מלחמת הסבך הרודזי וסופה של רודזיה.
מלחמת הסבך הרודזי וסופה של רודזיה.
כפי שראינו בפעם הקודמת,
לאחר שהכריזה רודזיה ב-1965 על עצמאות באופן חד צדדי, לא הסכימה בריטניה להעניק לה
הגדרה עצמית והובילה קואליציה מערבית אשר הפעילה עליה אמברגו וסנקציות כלכליות,
מהלך אותו הצליחה רודזיה לעקוף רק באמצעות קבלת תמיכה מדרום אפריקה ובהתחלה גם
מפורטוגל דרך מוזמביק, וכן קבלת עזרה ממספר גורמים נוספים לרבות מדינת ישראל. הגוש
הקומוניסטי ניצל הזדמנות זו והחל לממן ולחמש ארגוני טרוריסטים מרקסיסטיים במטרה
להפיל את השלטון המתקדם של רודזיה. בין צבאות "השחרור" הללו היו קבוצות
פרו-סיניות ופרו-סובייטיות קומוניסטיות כגון "האיחוד הלאומי האפריקאי של
זימבבואה" (ZANU) של רוברט מוגאבה שקיבלה
תמיכה מסין וצפון קוריאה ו"האיחוד העממי האפריקאי של זימבבואה" (ZAPU) של ג׳ושוע נקומו אשר קיבלה תמיכה מבריה"מ,
והן אף שיתפו לעתים פעולה ויצרו יחדיו את "החזית לשחרור זימבבואה" (FROLIZI) ו"פרלימו" (FRELIMO). העימות הזה קיבלו לבסוף את השם "מלחמת הסבך הרודזי" והוא
נמשך החל מאמצע שנות ה-60 ועד 1979.
המערב עצמו נמנע מעימות
חזיתי ישיר עם המדינה העצמאית החדשה משתי סיבות עיקריות: ראשית, הרודזים היו
מוכרים עוד לפני המלחמה בגין היותם בעלי יכולת לחימה איכותית מאוד וחסרת פשרות,
ובמהלך שנות מלחמת העולם השנייה הרכיבו הרודזים המתנדבים במדי בריטניה את עמוד
השדרה של הקומנדו הבריטי בצפון אפריקה. שנית, בשלב זה הייתה סכנה ממשית למרד בתוך
הכוחות הצבאיים של בריטניה עצמה משום שקשרי המשפחה בין הבריטים לרודזים היו חזקים
מאוד. לפיכך, הסתפק המערב בהכפשות, החלטות, תחבולות פוליטיות ואספקת מזון וציוד
לטרוריסטים.
השלב הראשוני של המלחמה
היה מוגבל למתקפות ספורדיות, שוד מזוין ורציחות, אבל בשל תמיכה נדיבה בחמושים הן
ממזרח והן ממערב, התפתח העימות במהירה למלחמה בקנה מידה מלא. מוזמביק, בוטסואנה
וזמביה סיפקו אזורי היערכות שמהם הפעילו הטרוריסטים את הפשיטות המזוויעות שלהם על
החוות וכפרי הגבול הרודזיים. בתמיכת התקשורת, ביקשו הטרוריסטים להודיע לכולם שהחלה
"צ'ימורנגה חדשה" - "מלחמת שחרור".
זה לא עניין אף אחד
ש"הכובשים" הללו שהטרוריסטים רוצים "להשתחרר" מהם הפכו שממה
לאזור מפותח ומתקדם, שזה היה רק הודות להם שלרוב המוחט של השחורים הייתה עבודה,
ושמרבית הקורבנות של "השחרור" הזה היו שחורים אחרים, לרוב חקלאים,
רועים, כמרים ורופאים.
כתוצאה מהלחץ הבינלאומי
היה לרודזים מספר לא גדול של בעלות ברית, וכך גם יחסי ציבור נוראים, אולם הם עדיין
היו מצליחים להמשיך להתקיים תחת העצמאות המוכרזת שלהם אילולא המלחמה הנוקשה הזאת
עם הקומוניסטים. העימות הזה לא יכול היה להיות פשוט, אולם הרודזים עשו את ככל
יכולתם. חלק ממעשיהם הפכו לאגדתיים, כגון אלו של יחידת העלית "סיירי
סלוס" (ע"ש פרדריק סלוס).
