סיירי סלוס - יחידת העלית של רודזיה.

סיירי סלוס - יחידת העלית של רודזיה.

מלחמת הסבך הרודזי היה אחד האירועים הפחות מתועדים של המאה ה-20 .הסיבה לכך לא הייתה מחסור בתיעוד או תיעוד שלא השתמר היטב, אלא היה זה עקב הדיווחים המוטים והמעוותים הרבים שהיו סביבה. המציאות ההיסטורית של המלחמה הזאת קבורה עמוק מתחת לתמונות מזויפות, סיפורים ונרטיבים פיקטיביים והכחשת עובדות רק מעצם העובדה שהיה זה עימות טעון פוליטית. בין הקורבנות התודעתיים והתדמיתיים של המלחמה היו גם "סיירי סלוס", ובזמן שניתן לומר כי כל יחידות כוחות הביטחון של רודזיה נלחמו בתעוזה כנגד כל הסיכויים, יחידת עילית זו בלטה במיוחד שכן במהלך שנות קיומה היא הייתה היחידה היעילה ביותר בעולם במלחמה בטרור, ברמה המקצועית שלא נראתה למעשה בשום מקום אחר.

בניגוד לטענות הפופולרית, המציאות ההיסטורית העגומה היא שסיומו של הקולוניאליזם האירופאי הוביל למעשה לשקיעתה של היבשת האפריקאית. לצד אי הצלחתן להתמודד עם האחראיות של ניהול עצמאי, הידרדרו המדינות האפריקאיות החדשות כמעט באופן מיידי למלחמות שבטיות והפכו למעשה בין לילה לשממה מגואלת מדם. שתי האסטרטגיות של האו"ם היו לשתוק או למחאות כפיים לנוכח הזוועות שביצעו הילידים בטענה כי מדובר בייסורי לידה של מדינות חדשות. ברית המועצות וסין החלו במהרה להתערב באפריקה וחימשו את המנהיגים הצבאיים המקומיים בתמורה לנאמנות פוליטית. האירופאים שחיו באפריקה היו הראשונים להפוך למטרה עבור האכזריות של "לוחמי החופש" הללו. הבלגים של זאיר נטבחו בהמוניהם לפני שהספיקו בכלל להגיב, וגם המתיישבים הפורטוגליים בקושי הספיקו להתארגן נגד ההתקפות המזוויעות.

הראשון שהצליח לבלום את שפיכות הדמים הבלתי פוסקות של היבשת היה ראש ממשלת רודזיה איאן סמית'. רודזיה הייתה מדינה חקלאית מוצלחת ועשירה בה חיו הן אירופאים והן שחורים. זאת הייתה אומנם לפני כן שטחה של האימפריה הבריטית, אולם כבר ב-1923 זכתה רודזיה בממשל עצמאי. לאחר שהתפצלה ממה שהפך להיות זמביה, פנתה דרום רודזיה לבריטניה בבקשה למשילות עצמאית, אולם במקום זאת היא קיבלה אולטימטום: השלטון חייב להיות בידי אוכלוסיית הרוב, כאשר המשמעות הייתה כמובן בידי השחורים. הבעיה המרכזית של האולטימטום הייתה שמרכז הכוח של השחורים הוחזק בידי מנהגי טרוריסטים כגון יקירי האו"ם רוברט מוגאבה וג׳ושוע נקומו, ועל כן המשמעות של מהלך כזה הייתה כאוס והרס וודאי של המדינה. ב-11 בנובמבר 1965 הכריז סמית' על עצמאותה של רפובליקת רודזיה - מהלך שיצא למעשה נגד הבריטים, האו"ם והטרוריזם המרקסיסטי.

