על הגזענות, חלק כד: איי.קיו. ועושר האומות.
על הגזענות, חלק כד:
איי.קיו. ועושר האומות.
מדוע חלק מהמדינות העולם עשירות וחלקן עניות? מדוע זה נעים יותר לחיות בחלק מהן והללו מנוהלות היטב בזמן שאחרות הן זוועה? שאלות אלו עניינו חוקרים לכל הפחות מאז אמצע המאה ה-18 כאשר כתב מונטסקייה בחיבורו "רוח החוקים" כי מדינות עשירות נמצאות באזורי אקלים ממוזג בזמן שהמדינות העניות נמצאות באזורים הטרופיים.
למעשה, עד התקופה המודרנית הייתה זו תפיסה נפוצה בקרב אנשי מדינות מתקדמות אשר האמינו כי הסיבה לכך שמדינה כזאת או אחרת הינה ענייה היא שהאוכלוסייה שלה נחותה יותר. היה זה רק החל מאמצע המאה ה-20 שחשיבה מסוג זה הפכה ללא פופולרית והוחלפה בתיאוריות התפתחות כלכליות ואפילו פסיכולוגיות מורכבות.
בשנת 2002 פורסם הספר "איי.קיו. ועושר האומות" מאת ריצ'רד לין ו-טאטו ואנהאנן אשר ביקש לחזור לתפיסה פשוטה יותר אשר לטענת המחברים גם ריאליסטית יותר: שאוכלוסיות נבדלות ביכולת השכלית הממוצעת וההישגים הכלכליים משקפים את היכולות הללו.[1]
ריצ'רד לין הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אלסטר, בזמן ש-טאטו ואנהאנן הוא פרופ' אמריטוס במדעי המדינה מאוניברסיטת הלסינקי. שני המחברים מוכרים עקב הכתיבה הלא תקינה פוליטית והשנויה במחלוקת שלהם שכן אין הם מגבילים את עצמה לאיסורים והמוגבלויות של תחומי מחקרי הגזע המודרניים; על כן הם מציגים את עצמם כבעלי יכולת אובייקטיבית להציע הסבר משכנע להבדלי העושר בין האומות.
התיאוריות שהפכו לפופולריות במהלך המאה ה-20 גורסות כי כל האוכלוסיות הינן אינטליגנטיות וחרוצות באותה המידה ושזה הוא רק עניין של זמן עד שכל המדינות יתעשרו בסופו של דבר. לפי תאוריית "התכנסות כלכלית", לדוגמה, צריכות המדינות העניות רק להעתיק את ההישגים של המערב; הן לא יצטרכו להתעסק עם החדשנות שכן זאת כבר בוצעה עבורן ועל כן יסגרו את הפער במהירות.
המרקסיסטים טענו כמובן במשך שנים רבות מאוד שהקפיטליזם יוכל להעשיר מדינות מסוימת אך ורק על ידי רוששות אחרות. "איי.קיו. ועושר האומות" מצטט קטע מספר אחר, "התפתחות ותת-התפתחות: הכלכלה הפוליטית של אי-שוויון גלובלי" מ-1998 מאת מיטשל א. זליגסון וג'ון ט. פאסה-סמית' בו נכתב: "...הפער בין עשירים לעניים ייעלם בסופו של דבר, אבל רק כאשר המערכת העולמית הקפיטליסטית הקיימת מאז המאה השש עשרה תיעלם בעצמה". כמה אנטי-קפיטליסטים אף תמכו בדעה האבסורדית לפיה יכולות מדינות עניות להתפתח רק על ידי התנתקות מוחלטת מהסחר והשווקים העולמיים.
