סיירי גריי - יחידת הפרשים של רודזיה.
סיירי גריי - יחידת הפרשים של רודזיה.
אחד החידושים המוזרים אך
גם המצליחים ביותר של מלחמת הסבך הרודזי היה הקמתם של "סיירי גריי",
רגימנט פרשים עלית, לאחר שבתחילת הדרך נאלצו הפרשים הללו להתגבר על מכשולים עצומים
לפני שהערך של היחידה להם הפך לברור עבור כולם.
חלק גדול מהקצונה הבכירה
של רודזיה החזיק בתפיסה שנלמדה בבתי הספר הצבאיים של אותה התקופה לפיה חיל הפרשים מת
ונעלם מהעולם לאחר מלחמת העולם הראשונה וכי שליחת סוסים נגד רובי קלשניקוב משמעותו
טבח אדיר, בדומה לאופן בו נשלחו פרשים נגד מקלעי מקסים גרמניים. אולם הפחדים של
הקצינים הללו לא היו ריאליים, לא משום שהפרשים הפכו לפגיעים פחות, אלא משום
שהשימוש בהם בסביבת הסבך לא דרש תקיפה חזיתית המונית נגד אויב חפור וחמוש במקלע.
במהלך שנות ה-70 גדלה
מלחמת הסבך לממדים גדולים ושטחים נרחבים באזורים הכפריים הפכו למרכזי הפעילות של
לוחמי גרילה. על מנת להתמודד עם תופעה זו חילק הצבא את האזורים הכפריים ל-4 שטחי
פעילות מרכזיים: צפון-מזרח בו הוצבה הבריגדה השנייה שמרכזה היה ב-בינדורה; מזרח בו
הוצבה הבריגה השלישית עם מרכזה ב-אומטלי; דרום-מזרח בו הוצבה הבריגדה הרביעית עם
מרכזה בפורט ויקטוריה; ומערב בו הוצבה הבריגדה הראשונה עם מרכזה ב-בולאוואיו.
אורגנו גם שלושה אזורי מגננה נוספים קטנים יותר.
המפקדה הראשית של כל אחד
מהאזורים הללו הייתה האחראית העיקרית למניעת פעולות טרור בשטחה, ולכל אחת היה צבא,
חיל אוויר וכוחות משטרה. הכוחות הצבאיים הפכו אומנם ליעילים במיוחד בחיסול אנשי
הגרילה, אולם הם הפכו לתלויים יותר ויותר בענפים האחרים של כוחות הביטחון לקבלת
מידע מודיעיני ככל שגדל הצורך ליירט את הסתננות קבוצות הטרור.
כוחות הביטחון ניסו לגשת
לבעיה זו במספר דרכים קונבנציונליות כגון איוש של עמדות תצפית כפריות, אולם היה
שימוש גם בשיטות פחות קונבנציונליות. יחידת העלית "סיירי סילוס" הורכבה
גם מחיילים שחורים, שחלק גדול מהם היו טרוריסטים לשעבר, והם פעלו להקמת "פסאודו-כנופיות"
אשר התחזו לאנשי ארגון הטרור ZIPRA של ג'ושוע נקומו -ZANLA של רוברט מוגאבה. יחידת הפרשים "סיירי
גריי", בדומה לרוב היחידות האחרות, נשארה לרוב מחוץ לאזורי הפעילות בו פעלו
המסתננים לארגוני הטרור.
היו אלו המהנדסים אשר
פעלו בגבול הצפוני אשר היו הראשונים לגלות שוב את השימוש שניתן לעשות בסוסים
לצורכי גישוש וסיור. הם עסקו בבניית מחסום מוקשים שנועד למנוע מאנשי ZANLA של מוגאבה מלחצות את הגבול ממוזמביק. החבלנים
החליטו להשתמש בסוסים ופרדים לסריקות רכובות של החוט וגילו שהם מצליחים למצוא
פולשים הרבה יותר מהר מאשר כשהם הולכים ברגל. במהרה, גם המשטרה וקבוצות אחרות
הבינו את השימוש היעל שניתן לעשות בסוסים לצורכי סיורים כפריים.
יתרון אחד ברור לכך היה
שהגובה הגדול יותר של אדם רכוב העניק לו יתרון משמעותי במעקב אחר מסלולים. כמו כן,
היו לו כמובן גם יתרונות בכל הקשור למהירות והיכולת לכסות במהרה אזורים גדולים
יותר.