רודזיה העצמאית לא זכתה בהכרה מהמערב ועל כן נכנסה תחת סנקציות כלכליות, מה שהשאיר אותה כמעט ללא שום משאבים לניהול מלחמה. מלחמת הסבך הייתה בעלת מאפיינים שונים מאוד מכל סוג לחימה אחר משום שהטקטיקות הסטנדרטיות כלל לא היו יעילות במסגרתה. במקום זאת, ניידות זריזה, סיורים, תצפיות ותגובות מהירות הם מה שמכריעים מלחמה כזאת. למזלם של הרודזים, הם בהחלט הכירו מקרוב את הלחימה הזאת ומאפייניה.

בזמן שהיחידות "הרגליים הקלים הרודזיים" (RLI) ו"הרובים האפריקאים הרודזיים" (RAR) היו אפקטיביות במיוחד בפעילותן נגד הטרוריסטים הפולשים מזמביה ומוזמביק, הן עדיין לא הצליחו להתמודד עם כולם שכן הצליחו הטרוריסטים להסתנן לאוכלוסיות המקומיות ולגייס אותן באמצעות איומי נשק. שירותי האוויר המיוחדים של רודזיה (SAS) נקראו להתמודד עם הבעיה, אולם הפיקוד הרודזי לא היה מרוצה מהפריסה הגדולה מדי של הכוחות שלו ועל כן החליט על הקמת יחידה נפרדת אשר משימתה המרכזית תהיה מניעה מראש של התקפות טרור, זאת בניגוד לתגובות אליהן כפי שעשו היחידות האחרות.

הפיקוד על היחידה החדשה ניתן לגנרל פיטר וולס, אשר ביקש גם את עזרתו של חברו הוותיק ו-ווטרן של ה-SAS רונלד רייד-דיילי. ביחד, הם החליטו שהיחידה החדשה תהיה רגימנט רגליים קטן של מגויסים מ-RLI ,RAR ו-SAS ,אשר ינצלו את שיתוף הפעולה בעבר בין שתי היחידות הרגליות ואת יכולות ההישרדות הגבוהות של היחידה האווירית, ויואמנו טוב יותר מכל היחידות הללו יחדיו. "סיירי סלוס" נקראו על שמו של פרדריק סלוס, צייד אגדי.

החברות ב"סיירים" הייתה על בסיס התנדבותי בלבד, אם כי המצטרפים הראשונים לא ידעו עדיין בדיוק על מה הם חותמים. הם קיבלו מנות קרב ליום אחד, אורגנו, הועלו על משאיות ונלקחו לערוץ קריבה. המשאיות עצרו 25 ק"מ מהיעד הסופי, הנוסעים הורו לרדת וקיבלו פקודה לרוץ את המשך הדרך ללא שום עצירה. שני מדריכים בתוך רכב נסעו אחריהם ופסלו את אלו שלא הצליחו להתמודד עם האתגר.

מחנה האימונים של היחידה החדשה נקרא "וואפה וואפה וואסרה וואסרה", כלומר "מי שמת - מת, מי ששורד - נותר" בשפת ה-שוֹנה. היו בו כמה בקתות קש בלבד. החיילים העייפים לא קיבלו כל מזון נוסף. מיד עם הגעתם הם עברו סדרה של אימונים פיזיים אינטנסיביים. המדריכים בכוונה חיפשו פגמים באימונים שלהם בכדי להענישם באמצעות אימונים נוספים וחיכו שהחיילים הרעבים, העייפים והמבולבלים יתפרצו בזעם או יתמוטטו.

במשך 5 הימים הבאים קמו הסיירים העתידיים לפני עלות השחר והוכרחו להתאמן עד 7 בבוקר. לאחר מכן החלו אימוני ירי בסבך. המגויסים הונחו לשים לב לכל הקיים בסביבת הירי שלהם - סלעים, שורשים ענקיים וצמחייה עבה ולירות במהירות על מנת לפגוע במקומות מסתור פוטנציאליים של האויב. למרות שעל פניו יכול ירי כזה לייצר רושם של בזבוז תחמושת, המציאות היא שהוא היה אפקטיבי מאוד בקרב והסיירים רכשו במהרה את היכולת לפגוע ברצף מהיר במספר מטרות אפשריות ללא הצורך אפילו להסתכל עליהן. מסלול האימונים היה מלא במכשולים ששום אדם שפוי לא היה מנסה אפילו להתמודד עימם. בלילות אומנו המגויסים לנווט בחשיכה מוחלטת, תנועה שקטה והנחת מארבים. במעט הזמן הפנוי שהיה להם, נדרשו החיילים לצאת מהמחנה ולחפש מזון משום שעדיין לא קיבלו אותו מהמפקדים. כל יום המדריכים עודדו אותם לפרוש ולחזור ליחידות הקודמות שלהם, ואכן היו לא מעטים שעשו זאת.