היו גם תיאוריות אודות השפעת ה"תרבות": קיימים כאלו שיש להם תרבות מטיבה וכאלו שמחזיקים בתרבות שלילית. טיעון התרבות הוכיח את עצמו כבעל הסתגלות מפליאה. בשנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר סין, קוריאה וטאיוואן היו עניות, היה זה מאוד פופולארי ונפוץ להאשים את ההשפעות המחניקות של הקונפוציאניזם. היו שהציעו שמזג אוויר חם מאט אנשים ומונע התפתחות, אולם תיאוריה זו לא הצליחה להסביר מדוע הסינים כל כך הצליחו בסינגפור וכיצד האירופאים הצליחו לבנות כלכלה תעשייתית בדרום אפריקה ואימפריה חקלאית ברודזיה.
אחת מתיאוריות ההתפתחות הפופולריות יותר הייתה שהבעיה נמצאת בהתערבות הממשלתית וכי השוק החופשי ימשוך את העניים מהעוני. הקומוניזם אכן כבר הוכיח שרגולציה מעכבת את ההתפתחות, אולם למה שנחשב כממשלה במדינות העניות אין את הכוח לבצע רגולציה לשום דבר. השווקים היו חופשיים אולם האנשים נותרו עניים.
במהלך שנות ה-60 וה-70, מדינות עולם שלישי חדשות אשר לא מזמן קיבלו את עצמאותן הפכו למעשה למעבדות עבור תיאוריות אלו ואמנים הומאניים הסתובבו באזורים הטרופיים והבטיחו דברים גדולים ורבים. מאז האמנים כבר מזמן חזרו הביתה, התיאוריות לא הוכחו, ומרבית הקולוניות הפכו לעניות בהרבה מאשר בתקופת השלטון האירופאי. כל תחום "תורת הפיתוח" הפך למאוד שקט עקב העדר ההצלחה.
פרופסורים לין ו-ואנהאנן טוענים שהאינטליגנציה הממוצעת של אוכלוסייה מנבאת את ההכנסה הלאומית טוב יותר מכל מאפיין דמוגרפי אחר. הם מציינים שבתוך מדינות אינדיבידואליות, הכנסה ואינטליגנציה נמצאות בקורלציה הדוקה אחת עם השנייה: אנשים חכמים מרוויחים בדרך כלל יותר כסף מאנשים טיפשים. זה יהיה מפתיע אם הקשר הזה בין אינטליגנציה לעושר לא יחול גם על האומות עצמן.
במדינות המפותחות, כרבע מהילדים עולים או יורדים מהמעד הסוציו-אקונומי של הוריהם, ומדידות ה-איי.קיו. בגיל מוקדם מנבאות בצורה הטובה ביותר אילו ילדים יעלו ואילו ידרדרו. אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה יעשו אפילו את העבודות הפשוטות ביותר טוב יותר מאנשים פחות אינטליגנטיים, והקשר בין מנת משכל למיומנות בעבודה עולה באופן דרמטי בכל הקשור למשרות תובעניות יותר. אפילו צבא ארה"ב קיבל בשקט את העובדה שאפילו עבודות שגרתיות דורשת רמה מינימלית של אינטליגנציה והוא לא מקבל אף אחד עם מנת משכל נמוכה מ-80.
אולם האינטליגנציה משפיעה על הרבה יותר ממשרות ופרנסה שכן מנבאות רמות מנת המשכל גם תוצאות רבות אחרות. אנשים אינטליגנטים נוטים לפלס את דרכם בחיים בצורה מוצלחת יותר מאשר חסרי אינטליגנציה. המחקרים השונים המוצגים בספר מראים שלאמריקאים בטווח האינטליגנציה הגבוה ביותר אין בעצם כל סיכוי לנשור מהתיכון, להיכנס לכלא או להיות עניים.
האינטליגנציה יכולה להיות מכרעה גם במקרים של חיים או מוות. אנשים בעלי מנת משכל נמוכה דואגים פחות לא רק לגבי עצמם ובכך נוטים יותר למות מתאונות או מחלות הניתנות למניעה, אלא הם גם נוטים יותר להזניח או להרוג את ילדיהם שלהם - וכן זה את זה.