על מנת להתמודד עם איומי
הטרור הקיומיים פיתחו כוחות הביטחון של רודזיה שיטות לחימה מיוחדות אשר אפשרו להם
להפוך לכוח הלחימה האיכותי והטוב ביותר בהיסטוריה של דרומית לסהרה. למעשה, הציבו
לעצמם הרודזים סטנדרטים בלתי אפשריים, שבמסגרתם, לדוגמה, טסו צנחני חיל הרגלים הקל
שלוש גיחות קרביות באותו יום, בזמן שסיירי סלוס הצליחו לחסל מעל לשני שליש מכלל
אויביה של רודזיה במהלך 7 שנות קיומם. אירוע בולט נוסף היה פעולת תגמול על הפלת
כלי טיס אזרחי.
ב-3 בספטמבר 1978, הפיל
ארגון הטרור המרקסיסטי "צבא המהפכה העממי של זימבבואה" (ZIPRA) את המטוס האזרחי הרודזי מס' 825 באמצעות טיל מתוצרת סובייטית. 38
טסים נרצחו. מספר ניצולים עזבו את אזור הנפילה של המטוס אולם כמה מהם נותרו מאחור
עקב הפצעים החמורים שספגו; אז הטרוריסטים הגיעו לאזור הנפילה וטבחו וביצעו זוועות
בשורדים, לרבות תינוק בן שלושה שבועות, ואנסו את הנשים לפני שרצחו אותן. השורדים
שעזבו חזרו, ובקושי הצליחו להימלט בעצמם מהטבח.
למחרת הפיגוע והטבח,
ג'ושוע נקומו, מנהיג של קבוצת הטרור הזאת וסגן הנשיא העתידי של זימבבואה, התראיין
לטלוויזיה. הוא צחק על האירוע ואישר כי ארגונו היה אחראי להפלת המטוס. עם זאת, הוא
טען כי היה זה מטוס צבאי וכן כי אנשי הגרילה "עזרו" לניצולים ולא רצחו
אותם.
האירוע המזעזע לא שינה את
דעתו המתנשאת והאגוצנטרית של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. גם את הממשלה הבריטית לא
עניין במיוחד גורלם של בני עמה מחוץ לארצה. הרודזים עצמם, לעומת זאת, לא ישבו
בחיבוק ידיים והבינו כי באש יש להילחם רק באש. התגובה הראשונה הייתה פשיטה נועזת
על המעוז של ארגון "צבא השחרור הלאומי האפריקאי של זימבבואה" (ZANLA) במוזמביק אשר קיבלה את השם "מבצע
סנופי".[1] החל מ-19 בספטמבר 1978 הוביל המבצע לחיסולם של מאות טרוריסטים,
כמו גם ל-2 אנשי רודזיה. היה זה המשך למבצע המוצלח "דינגו"[2] אשר הוביל
לחיסולם של כ-3 אלף טרוריסטים והרס המתחם שלהם באזור מוזמביק. תגובה נוספת הייתה "מבצע
גאטלינג"[3] אשר כלל שלוש פשיטות על בסיסים טרוריסטיים בזמביה. שני בסיסים
נפגעו בו זמנית בהפצצות אוויריות; אחת מהן קיבלה את השם "פשיטת המנהיג
הירוק", שהיה כינויו של הטייס הרודזי קריס דיקסון. במבצע זה הוביל דיקסון
טייסת של 4 מפציצי קנברה אל עבר חוות ווסטלנדס בזמביה. חווה זו הייתה בעבר בבעלותם
של האירופאים, אולם בשלב זה היא כבר הפכה למפקדה של צבא המהפכה העממי של זימבבואה.
השם הפופולרי שהמאחז המרקסיסטי הזה קיבל היה באופן לא מפתיע "מחנה
החירות" ("צ'יקומבי"). הפשיטה האווירית הזאת לא הייתה פשוטה שכן הם
טסו בגובה נמוך ונאלצו להתמודד עם מערבולות. המפציצים הגיעו למחנה הגרילה סביב 8:30
בבוקר בזמן שהתארגנו המחבלים לצעידה, הם האיצו, ננעלו על המטרה והשלימו את משימתם.
המנהיג הירוק צעק, כנראה בהשפעת מלחמת הכוכבים: "יפהפה! אלוהים! אתה רוצה
לראות את כל הממזרים האלה. הפצצות המזוינות יפהפיות!" זמן קצר לאחר מכן הוסיף
הנווט: "זה היה מקסים! פאקינג מאות מהממזרים. זה יצא יותר טוב ממה שיכולנו
לתכנן ... הם רצו ישר אל תוך הפצצות."