ביום השישי זכו המגויסים בארוחת בבון מבושל, הנמצא בשלב ריקבון מוקדם. הריח היה אומנם בלתי נסבל, אך החיילים אכלו את כולו. רייד-דיילי כתב שבזמן שבשר רקוב למחצה שומר על ערכים תזונתיים וניתן לאכלו במידה ומבושל כנדרש, המדריכים ידעו שייתכן מאוד שבשטח ייאלצו הסיירים לבחור בין אכילת פגרים לבין רעב ועל כן אפשרה להם אכילת הבבון להבין כי ניתן לעשות זאת גם בשטח. היה זה עדיין שלב האימונים הראשון בלבד ואשר סינן היטב בין החלשים לחזקים.

ביום ה-15 התחלקו המגויסים לקבוצות קטנות תחת מדריכים, צוידו באופן מלא וקיבלו תיקי גב מלאים באבנים במשקל של 30 ק"ג. האבנים צובעו בצבעים מיוחדים ונשקלו במיוחד על מנת למנוע רמאויות. לאחר מכן קיבלו הסיירים לעתיד משימה להגיע תוך שלושה ימים ליעד הנמצא במרחק של 100 ק"מ. היה עליהם לחצות את 20 הק"מ האחרונים בטווח של שעתיים וחצי בלבד. ערוץ קריבה הכיל אזורי תהום, החום בשעות הצהריים יכול היה לבשל ביצה וכן היו בו זבובי הצה צה רבים, זאת בנוסף ליתושים, דבורים ממשפחת הדבוריים ואין ספור חיות טרף שונות. המגויסים קיבלו לא יותר מ-125 גרם של בשר משומר, 250 גרם קמח תירס ומעט מים לכל אורך המסע. אין זה מפתיע כי המסע הזה זכה לכינוי "הדרך המהירה לגיהינום".

רייד-דיילי תמיד נכח בקו הסיום. גם כאשר יצאו המדריכים הצוחקים והמחייכים מהשיחים על מנת לברך את המסיימים המותשים על הפיכתם הרשמית ל"סיירי סלוס", האמינו הסיירים החדשים שמדובר בעוד תכסיס הנועד לגרום להם לפרוש. אדומי פנים ומתנשפים, הם קיללו וירקו לעבר המדריכים, אולם פרצו לבסוף בבכי כאשר הבינו סופית כי אכן התקבלו ליחידת העלית.

לאחר שלושה ימי מנוחה ושבועיים של קורסים בתחומי גששות והישרדות, נלקחו הסיירים החדשים למתחם העתק מדויק של מחנה טרוריסטים, היכן שטרוריסטים אמתיים לשעבר אשר פנו נגד עמיתיהם הקודמים הדריכו אותם בשפתם, שיריהם והתנהלותם על מנת ללמדם להסתנן באופן מושלם. לאחר מכן במשך שלוש שבועות אומנו הסיירים בקורסי צניחה. בממוצע, נמשכו כלל האימונים תקופה של כחצי שנה.

