסיבה לקושי הזה הייתה
מערכת הבחירות של רודזיה. היא הייתה מוגבלת לפי קוויי המעמד, שנקבע לפי רכוש,
הכנסה והשכלה. המשמעות הייתה אפליה גזעית למחצה שכן רק השחורים מהמעמדות הגבוהים
יכלו להצביע. עדיין, באופן מפתיע, מתחים גזעים כמעט ולא היו קיימים; השחורים,
לרוב, היו מרוצים מההתקדמות והפיתוח המהיר שכן רק מספר דורות קודם לכן היה כל אזור
המדינה לא יותר משממה לא מפותחת. אולם הבריטים בכל זאת קבעו שיש ליישם זכות בחירה
אוניברסלית לפני שניתן יהיה להעניק לרודזיה את עצמאותה. כפי שקרה אין ספור פעמים
לאורך השנים, האמינו השלטונות בלונדון כי עדיף לנסות להגיע להסדר פוליטי במקום
להגן על בני עמם. הייתה זו התעלמות מוחלטת מ-40 שנות שלטון עצמאי מוצלח, איכותי
ושלוו ללא מתחים גזעים, זאת בשונה מרוב האזורים האחרים של אפריקה.
על מנת להרגיע את
הרוחות ואת ארגון אחדות אפריקה הייתה מוכנה בריטניה למעשה למסור את רודזיה לחסדיו
של דיקטטור אפריקאי. אולם היא לא הייתה מוכנה להתנגדות והתעוזה של המדינה הקטנה.
אכן, אזרחי רודזיה האירופאים חששו לגבי עתידם במידה ויצטרכו למלא הדרישות של בני
עמם המחליטים עבורם ואשר יושבים הרחק מאפריקה על האי הבריטי. הם האמינו שמשמעותן
של בחירות אוניברסליות הן רוב למצביעים השחורים, שהמצביעים הללו יהיו נאיביים
במיוחד, שהדמגוגים יובילו אותם וכי הללו אינם מוכנים לשלוט על עצמם לאחר שהמדינה
תהיה נכשלת; זמן קצר לאחר מכן תהווה המדינה הדרדרות והתפוררות, השחורים יהפכו למרוששים
והאירופאים ינושלו ויותקפו. החששות שלהם היו מבוססות על העובדה שבשלב זה כבר הפך
הליך הדה-קולוניזציה של אפריקה לדפוס מוכר שחוזר על עצמו פעם אחר פעם, וכי על
הממשלה הבריטית להכיר בכך סוף סוף.
בשנת 1964 בחרו הרודזים
לשלטון את מפלגת החזית הרודזית ומינו לראש הממשלה את גיבור מלחמת העולם השנייה
איאן סמית'. סמית' בהחלט הכיר את הפחד מגורל כזה, ועל כן ב-11 בנובמבר 1965, אחרי
מו"מ ארוך שלא הצליח בניסיון למצוא פתרון מתאים עבור כולם, הוא הכריז על
עצמאות חד צדדית עבור מדינתו: "אנשי רודזיה שהוכיחו את נאמנותם לכתר ולבני
משפחתם בבריטניה ובמקומות אחרים במהלך שתי מלחמות עולם והיו מוכנים לשפוך את דמם
ולתת מחומרם למה שהם האמינו שהם האינטרסים המשותפים של אנשים שוחרי חופש, ראו כעת
את כל מה שהם מוקירים עומד להתנפץ על סלעי התועלתיות..."[1] הרודזים לא היו
מסוגלים לקבל את התנאים של הבריטים משום שמשמעותם של התנאים הללו הייתה התאבדות
וודאית.
ההכרזה הובילה לתסיסה
גדולה בלונדון, וגם ממשלת ארה"ב, תחת הנהגתו של לינדון ג'ונסון, לא הייתה
מרוצה (חרף העובדה שגם ארה"ב השיגה את עצמאותה מבריטניה באופן חד צדדי). גם
האו"ם ודומיו הוכו בתדהמה. למעשה תפס המהלך את המערב כולו לא מוכן, אשר מיהר
מצדו להכריז על העצמאות כ"מהפכה גזענית". המהלך הוביל לאמברגו וסנקציות
כלכליות תחת לחץ בריטי וכמובן לאי ההכרה דיפלומטית ברודזיה העצמאית. מובילי דעת
הקהל הבינלאומיים פנו נגד רודזיה. מספר מדינות המשיכו לסחור עימה, וגם מדינת ישראל
התעלמה מהסנקציות. המדינות הקרובות היחידות שהיו ידידותיות לרודזיה והמשיכו לקיים
עימה קשרי מסחר היו דרום אפריקה ומוזמביק, כאשר המוזכרת השנייה הייתה בשלב זה תחת
הנהגתו של משטרו של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר מפורטוגל. רודזיה הייתה תלויה
במדינות אלו לצורכי מסחר שכן הייתה ללא מוצא לים.
הבריטים בכל זאת הקימו
מצור ימי בנמל ביירה של מוזמביק בכדי לאסור את משלוחי הנפט, זאת חרף המחיר הרב
ששילמו משלמי המיסים הבריטיים. לבסוף הבריטים כבר לא היו צריכים לעשות זאת שכן
ממשלת פורטוגל נפלה במהפכה בהשראה מרקסיסטית, מוזמביק נכנסה תחת שליטתן של קבוצות
גרילה מרקסיסטיות והיא הפכה למדינה נכשלת.
התפרצויות הזעם
וההתבכיינויות של הבריטים העניקו לגוש הקומוניסטי את התירוץ המושלם להתחיל לממן
ולחמש ארגוני טרוריסטים שחורים במטרה להפיל את הממשלה הרודזית. כך גם רודזיה עצמה
אכן סבלה רבות מטרוריסטים קומוניסטיים, אותם הציגו מובילי דעת הקהל כ"צבאות
השחרור העממיים". בין צבאות "השחרור" הללו היו קבוצות פרו-סיניות
ופרו-סובייטיות קומוניסטיות כגון "האיחוד הלאומי האפריקאי של זימבבואה" (ZANU) של רוברט מוגאבה שקיבלה תמיכה מסין וצפון קוריאה
ו"האיחוד העממי האפריקאי של זימבבואה" (ZAPU) של ג׳ושוע נקומו אשר קיבלה תמיכה מבריה"מ, והן אף שיתפו לעתים
פעולה ויצרו יחדיו את "החזית לשחרור זימבבואה" (FROLIZI) ו"פרלימו" (FRELIMO). שני ארגוני הטרור
הורכבו משבטי הנדבלה וה-שונה אשר אומנם שנאו אחד את השני, אולם עתה הייתה להם מטרה
משותפת. לאחר סיומה של המלחמה, הם חזרו לטבוח אחד בשני.
העימות הזה קיבל לבסוף
את השם "מלחמת הסבך הרודזי".
על כך נמשיך את הדיון בפעם הבאה.