לאחר מכן הגיע הזמן
להודיע לשדה התעופה המקומי של זמביה על אשר שקרה. זמביה אפשרה לטרוריסטים לפעול
בארצה ולבצע התקפות על רודזיה השכנה, אך הם בכל זאת זכו לאזהרה: "מגדל לוסקה,
כאן המנהיג הירוק. זוהי הודעה למפקד התחנה במומבווה מחיל האוויר הרודזי. אנחנו
תוקפים את בסיס הטרור בחוות ווסטלנדס. ההתקפה הזו היא נגד מתנגדי רודזיה ולא נגד
זמביה. לרודזיה אין ריב, אני חוזר, אין ריב עם זמביה או עם כוחות הביטחון שלה. לכן
אנו מבקשים מכם לא להתערב או להתנגד למתקפה שלנו. עם זאת, אנו מקיפים כעת את שדה
התעופה שלכם ומקבלים פקודות להפיל כל מטוס של חיל האוויר הזמבי שאינו נענה לבקשה
זו ומנסה להמריא. האם קיבלתם את כל זה?" המגדל ענה: "קיבלנו".
דיקסון רק ענה: "רוג'ר, תודה. לחיים."[4] בינתיים, מסוקי ה"פיירפורס" (K-Car) הובילו את החלק שלהם במשימה. המקורות של זמביה
העריכו כ-1500 חיסולים. בצד הרודזי היה הרוג אחד, שלושה פצועים ומסוק אחד שהופל.
הפרופגנדה של הטרוריסטים
אודות האירועים הייתה מגוחכת באותה המידה כמו העיוותים של ג'ושוע נקומו מוקדם
יותר. הם טענו כי הרודזים פוצצו אך ורק כמה ילדים פליטים, זאת חרף העובדה שקשה
יהיה להניח ש"מחנה החירות", המפקדה של "צבא המהפכה העממי של
זימבבואה" הפרו-סובייטי, שימש כבית יתומים. צילומים שנלקחו לאחר האירוע מהשטח
הראו גופות במדי חָקִי צבאיים, ולא היו שם שום ילדים. הצלמים גם מצאו אוסף גדול של
רובים, רקטות כתף, מוקשים, תחמושת וספרות מרקסיסטית.
אולם, אין זה היה סופו של
העימות. הטרוריסטים הפילו מטוס נוסעים נוסף, והפעם לא היו שורדים. הרודזים הצליחו
אומנם לפתח שיטה על מנת להסתיר את המטוסים האזרחיים שלהם נגד טילי קרקע-אוויר
שמשוגרים באמצעות רקטות כתף, אולם פיגועי טרור המשיכו להתרחש, ובעקבותיהם גם
תגובות נגד קשות. האבדות כמעט וגרמו לרוברט מוגאבה לנסות ולהגיע לשינויים בדרכי
שלום, אולם סופו של העימות כבר היה קרוב.
חרף הניסים הרבים של
החיילים שלה, התקשתה רודזיה להילחם נגד מה שנראה היה כמו העולם כולו, הרוב לא
הכירו בה והיו לה משאבים מוגבלים מאוד. חרף התדמית המעוותת שהוצגה בתקשורת, לא היה
ראש ממשלת רודזיה איאן סמית' סוג של אוטוקרט נוכל. הוא בהחלט היה פתוח לרעיון של
מו"מ ושל פיוס, אולם רק בתנאים מיטיבים עבור מדינתו. במהלך אין ספור הדיונים
לאורך 15 שנות הלחימה, יריביו מעולם לא כשלו לנצל לטובתם את היושרה שלו.
התכסיס האהוב עבור
הדיפלומטים הבריטיים היה לחתום על הסכם עם סמית', לוודא שהוא ממלא את חלקו, ולאחר
מכן "לשכוח" את הצד שלהם בהסכם. ג'ימי קרטר היה כמובן גרוע לא פחות, הוא
כלל סירב להכיר בסמית' ובמקביל סיפק בשקיקה פלטפורמות פוליטיות וסיוע לטרוריסטים
מוגאבה ונקומו. גם התקשורת המערבית קידמה בכל כוחה את הדמוניזציה של רודזיה.
כדוגמה אחת, היא הציגה תמונות של שחורים ישנים בסולסברי לאחר חגיגה וטענה שהם נורו
בידי חיילים רודזיים. במקרה אחר, מספר "עיתונאים" זרקו מטבעות לפח אשפה
מול כמה ילדים שחורים ולאחר שצילמו את הילדים מנסים למצוא אותן הציגו לעולם כיצד
"הילדים רעבים תחת משטרו של סמית'". ההכפשות הבלתי פוסקות הובילו אף לכך
שמרבית עובדי הסיוע של המערב, לרבות ארגונים דתיים רבים, החלו לפעול למען תרומות
מזון וביגוד עבור הטרוריסטים אשר החזירו להם על טובת לבם בכך שטבחו בכמרים רודזיים
רבים, כמו גם עובדי סיוע ו"נשמות טובות" אחרות.