ארגוני הטרור המרקסיסטיים הרבים כגון "צבא השחרור הלאומי האפריקאי של זימבבואה" (ZANLA), "צבא המהפכה העממי של זימבבואה" (ZIPRA) ו"החזית לשחרור זימבבואה" (FROLIZI) העדיפו כמות על פני איכות ועל כן הייתה התגובה הרודזית הפוכה. הסיירים פעלו בקבוצות של 5 עד 10 גברים והפעילו בצורה מופתית את גורמי הפחד והדמורליזציה, ובעצם הטילו אימה על המחבלים. למעשה, הם שידרגו ושכללו את הטקטיקה אותה פיתח הלוחם הפורטוגלי האגדי נגד הטרוריסטים במוזמביק דני רוקסו, והגופות של הקורבנות שלהם נמצאו לרוב עם הבעות של הפתעה ופחד אדירים על פניהם. ההצטרפות ל"טררס" בכדי לבגוד ולפגוע בהם מאוחר יותר הפך לעניין שבשגרה עבור הסיירים. כתוצאה, בשר התותחים המרקסיסטי במוזמביק וזמביה התקשה לתפקד שכן המחבלים חששו אפילו לישון מהפחד מהסיירים.

היחידה האיכותית החדשה נוצלה באופן מלא, הן בפעילות עצמאית והן בפעילות משותפת עם ה-SAS וה-RLI .סיירי סלוס פעלו לפי עקרון "סיכון גבוה - תגמול גבוה" והצליחו בפעילותם גם באזורים המסוכנים ביותר בהם סירבו היחידות האחרות לפעול. הם לא התקשו להפחיד קצין של ארגון הטרור "פרלימו" ("החזית לשחרור מוזמביק") בכדי שיוביל את הכנופיה שלו לאזור שהיה מיועד להפצצה; כך גם להציל כפר שלם שנחטף אל מעבר לגבול או לעזור ל-RLI להטיל מצור על מחנה טרוריסטים מעבר לקוי האויב. באחד המקרים הופרד סייר מהיחידה שלו במהלך קרב יריות; זה לקח לו 18 ימים לחצוץ ברגל בחזרה לרודזיה תוך שהוא מתקיים מכל שיכל לתפוס, ולאחר שחזר קרא לאירוע "מטרד קל".

בזמן שהרוב המוחלט של אוכלוסיית רודזיה, משני הגזעים, תמכו בממשלה הקיימת, הצליחו הטרוריסטים בכל זאת לגייס מודיעים, לרוב באמצעות שוחד או איומים על זקנים מכפרים באזורי הגבול. הם השתמשו בילדים-מרגלים (mujiba), בזמן שהזקנים בדקו שאין תנועה חשודה מסביב. גיחות חוצות גבול של הסיירים היו תכופות וההסוואה שלהם לא הייתה מושלמת. מבטא לא מוכר של סייר שחור או פנים מרוחות בשחור עם כומתה צמודה להסתרת שיער בלונדיני יכלו אומנם לרמות תצפיתן עייף, אבל לא את העיניים והאוזניים הקשובות של ילד-מרגל.

שנייה של חוסר תשומת לב הייתה יכולה לעלות לסייר בחייו, אולם הם למדו כיצד להתמודד עם המלשינים. השיטה הנפוצה ביותר הייתה לשלוח לכפרים סיירים שחורים שהתחזו ל"טררס" אשר האשימו את הזקנים באופן פומבי על שמשתפים פעולה עם המשטרה ובכך פגעו למעשה באמינותם. שיטה מתוחכמת יותר הייתה לחשוף "בטעות" את היותם סיירים במהלך ביקור בכפר תוך רמיזה בשיחת חולין אודות מקום הימצאות המחנה שלהם או מקום מסתור של כלי נשק; המודיע הזקן חשב שכך חשף מידע חשוב עבור הטרוריסטים, כאשר בפועל הוביל אותם אל תוך מלכודת קטלנית.