בתוך אותה מדינה אנשים חכמים נוטים לגור במקומות נחשקים ואנשים פחות חכמים במקומות פחות נחשקים. השכונות שלהם שונות באופן דרמטי, בדיוק כפי שמרקם החיים משתנה באופן דרמטי ממדינה אחת לאחרת.
מחברי הספר אספו כמות אדירה של נתונים ומידע אודות רמת האיי.קיו. הלאומית ורמת ההכנסה הלאומית, וטוענים כי התוצאות מרמזות על קשר חזק בין השתיים. ביצוע השוואות בינלאומיות בתחומי אינטליגנציה והכנסה אינו דבר פשוט או תמיד מדויק, אולם טוענים המחברים כי תיעדו בקפידה את החיפוש הממצה שלהם אחר מה שנראה כנתונים המשמעותיים ביותר אשר זמינים.
הם מציגים גם נתונים אודות זמן תגובה לגבי מעט המדינות שמידע זה היה זמין עבורן. מדובר ברישומים של המהירויות שבהן אנשים מבצעים פעולות פיזיות פשוטות מסוימות המוכרות למומחים כ"משימות קוגניטיביות אלמנטריות" או לעתים כ"גורם g", ויש להן קורלציה גבוהה מאוד עם תוצאות מבחני איי.קיו. כתובים.
ממצאי איי.קיו. לאומיים משקפים את הנתונים הרבים מאוד בספר שנאספו מארצות הברית ומרחבי העולם על הבדלי גזע. מנת המשכל האפריקאית הייתה נמוכה באופן עקבי, בעוד שבאמריקה הלטינית נעה מנת המשכל בין שיא של 96 בארגנטינה ובאורוגוואי שבהן האוכלוסיות אירופאיות לרוב, ועד כ-80 בגואטמלה ובאקוואדור שבהן רוב האוכלוסייה היא אינדיאנית או מסטיסוס. הונג קונג זכתה בתוצאה הגבוהה ביותר של 107. בזמן שהממוצע של יהודי ארה"ב הוא כ-110, הממוצע הישראלי הוא רק 94.
בכל 82 המדינות מהן ניתן היה להשיג מידע אמין אודות הכנסה ומנת משכל לאומיים, מצאו מחברי הספר קשר בין אינטליגנציה לתמ"ג לנפש. בעוד שתוצאות מסוג זה לא אמורות על פניו להפתיע, הממצאים המעניינים יותר מגיעים מהמדינות אשר נופלות או עולות בהרבה מעבר לקו המגמה הזה. המדינות הקומוניסטיות לשעבר, לדוגמה, עניות בהרבה בהשוואה למה שניתן לצפות ממנת המשכל הממוצעת של האוכלוסיות שלהן. אוכלוסיות סין וצפון קוריאה הינן בעלות מנת משכל גבוהה אולם התפתחותן נבלמה רבות עקב המערכת הכלכלית הפגומה שלהן. ב-1950 היה התמ"ג לנפש של צפון קוריאה רק כ-73% מאשר בדרום קוריאה. הצפון נמק תחת הקומוניזם בעוד שהדרום אימץ את הקפיטליזם, ועד שנת 1990 כבר היה לצפון רק 25% מהתמ"ג לנפש של הדרום. הקוריאנים משתי המדינות הם למעשה אותה הקבוצה האתנית בדיוק ועל כן אין כל ספק שהיה זה הקומוניזם אשר רושש את הצפון. כל זה נכון באותה המידה גם לגבי מדינות מזרח אירופה.
יש כאמור גם מדינות בהן התמ"ג לנפש הוא גבוה בהרבה מעל לקו המגמה הזה, דהיינו שההכנסה בהן גבוהה יותר מאשר זו שאמורה להיות תואמת למדדי האיי.קיו. הלאומיים שלהן. במקרים של מדינת קטר וערב הסעודית התשובה לכך ברורה כשמש: עושרם נובע ממשאבי טבע המנוצלים בעזרת זרים, ידע זר וטכנולוגיות זרות. דרום אפריקה עשירה יותר ממה שאמורה להיות משום שהכלכלה שלה נוהלה בעבר בידי אירופאים, אולם ככל שהאירופאים עוזבים יותר ויותר כך גם התמ"ג מתחיל לצנוח.