רודזי בשם טוני סטפנס החל
לגייס גברים וסייסים על מנת להקים יחידה ניסיונית אשר קיבלה את השם "יחידת
הרגליים הרכובה". ב-1975 היא שינתה את שמה ל"סיירי גריי" על שמו של
החייל הבריטי ג'ורג' גריי, תואר שבהחלט מתאים יותר עקב ההשפעה שהייתה על היחידה
מרגימנט הפרשים הבריטי באזור הרודזי מטבללנד בסוף המאה התשע-עשרה. בהתחלה היה
לרגימנט מעמד מעט חריג מכיוון שהוא לא הוכר רשמית על ידי מפקדת הצבא. סטפנס השתמש
בהשפעתו הרבה בכדי שתוכר היחידה באופן רשמי בינואר 1977, כאשר פסק הרגימנט להיות
ניסיוני והפך לחלק אינטגרלי מהצבא הרודזי.
בתחילת דרכה הורכבה
היחידה מפלוגה אחת בלבד בעלת 90 גברים. הפלוגה קיבלה את הכינוי "A" וחולקה לשלוש קבוצות: הקבועים המקצועיים, המגויסים
הלאומיים וקבוצה טריטוריאלית בדומה למשמר הלאומי של ארה"ב. כל קבוצה הייתה
מבוססת על מבנה כיתת החי"ר הבריטית של שלושה מחלקות של 8 איש עם מפקד מחלקה
וסמל מחלקה.
המפקדה הפלוגתית הכילה 22
משרתים: קצין ראשי, סגנו, שני אנשי חיל קשר, שני מכונאים, שני פקידים, שני נפחים,
שני סייסים, וטרינר ועוזרו, ושמונה נהגים. הנהגים נהגו במשאיות מרצדס שהוסבו
לצרכים המיוחדים של הרגימנט, כאשר בכל אחת נסעו 8 חיילים ובעלי החיים שלהם. בוצעו
ניסויים גם עם מרגמות כאשר חשבו שאחד החיילים יוכל להשתמש בהן, אולם זה לא הצליח.
בסיסם של סיירי גריי היה
במוצב ליד סולסברי, מוצב שהיה משותף להם ולסיירי סלוס. בדומה לסיירי סלוס, גם
סיירי גריי הייתה יחידה רב גזעית בה שירתו חיילים מכל האזורים. מרבית החיילים
הרכובים היו במקור רגליים, כאשר לאחר חודשיים של לימודי רכיבה בבסיס המרכזי שלהם
הם כבר למדו את שיטת הסיירות והלחימה החדשה הזאת.
ב-1977 הוחלף טוני סטפנס
במפקד חדש בשם מיק מקינה, בוגר של האקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט הבריטית. הוא
היה נחוש להפוך את הסיירים הרכובים ליחידה ממושמעת. היה זה משום שסטפנס, בניסיונו
לקבל את ההוקרה על הקמת הפלוגה, קיבל אליה גם מספר "הרפתקנים זרים" אשר
נדחו בידי שירותי חיל האוויר המיוחדים של רודזיה, כמו גם על ידי סיירי סלוס.
מקינה ביקש ביגוד סטנדרטי
עבור האימונים והתרגולים ובסתיו 1977 ארגן עבור פלוגת "A" סדרת אימונים בצפון רודזיה. הוא גם לא היה מרוצה מהאימונים הבסיסיים
של החיילים החדשים ובסוף 1978 החלו המגויסים החדשים לסיירים הרכובים בתכנית
אימונים ייחודית משלהם בבסיס הראשי אשר נמשכה 5 חודשים. במקביל הורחבה הקבוצה
הטריטוריאלית לפלוגה
"B", אשר הפכה גם כן לכוח
איכותי מאוד חרף העובדה שאנשיה שירתו בסיורים של 6 שבועות בלבד. רבים מחייליה היו
אנשי מקצוע בחייהם האזרחיים, עשירים ובעלות אחריות אזרחית גדולה.
הרגימנט שמר על מבנה
דו-פלוגתי זה והוא מעולם לא חצה את גבול 250 החיילים. הפלוגות הוצבו תחת הפיקוד של
המפקדה הראשית האזורית ופעלו בכל האזורים המבצעיים ולעתים הופעלו החיילים שלהן גם
מחוץ לפלוגות. היחידה המשיכה לסיירי באזורי הסבך, אולם המפקדה הראשית של הרגימנט
נותרה עד סופה ליד סולסברי.