עוד מאפיין מעניין של הסיירים היה "המרה" של הטרוריסטים לצד שלהם, בעיקר עקב העובדה שהמקומיים פעלו בטבעיות בסביבה הטבעיות של הסבך. טרוריסט פצוע שנתפס הוטס לבית חולים בו הוא קיבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר ומזון יוצא מן הכלל; כך נוצר ניגוד מוחלט לסיפורי ה-mabunu (מילת גנאי לקווקאזואידים) הרשעים שהטרוריסט גדל עליהם. לאחר מכן הוא זכה לביקור מ"טררס" לשעבר שכבר הומר אשר סיפר לו על ההטבות שבלחימה למען רודזיה - תנאים טובים, שכר הוגן וכן הגנה מובטחת עבור בני משפחתו. האלטרנטיבה הייתה גרדום. כמבחן סופי לנאמנותו קיבל הטרוריסט לשעבר בחזרה את כלי הנשק שלו והיה עליו לפתות את עמיתיו לשעבר למארב של הסיירים. במידה והוא נותר טרוריסט ופנה נגד הסיירים היה מגלה כי התחמושת שקיבל היו כדורי סרק.

בזמן שרודזיה סבלה מסנקציות כלכליות שנכפו עליה על ידי המערב, היא הצליחה להתקיים בזכות מסחר עם דרום אפריקה, אשר אף העניקה לה עזרה צבאית. אולם עזרה זו הייתה סודית שכן גם מצבה של דרום אפריקה לא היה יציב עקב הסכנה בהפיכתה למדינת מנודה עקב האפרטהייד. ראש ממשלתה ג'ון פורסטר הזהיר את איאן סמית' לא להוביל להידרדרות על מנת למנוע מהקובנים של קסטרו באנגולה מלעזור לעבריינים של רוברט מוגאבה ובכך להקשות עוד יותר על צבא ההגנה של דרום אפריקה. פורסטר אף האמין לרמיזות השקריות של מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר כי יקל במדיניותו על דרום אפריקה במידה ותפסיק זו את תמיכתה ברודזיה.

עקב אי ההכרה המערבית ברודזיה רמזה התקשורת כי המשמעות היא שהיא יכולה להימנע מכללי אמנת ג'נבה. התקשורת המערבית אכן לא הפסיקה להרצות סביב השעון אודות הפשעים שמבצע הצבא הרודזי נגד "לוחמי החופש", אולם עדיין העדיפו מנהיגי המערב שלא להתערב משום שדעת הקהל הייתה נטויה נגדם עקב העובדה שהם צדדו בקומוניסטים במטרה לזרוק מדינה שלווה ומשגשגת לזאבים.

כל זה אפשר לסיירי סלוס לפעול בדרכים שצבא הנמצא תחת בקרה כבדה לא יכול היה. גם לא הייתה להם גם כל ברירה אחרת שכן הם לחמו נגד אויבים אכזריים שלא הותירו אחריהם דבר מלבד גופות מרוטשות ומחוללות. עדיין, משימה אחת שלהם הפכה ללא פחות מסיוט ביחסי ציבור, וחרף העובדה שהסיירים ניצחו בה, ההשלכות הפוליטיות שלה עלו למעשה לרודזיה במלחמה כולה. היה זה "מבצע אילנד".

במסגרת המצבע קיבלו הסיירים משימה להרוס מחנה גדול של צבא השחרור הלאומי האפריקאי של זימבבואה ושל "פרלימו (FRELIMO) - החזית לשחרור זימבבואה" אשר הוקם קרוב לגבול עם מוזמביק ושימש כבסיס פעולה עבור פשיטות חבלניות אל תוך שטחה של רודזיה. המתחם שכן ליד נקודת התמזגות של שני נהרות וביקרו בו גם נציגי האו"ם אשר האמינו לשקרים של הטרוריסטים כי מדובר במחנה פליטים, זאת לאחר שהחמושים יצאו ממנו במהלך הביקור והשאירו בו רק נשים וילדים; כך, אסור היה בשום אופן לקשר את המבצע לרודזיה, כאשר המשמעות הייתה שהמשימה תתנהל ללא תמיכה אווירית.

כך, בבוקר ה-10 באוגוסט 1976 ,שיירה משוריינת של 72 סיירים במדי פרלימו הגיעה למחנה. הגששים שלחו מודיעין שכ-5000 טרוריסטים נמצאים במרכז הגדול של המחנה בניסיון להסתדר במבנה. בעקבות המידע, החליטו הסיירים על מבצע נועז: השיירה תתפצל לשתי קבוצות כאשר חלק אחד יקיף את המחנה בזמן שהשני ידהר לתוכו, יציג את דגלי הבכירים של פרלימו ויישא נאום להמון החמושים אודות בוגדים בשורותיהם; הסיירים יקראו לאלו שידוע כי מחזיקים במידע חשוב, ישימו אותם באזיקים ויעלו אותם לרכבים; לאחר מכן תיפתח האש אל עבר שאר הטרוריסטים.

התוכנית השתבשה לחלוטין. המחבלים קיבלו את השיירה של "עמיתיהם" הנכנסת למחנה באמצעות רכבים רבים וצופרים, שמחה, צעקת סיסמאות ושירת שירים. מיד נשברה כל מידה של משמעת שעוד הייתה להם. היה זה יום מאוד בהיר והדבר אפשר לאחד ה"טררס" שהתקרב יותר מדי לשיירה להבחין בעיניים הכחולות בתוך אחד הרכבים, ממש מעל זוג המקלעים שהופנה להמון. הוא החל לצרוח ""mabunu ככל יכולתו ושלף את נשקו. לסיירים לא נותרה ברירה אלא לפתוח באש. התוצאה הייתה טבח טהור. עשרות נפלו תוך שניות. לאחר ההלם הראשוני החלו הטרוריסטים לברוח לכל הכיוונים, וחלקם נורו על ידי הסיירים שהקיפו את המחנה ליד גדות הנהר. חלקם קפצו אל המים.

טקטית היה מבצע אילנד הצלחה מלאה. כ-1030 טרוריסטים נהרגו, מעל ל-2000 נפצעו, ועוד כ-1000 טבעו. הסיירים, אשר לא סבלו מאבדות, יצאו בשקט מהאזור. אולם תוך זמן קצר התמלא המחנה בעיתונאים ואנשי או"ם אשר לא הפסיקו לזעוק בדבר "הפליטים" שנהרגו. התקשורת חיפשה בדחיפות מישהו להאשים ופנתה מידית לשק החבטות האהוב עליה - הקומנדו הדרום אפריקאי. למחרת התפוצצו כותרות העיתונים ברחבי העולם עם סיפורים אודות החיילים האפריקאנרים הבלונדינים בעלי העניים הכחולות אשר קטלו נשים וילדים שחורים. תוך יממה אחת בלבד הפך ג'ון פורסטר לאויב הציבור הגדול בעולם. הוא זעם על סמית', אך לא נותרה לו ברירה אחרת והוא נאלץ לקבל את הצעתו השקרית של קיסינג'ר ולנתק כל תמיכה ברודזיה.

רודזיה הפכה עתה למבודדת לחלוטין, אולם היא עדיין המשיכה להילחם בגבורה במשך 4 שנים נוספות עד אשר נאלץ סמית' להיכנע ולאפשר בחירות אוניברסליות חופשיות שיבטיחו רוב לשחורים. קיסינג'ר, אשר התערב עמוקות גם בענייניה של רודזיה, דאג כי ממשלתו המתונה של אייבל מוזורווה שנבחר באופן דמוקרטי תופל מיידית בידי הטרוריסטים המרקסיסטיים של רוברט מוגאבה. פורסטר גילה במהרה את שקריו של קיסינג'ר לאחר שלא זכה לשום הקלה מצד ארה"ב.

כך נגמר סיפורה של אולי יחידת העלית האיכותית ביותר של המאה ה-20, ובוודאות במהלך שנות מלחמת הסבך ודרומית לסהרה.

לקריאה נוספת: 

Ronald Reid-Daly, Selous Scouts: Top Secret War, Galago Publishing, 1982.