לפי הרשום בספר, שום מדינה בעלת ממוצע איי.קיו. לאומי מתחת ל-90 לא יכולה לקיים חברה מורכבת ומתועשת. מנת משכל ממוצעת חשובה לא רק משום שרמה גבוהה של אינטליגנציה מספקת בדרך כלל את התשתית הנפשית הבסיסית של מדינה, אלא גם משום שככל שהאיי.קיו. הממוצע גבוה יותר כך גדל גם אחוז האנשים בעלי מנת משכל בטווח של 130 עד 160 המספקים את המנהיגות האמתית של רוב המדינות. אולם כאשר עולה האוכלוסייה מעל גבול ה-90 מאבד האיי.קיו. הלאומי חלק מהיכולת שלו לנבא את העושר. הממוצע הלאומי של ארה"ב, למשל, הוא 98, נמוך בצורה ניכרת מ-106 של דרום קוריאה, אולם ההכנסה הלאומית שלה גבוהה בהרבה. יתרונה של ארה"ב היא גודלה, המשאבים הטבעיים שלה ומערכת כלכלית המעודדת צמיחה.
המחברים גילו שככל שמחליפות המדינות את צורות השלטון הישנות שלהן לדמוקרטיות בעלות שוק חופשי, כך גם הקורלציה בין האינטליגנציה לעושר הופכת לחזקה יותר. בעבר ההיסטורי, מדינות שונות שממוצע מנת המשכל שלהן היה דומה יכלו להחזיק ברמות עושר שונות מאוד משום שהחזיקו במערכות פוליטיות וכלכליות שונות. ככל שהכללים להשגת עושר נודעו לרבים יותר ויותר כך ניסו מדינות רבות יותר לפעול לפיהם, ההבדלים בביצועים נעשו למוגבלים יותר על ידי האינטליגנציה, ומדינות דומות השיגו רמות עושר דומות.
לפי הנתונים ההיסטוריים היו האמריקאים במהלך שנות ה-50 וה-60 עשירים בהרבה מאשר אוכלוסיות בעלות מנת משכל דומה באירופה וצפון אסיה. הסיבה לכך הייתה שמדינות מחוץ לארה"ב, אם להניח בצד את ההשפעות של מלחמות העולם, לא היו מאורגנות באותה הצורה היעילה ליצירת ממון. כיום האמריקאים עדיין נהנים מעושר רב יותר, אולם הפער הצטמצם בהרבה. הפער יצטמצם עוד יותר כל עוד ימשיכו צפון אסיה ואירופה, לרבות המדינות הקומוניסטיות לשעבר, לאמץ את השוק החופשי ויצליחו ליהנות מהיתרונות של האינטליגנציה שלהן. זאת היא דוגמה ל"התכנסות" עליה דיברו האופטימיסטים, אולם היא דורשת אוכלוסיות בעלות אינטליגנציה דומה. האסיאתיים הוכיחו שבהחלט מסוגלים לקלוט ואף לשפר את הטכנולוגיה של המערב, בזמן שהאפריקאים לא יכולים אפילו להבין אותה טוב מספיק על מנת להשתמש בה בצורה הבסיסית.
לין ו-ואנהאנן מציינים כי בהתאם למנת המשכל הלאומית הגבוהה שלהם, הקדימו הסינים את האירופאים ברמות התרבותית והטכנולוגית עד המאה ה-15. הם משערים שהרופאים עקפו אותם רק משום שהתחילו להבין את ערכו של השוק החופשי, קונספט שרק לפני כמה עשרות שנים החל להיות בקובל בסין. הם מציינים כי גם הדמוקרטיה מגיעה לעתים קרובות עם השוק החופשי אולם היא אינה חשובה באותה המידה עבור הצמיחה הכלכלית. קוריאה, סינגפור וטאיוואן הן דוגמאות למדינות שעשו שימוש יעיל מאוד בשווקים ללא המגבלות הבירוקרטיות של הדמוקרטיה.