רוב הפעילות הקרבית של
הסיירים התרחשה ברמות האזוריות ועל כן קשה לשחזר ברמה הכרונולוגית והלוגיסטית את
מעשיהם. מרבית הסיורים הורכבו מ-8 חיילים שהתפצלו לשתי קבוצות של 4 בעלות ציוד
זהה. קבוצה אחת הייתה אחראית לרוב לתמוך בשנייה והמרחק ביניהן לא עלה לרוב מעל לקילומטר.
המקלעים היו בדרך כלל כבדים מדי עבור תפעול ביד אחת, אולם לעתים גם הם היו בשימוש.
הנשק הסטנדרטי היה רובה FN FAL, אם כי היו גם כאלו
שהעדיפו להשתמש בקלשניקוב.
המפקד של כל קבוצה של 4
היה גשש מנוסה, ויכולתם הגבוהה אף הובילה לתפיסה שהסיירים הם יחידת מש"קים.
הקשר בין היחידות והקבוצות היו לעתים בעייתי שכן נדרשו תדרים שונים הן עבור הקבוצה
השנייה וכן עבור היחידה המרכזית. כאשר הטופוגרפיה הקשתה על התקשורת, נעשה לעתים
קרובות שימוש בכלי טיס כממסרים.
קבוצות גרילה רבות הורכבו מכ-10 אנשים, ובמקרים הללו לא היו הבדלים כמותיים גדולים בין הטרוריסטים לסיירים, אולם במקרים אחרים היו הסיירים בנחיתות מספרית בולטת כגון בקרב מפל ויקטוריה בו השתתפו כ-100 לוחמי ארגון הטרור ZIPRA.
ככל שהמלחמה נמשכה כך גם
הסיירים שינו את הטקטיקות שלהם. בהתחלה הם ירדו מהסוס ברגע בו עלו על עקבות והמשיכו
ברגל, אולם במהרה הם הבינו את היתרונות שבהישארות על הסוס זמן רב ככל הניתן. הדבר
אפשר להם לרדוף אחר אויב אשר יכול היה לשנות במהרה את כיוונו. מצד שני, ירי מהאוכף
היה מאוד לא מדויק וכאשר היה צורך בירי מרוכז הם נהגו לרדת. הם נהגו לנוע על גבי
סוסים עד קו ההתחלה של ההתקפה וירדו רק כדי להילחם ברגל אל עבר המטרה משום שבשלב
האחרון הזה של המתקפה היוו הסוסים מטרה גדולה מאוד עבור האויב.
קבוצות הגרילה היו כאמור
לעתים קרובות גדולות מדי ולא ניתן היה להילחם בהן ישירות. ב-1978 פגשו הסיירים
במערב כוח של 40 אנשי ZIPRA
אשר היו ככל הנראה יחידות
אימון בשלב תרגילי הגמר שלהם ממחנות בזמביה, ובמקרה כזה היה צורך להזיק תגבורת של
יחידות אחרות.
סיירי גריי הצטיינו
במיוחד במעקב ובמרדף. טכניקה אחת שנעשה בה שימוש תכוף הייתה "הצלבה" אשר
כללה יחידת מעקב שהזהירה אחרות לאורך קו התנועה הצפוי של האויב. לאחר מכן חצו
אנשיה את הקו הזה והלכו בעקבות העקבות במידה ומצאו אותם ובכך חסכו מידה ניכרת של
זמן ומרחק. בעוד שהצלבה על ידי יחידות רגליות הצליחה רק לעתים נדירות במרחק שעלה
על 8 ק"מ מאזור המגע המקורי, השתמשו הסיירים בניידות המעולה שלהם כדי לגלות עקבות
במרחק של עד 24 ק"מ והניידות שלהם אפשרה כמובן מרדף יעיל יותר.
במהלך 1979, שידרגו
הרודזים את פעולות המעקב שלהם ורכשו בחשאי 16 כלבי פוקסהאונד מאנגליה, שמחציתם
ניתנו לסיירי גריי. הכלבים הוטסו במסוק לנקודה בה נצפה האויב והם הצליחו במיוחד
במצודים הקשוחים האלה. שמונת הכלבים הנוספים ניתנו לסיירי סלוס שלעתים קרובות
הצמידו אליהם רדיו ביפר ועקבו אחר הלהקה על גבי מסוק.