איאן סמית' היה פוליטיקאי
מהסוג הנדיר שאמר את הדברים בכנות כפי שהם באמת. הפגם הטרגי שלו היה שהוא מעולם לא
האמין שהממשל הבריטי מסוגל למכור ולנטוש את בני עמו. יתר על כן, הגופים
הבינלאומיים לא היו חסרי אינטרסים. הנרי קיסינג'ר, אחד האנשים החזקים בעולם, רמז
לראש ממשלת דרום אפריקה ג'ון פורסטר כי ארה"ב תקל רבות על מדינתו במידה והללו
יבגדו ברודזיה. התכסיס השקרי הזה הצליח, ולאחר שאיבד את בעלת הברית האחרונה שהייתה
גם שותפה אזורית למסחר, לא נותרה לסמית' ברירה אלא להשתחוות ללחץ.
רבים האמינו שעזרתו של
קיסינג'ר תהיה מטיבה, וכאמור, לא נותרה לסמית' שום ברירה אחרת בכל מקרה והוא אכן
הצליח להשיג לעמו 15 שנות הישרדות. במידה והמערב היה מנסה לקדם הסכם מכובד עם
רודזיה במקום להתנהג אליה כאל מדינה סוררת ניתן היה להשיג שגשוג עבור כולם. בזמן
שממשל ג'ימי קרטר התנהל מול סמית' כמו עם נוכל, הוא שמר על יחסים מתונים מאוד עם
סדאם חוסיין ואוסאמה בן לאדן. למעשה, באפריל 1978 פגש קרטר בחיבה את הדיקטטור
הקומוניסטי הרומני ניקולאה צ'אושסקו ואמר: "גם המטרות שלנו זהות, לקיים מערכת
צודקת של כלכלה ופוליטיקה, לתת לאנשי העולם להשתתף בצמיחה, בשלום, בחופש האישי
וביתרונות שייגרמו מניצול נכון של משאבי הטבע. אנו מאמינים בשיפור זכויות האדם.
אנו מאמינים שעלינו לשפר, כאומות עצמאיות, את החירות של עמנו שלנו."[5]
ב-1994 הוא שיבח גם את הדיקטטור הצפון קוריאני קים איל-סונג.
לאחר שהמשיכו לספוג
בגידות מאלו שאותם החשיבו פעם לחברים, הרודזים המשיכו להילחם בעקשנות עד אשר לא
יכלו יותר. כאשר נגמרו גם עתודות הנפט של המדינה, נאלץ סמית' להיכנע ללחץ
הבינלאומי ולקיים מו"מ להקמת ממשלה חדשה. בחירות 1979 הובילו לבחירתו של
הבישוף השחור אייבל מוזורווה, והמדינה שינתה את שמה ל"זימבבואה-רודזיה".
תיאורטית, אמור היה השלטון בעל רוב שחור להוביל להסרת האמברגו על המדינה.
יחד עם זאת, לא התאפשר
למערב לפייס את ארגון אחדות אפריקה משום שמוגאבה ונקומו, מעצם היותם טרוריסטים, לא
יכלו להשתתף בבחירות. כל מה שנדרש בשביל להוריד את המעצמות הבריטית והאמריקאית
לברכיים הייתה ההבטחה של הטרוריסטים לפנות לשחורים האמריקאים ולשכנע אותם להצביע
עבור קרטר, וכן לאיים על משלוחי הנפט הניגרי לבריטניה. כך, האמברגו נותר בתוקף.
בהשפעת בריטניה, החל מו"מ חדש שבמסגרתו הופלה ממשלתו של מוזורווה, ובתחילת
1980 הוכרז על בחירות חדשות.
הסולגן של הבחירות היה
בוטה למדי - הצביעו למוגאבה או תמותו יחד עם בני המשפחה שלכם. הטרוריסטים התרוצצו
בכל רחבי המדינה ודאגו להעביר מסר זה תחת איומי נשק. אי הסדרים של מערכת הבחירות
הזאת היו בוטים בכל רחבי המדינה, אולם לונדון הכריזה שהבחירות שקופות והוגנות מכל
המדינות האחרות באפריקה.
במקביל, דאגו
"המשקיפים הבינלאומיים" מחבר העמים הבריטי לפרד ולרוקן מנשקו את הצבא
הרודזי, תוך התעלמות מוחלטת מהכנופיות החמושות של מוגאבה. זמן קצר לאחר ניצחונו
המוחץ, גייס וארגן מוגאבה את הכוחות שלו, החליט להשמיד את שבט צפון נדבלה היריב,
רצח מעל ל-25 אלף מהם והפך רבים אחרים לפליטים. לונדון לא התערבה.
לבסוף השיגו מובילי דעת
הקהל הבינלאומיים את מבוקשם. רודזיה הפכה ל"זימבבואה" והבירה סולסברי
הפכה ל"הארארה". מנהיג הטרוריסטים רוברט מוגאבה תפס את השלטון והפך
לדיקטטור מרקסיסטי מושחת. באופן בלתי נמנע עתה, המדינה הידרדרה והתפוררה, השחורים
הפכו למרוששים, והאירופאים נושלו והותקפו.
לאחר מכן, כמו במהפכות
קומוניסטיות רבות, פנתה המהפכה נגד עצמה. אנשי שבט הנדבלה, אשר תמכו באיחוד העממי
האפריקאי של זימבבואה, הותקפו בידי האיחוד הלאומי האפריקאי של זימבבואה של מוגאבה
הנתמך בידי שבט ה-שונה. אירוע האלימות הזה בין השבטים הוביל למותם של עשרות אלפים
וקיבל את השם "גוקורהונדי". כמובן שאירוע עקוב מדם בין שחורים בלבד כמעט
ולא זכה להתייחסות בינלאומית. בזמן שרודזיה של האצולה הבריטית זכתה לכינוי המכובד
"סלסלת הלחם של אפריקה" שכן התוצרת שלה האכילה רבות ממדינות היבשת, הפכה
זימבבואה לדיקטטורת עולם שלישי מורעבת עם כלכלה לא מתפקדת באופן בולט בהרבה אפילו
ממדינות אפריקאיות אחרות.
במהרה גילו הדרום
אפריקאים שההצעה של קיסינג'ר הייתה חסרת כל משמעות שכן הם כבר היו המטרה הבאה;
לאחר הבגידה שלו בסמית', ג'ון פורסטר נבגד בעצמו. הדרום אפריקאים ניהלו במשך זמן
מה גם הם מערכה עיקשת נגד קבוצות טרוריסטים מרקסיסטיות והצליחו לחסל רבים מהם.
אולם לאחר מכן איבדה דרום אפריקה את התעוזה שלה ואיכשהו שכחה את הלקח ואת אשר קרה
לרודזיה. הבחירות הפכו את האפריקאנרים למיעוט נרדף ורבים בעולם שמחו כאשר הפך
נלסון מנדלה למנהיג המדינה. במהרה גם דרום אפריקה הפכה למדינה נכשלת בה שולטים
העוני, האבטלה, האלימות, האונס, הרעב והמגיפות.
מלחמת הסבך הרודזי הייתה
אומנם קונפליקט מקומי בקונטקסט הכללי הרחב יותר של המלחמה הקרה. ברית המועצות
והסינים תמכו בקבוצות שלהן אשר הפעילו שיטות כגון פיגועים, רצח של חקלאים - תופעה
שממשיכה גם כיום בכל האזור הזה - והפלת מטוסי נוסעים. אולם בריטניה וארה"ב, חרף
כל הזוועות הללו והיותן מעצמות אנטי-קומוניסטיות, כלל לא תמכו ברודזים הנצורים.
לבסוף היה האיחוד הלאומי האפריקאי של זימבבואה של מוגאבה הנתמך בידי סין עם ידו על
העליונה. אולם גם זה לא היה מתאפשר ללא הצרות להן גרם האיחוד העממי האפריקאי של
זימבבואה המרקסיסטי שנתמך בידי ברית המועצות. צבא המהפכה העממי של זימבבואה
וחסידיו משבט הנדבלה לא היו מסוגלים כמובן לייצר רובי קלשניקוב או טילי קרקע-אוויר
והפעילו אותם רק באמצעות תמיכה חיצונית.
תוך פחות מעשור בלבד לאחר מכן הפכו אלו שהעולם הנאור כינה אותם "לוחמי חופש" את "סלסלת הלחם של אפריקה" לסלסלה ריקה ורקובה. הרודזים שהיו מסוגלים לכך ברחו מ"זימבבואה", אולם לא היה שום פוליטיקאי בריטי או אמריקאי אשר אפילו התנצל על אשר נעשה לארץ שלהם.