התקדמותה של יפן נבלמה במשך תקופה ארוכה עקב רגולציות פנימיות ומאות שנים של בידוד עצמי משאר העולם. אולם לאחר שהקומודור האמריקאי מת'יו פרי הצליח לפתוח את יפן לעולם ב-1853 הצליחה מדינת האיים הזאת להשיג ניסים כלכליים אחד אחרי השני, ולאחר ניצחונה על האימפריה הרוסית ב-1905 היא הפכה למדינה הראשונה שהצליחה להביס מעצמה אירופאית או מערבית בעידן המודרני. יפן לא הייתה זקוקה לשום סיוע חוץ, וברגע שמדינתם נפתחה לעולם היא ספגה במהירות אדירה את הרעיונות והטכנולוגיות הנדרשים בכדי להפכה למעצמה עולמית. הדמוקרטיה נכפתה על יפן רק ב-1945. ברגע שסין תתפטר מהשאריות האחרונות של הכלכלה המתוכננת שום מדינה בעולם לא תוכל לעצור אותה מלהפוך למעצמה כלכלית וצבאית מובילה עוד יותר. לאחר שתקים שווקים יעילים, שום שליטה סמכותנית מתמשכת לא תוכל לצמצם את הפוטנציאל הזה שלה.
כפי שכותבים המחברים, אנשים בארצות מפותחות חשבו כל כך הרבה זמן במונחים של קידום השוואת העושר באוכלוסייה שהם כבר מבוהלים מכל סוג של אפשרות אחרת או ביקורת כלפי תפיסה זו. לטענתם, כלכלת התפתחות עיוורת מרצונה כלפי ההבדלים הגזעיים בדומה לתחומי מדעי החברה האחרים, והנחיות המדיניות שלה הינן מוטעות באותה המידה. תפיסה מציאותית יותר הייתה מובילה ליחסים שונים יותר בין המדינות השונות, בדיוק כפי שזה היה מוביל גם ליחסים בין-גזעים שונים בתוך המדינות עצמן. העצמאות הייתה בלתי נמנעת עבור מדינות אסיה רבות, אך מעצמות מטרופולין ריאליסטיות מבחינה גזעית היו יודעות שהמדינות האפריקאיות שתלויות בהן אין ברות יכולת לממשל עצמי. מנהיגים ילידים בעלי תפיסה ריאליסטית-גזעית היו מבינים שהשגשוג מצריך השגחה אירופאית, והמשך הכוונה אירופאית ומערבית הייתה חוסכת לאפריקה השחורה זוועות רבות.
לפי מסקנות הספר ניתן להסיק כי במידה והיה המערב מבין טוב יותר את הגזע, הייתה ההיסטוריה של דרום היבשת האפריקאית שונה באופן דרמטי ואלימה פחות. האפרטהייד ושלטון המיעוט לא היו אולי נמשכים ללא כל שינוי, אולם הלחץ הבינלאומי על תושבי רודזיה ודרום אפריקה למסור את מדינותיהם להשמדה היה קטן בהרבה.
לין ו-ואנהאנן מציעים שאומות עשירות יוכלו לסבסד אמצעי מניעה לאנשים העניים ביותר באומות העניות בתקווה להעלות את מנת המשכל הלאומית, אולם אין הם אופטימיים שזה יקרה. לרוב, שני המחברים פשוט מקבלים את הטענות שאומות, כמו אנשים, אינן שוות, ושכל מאמץ המבוסס על הנחות הפוכות נידון לכישלון שמוביל לרוב לבזבוז זמן ומשאבים.
[1] Richard Lynn and Tatu Vanhanen, IQ and the Wealth of Nations, Praeger Publishers, 2002.