אכן, הפכו סיירי גריי לכה
כישרוניים ביכולות הגישוש והמעקב שלהם שהטרוריסטים אף פנו לאמצעים נואשים. הללו
נשאו עימם בדרך כלל זוג נעליים רזרבי כדי שיוכלו לשנות את עקבותיהם. לשימוש בסוסים
הייתה גם השפעה פסיכולוגית שכן שבטיים רבים האמינו שגרימה למותו של סוס תגרום לזעם
של רוחות רעות. קבוצה מארגון הטרור המרקסיסטי ZANLA שסחבה
עימה תותח נ"מ סובייטי מדגם ZPU החליטה לפרק אותו ולפזר את חלקיו כאשר הבינה
שהסיירים נמצאים בעקבותיהם.
אחד ההיבטים המעניינים
ביותר של פעולות סיירי גריי היה הדרישות הלוגיסטיות הייחודיות שלהם. מפקדת היחידה
הייתה בערך פי שניים בגודלה ממפקדת יחידת רגליים עקב המומחים הנוספים שנדרשו
לתפעולה.
סוסיהם של הסיירים הושגו
ממספר מקורות שונים. הרוב היו ככל הנראה תרומות מעמותות צדקה בדרום אפריקה. כמה
חיילים טריטוריאליים הביאו את הסוסים שלהם כאשר ביצעו את 6 שבועות הסיור שלהם.
אכן, נוצרה מבוכה מסוימת במפקדת הצבא כאשר חיילים מהמעמד העליון של רודזיה דרשו
מהצבא לבטח את סוסי הפולו היקרים שלהם.
במהלך המלחמה השיגו סיירי
גריי מוניטין מאיים מאוד בקרב יריביהם שכן היו מסוגלים לפעול במהירות אדירה באזור
הסבך. בשילוב עם כישורי המעקב והגששות המעולים שלהם, לעתים קרוב הם הפעילו ביעילות
גם את גורם ההפתעה.
כמובן שהיו לכוח כזה גם
לא מעט קשיים וגם הסוסים גרמו לעתים קרובות לבעיות. בעלי החיים היו נבהלים במהלך
המגע ולעתים בורחים, אך תמיד ניתן היה למצוא אותם במחנה של הלילה הקודם. עם זאת,
אם החיה נפצעה בקרב או הפכה לצולעת, הכוח נאלץ בדרך כלל לנטוש את משימתו. אם רוכב
אחד היה צריך להמשיך ברגל, המשמעות הייתה שכל הכוח יכול היה להמשיך רק בקצב הליכה.
בעיה זאת הייתה אחד הקשות של הסיירים במהלך כל שנות המלחמה.
הכוח העביר בדרך כלל
סיורים של 14 יום בשטח, אך לעתים קרובות נקבע משך המבצעים גם על פי שיקולים
לוגיסטיים. במהלך החורף, כאשר היה פחות מספוא בסבך, היו הסיורים קצרים יותר ואף עד
שבוע. הפרשים, שכל אחד מהם נשא עליו 200 כדורים, 2 רימונים, אספקה של שבועיים של
מנות מיובשות ותיקי אוכף מלאים בערכה, יכלו לשאת מעט מאוד מזון עבור הסוסים שלהם.
הסוסים גם דרשו תשומת לב
רבה מאוד. באזור ואנקי הצפוני הם נהגו לאבד בצורה ניכרת את הנעלים שלהם, ובמהלך
סיור של פלוגת
"A" נעליו של כל סוס הוחלפו
בטווח של 5 שבועות. אולם הבעיה הגדולה ביותר של הכוח הייתה העלות הגבוהה שבהחזקת
יחידה כזאת.
עם זאת, חרף כל הבעיות
הללו, אין ספק שהרעיון להשתמש בפרשים בסבך היה הגיוני לחלוטין. הסיירים הרכובים
זכו לכבוד מיריביהם ולא חלקו את גורלם המר סיירי סלוס שפורקו. גם הדרום אפריקאים
שמרו על הקונספט הזה בחיים, תוך שימוש ביחידות רכובות על הגבול בין נמיביה
ואנגולה. ואכן, אפילו הצבא הבריטי מצא מקום לסוסים בהסדרי ההגנה שלו בפוקלנד.
ההצלחות של סיירי גריי
מרמזות אולי שגם בעידן הלוחמה הגרעינית יש עדיין מקום בלחימה גם לסוסים.
לצפייה מומלצת:
