דני רוקסו, הלוחם הפורטוגלי במוזמביק ודרום אפריקה.

דני רוקסו, הלוחם הפורטוגלי במוזמביק ודרום אפריקה.

אנשים שמבדילים את עצמם בקרבות זוכים בתודעה ההיסטורית לשבחים כגיבורים או מושמצים כרוצחים. לכאן או לכאן, הם מוצגים רבות בשידורי הטלוויזיה, היכן שהם זוכים להכרה על הגבורה שלהם או לדמוניזציה חסרת רחמים. אולם בנוסף לשתי הקבוצות הללו, ישנם גם כאלה, שלמרות שהיו ללא ספק גיבורים היסטוריים, מוצאים עצמם מוקטנים להערות שוליים של ספרי ההיסטוריה ומטואטאים מתחת לשטיח מסיבות כאלו או אחרות.

פרנסיסקו דניאל "דני" רוקסו נולד ב-1933 במוגאדורו, פורטוגל. מאז צעירותו אהב הרפתקאות, ובגיל 18 עבר לאפריקה הפורטוגלית והתיישב בפרובינציית ניאסא של מה שהיום היא "מוזמביק". הוא החל את דרכו כמנהלן רכבת אולם מהר מאוד השתעמם מהעבודה והחליט במקום זאת להפוך לצייד מקצועי.

סביבת הסבך האפריקאי הייתה כמעט טבעית לחלוטין והתאימה כמו כפפה ליד עבור רוקסו ההרפתקן. הוא למד במהרה את כל אשר נדרש לדעת אודות הארץ האדירה והפראית הזאת ובכך הפך לגשש מוכשר מאוד. לידע כזה היה גם מחיר שכן באחת הפעמים שהקים מחנה בשממה הותקף על ידי נמר. האקדח והסכין שלו לא היו לידו ועל כן לא נותר לו אלא להילחם על חייו בידיים חשופות. הוא סבל אומנם מפצעים קשים אולם הצליח לבסוף לחנוק את חיית הטרף, מה שהפך לפרק הראשון באגדה שהייתה חייו.

בתקופה זו, המשמעות של להיות צייד מקצועי הייתה גם להגן על הארץ מפני ציידים לא חוקיים. הוא ביצע את המשימה הזאת במקצועיות אדירה שכן לא מעט ציידים לא חוקיים חוסלו על ידו. תחילה הוא הרג ציידים לא חוקיים ללא קשר לשבט אליו הם השתייכו, אולם במהלך שנות ה-60 החלו אנשי גרילה מארגוני "לאומנות שחורה" להיות קורבנות נפוצים יותר של רוקסו, מה שהפך אותו בעל כורחו לחלק מהמלחמה המתקרבת באזור.

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו המעצמות האירופאיות לשחרר את השליטה באזורים שלהן מעבר לים. חרף יוצאי הדופן הנדירים מאוד, פירושה של עצמאות עבור מושבה אפריקאית לשעבר הייתה מאבקים פנימיים מיידים ועקובים מדם על השלטון בין ראשי השבטים והמנהיגים הצבאיים המקומיים, מאבקים שבהם שרדו רק חסרי הרחמים ביותר. בניסיון להבטיח אחיזה גאו-פוליטית בתקופה הפוסט-קולוניאלית, זרקו בריה"מ, סין וקובה עוד שמן למהדורה וסיפקו לשבטים הלוחמים כלי נשק ומדריכים צבאיים בתמורה להשפעה תוך התעלמות מוחלטת מהזוועות והפשעים שהללו ביצעו. במהלך שנות ה-60, המעוזים האחרונים של שלום וביטחון נותרו רק רודזיה, דרום אפריקה והקולוניות הפורטוגליות מוזמביק, אנגולה וגינאה.

בשונה ממרבית הפוליטיקאים, רוקסו הכיר את אפריקה ואת תושביה היטב ובצורה אינטימית, והוא יכול היה לחוש לעומק את הפחד מהעתיד האוחז באוכלוסייה. בניגוד לטענות של כל מיני "היסטוריונים" מודרניים, מרבית התושבים המקומיים של הקולוניות לא רצו שום קשר ל"לוחמי החופש" שהיו למעשה לא יותר מטרוריסטים אשר נהגו לחטוף ולבצע רציחות המוניות בכל הזדמנות אפשרית במטרה להשיג מודיעין ומתגייסים. רוקסו שנא את הטרוריסטים מעל להכל עקב מה שהם עשו לסבך האהוב שלו - טבחו בעדר שלם של פילים במטרה "להאכיל את המהפכה", מעשה שהיה שבהרגל עבור "לוחמי החופש" הללו.

המלחמה הגיעה באופן רשמי למוזמביק ב-1964, ורוקסו היה בין הראשונים להתנדב להילחם נגד הגרילות של ארגון הטרור פרלימו (FRELIMO) - "החזית לשחרור מוזמביק" - אשר פלשו מטנזניה. תחילה הייתה משימתו להשיג מודיעין על התנועות שלהן, ובשביל מישהו שהכיר כמעט את כולם בכפרים המקומיים וידע לגשש טוב יותר מכל אחד אחר היה זה עבורו הדבר הפשוט ביותר שיכול היה לבצע. אולם מאמציו וכישוריו של רוקסו היו לבסוף חסרי תועלת משום שהפיקוד הפורטוגלי, אשר נכנס לשאננות אחרי שנים של שלווה ושלום תחת השלטון הקולוניאלי, הגיב באיטיות רבה מאוד למידע המודיעיני אותו הוא הוא סיפק, ובמקרים מסוימים אפילו כלל לא הגיב. גם התגבורת שנשלחה מליסבון הייתה חסרת תועלת. לבסוף איבד רוקסו את סבלנותו ופנה לפיקוד בבקשה להקים מיליציה משלו. לאחר קבלת האישור הוא אסף תחתיו את הציידים הטובים ביותר של פרובינציית ניאסא; מספרם לא עלה על 100, והיו ביניהם גם בעלי אצבע קלה על ההדק ואפילו טרוריסטים לשעבר. כך נולדה יחידת "עמוד התופת" (Coluna Infernal).

האימונים שדרכם העביר רוקסו את האספסוף הלוחמני הזה היו פשוט חסרי רחמים. בכדי ללמדם לא להירתע מצלילי הירי הוא נהג לירות באופן אקראי לארץ ליד רגליהם על מנת להקנות להם סיבולת. הוא הכריח אותם לרוץ, לטפס על הרים וללכת במעלה הזרם בנהרות במשך שעות, וכל זה כשהם סוחבים תרמילים מלאים בסלעים כבדים. כל מי שבטעות או מתוך אינסטינקט הוציא קול או ביצע צליל נענש על ידי מכות אכזריות.

רוקסו האמין שבאש נלחמים רק בעזרת אש. הגנרלים הפורטוגליים נחרדו תחילה מהטקטיקות הברוטליות שלו, אולם היעילות שלהן פיצתה על כך מעל ומעבר. שבויים שנתפסו בידי עמוד התופת החזיקו מעמד רק כל עוד התחקורים שלהם נמשכו, בזמן שחברי המיליציה עצמם לעגו לקונספט של כניעה. רוקסו עצמו נהג לומר לאנשיו שעליהם לירות בו במידה ויבחינו כי נתפס בחיים בידי האויב.

כאשר הם לא ביצעו תקיפות בזק ליליות אל תוך מחנות האויב, נהגו אנשי עמוד התופת ללבוש סמרטוטים ולהצטרף בהסתננות לקורבנות של פרלימו אשר נחטפו בהמוניהם בידי ארגון הטרור, ולאחר מכן להשמיד מבפנים את המחבלים המופתעים בתוך המחנות שלהם. ככלל, נהגו חייליו של רוקסו ללבוש את מדי האויב וליירט התקשרויות, ובכך קידמו את התוהו והבלבול בתוך שורות כנופיות פרלימו. רוקסו עצמו לא נעדר משום התרחשות, ובאחד המקרים, מתוך 36 הטרוריסטים שנהרגו בהתקפת עמוד התופת על המחנה שלהם, 15 חוסלו בידי רוקסו באופן אישי. בזכות הצלחותיו הרבות ויעילותו הגבוהה זכה רוקסו בקרוז דה גויירה - צלב המלחמה - אחד העיטורים הצבאיים הגבוהים ביותר של פורטוגל, פרס שהיה במידה מסוימת אירוני משום שטכנית הוא היה אזרח, בזמן שכמות החיסולים שלו הייתה גבוהה יותר מכל היחידות הצבאיות של הפורטוגלים במוזמביק.

ב-1972 כבר היה רוקסו בעל ניסיון של 10 שנים בלחימה נגד הטרוריסטים ובחילוץ בני ערובה, וכבר זכה בסטטוס של אגדה חיה. מנהיגי פרלימו הציבו על ראשו פרס של 100 אלף דולר, סכום אדיר עבור תחילת שנות ה-70, אולם אף אחד אפילו לא חלם על האפשרות לזכות בפרס זה. הטרוריסטים היו מעדיפים להילחם ערומים עם חיות טרף מאשר לנסות לפגוע ב"שד הלבן של מוזמביק", כפי שאנשים נהגו לכנות אותו. במהלך כל שנות קיומו ספג עמוד התופת שלוש אבדות בלבד, ובכל אחד מהמקרים הללו היה זה המפקד הישיר של ההרוג שהצליח באופן אישי לנקום את מותו. ברם, הכמות האדירה והבלתי פוסקת של לוחמי אויב אשר המשיכו להגיע לאפריקה הפורטוגלית ממדינות שכנות החלה להקשות אפילו על רוקסו וחבורת הנועזים הקשוחים שלו.

נקודת השבר התרחשה באפריל 1974 כאשר הופלה הממשלה הפורטוגלית על ידי תנועה בעלת מאפיינים מרקסיסטיים. תכניותיהם של אלו שתפסו השלטון כללו נסיגה מוחלטת מאפריקה וויתור על השלטון במושבות לטובת "מהפכנים" שחורים. רוקסו הבין שהמשמעות של המהלך הזה תהיה שהוא יהיה נתון לרחמיהם של אלו שנלחם בהם, ועל כן אסף את אנשיו ועזב עימם את מוזמביק לטובת דרום אפריקה, היכן שהתנדב להצטרף לצבא. יחד עם זאת, הוא החליט לשאוף אף גבוה יותר ולנסות להצטרף לכוחות המיוחדים של דרום אפריקה (Recces). בגיל 41, הצליח דני רוקסו להתמודד בהצטיינות יתרה עם מבחני הקבלה הברוטליים בהם כשלו אלפי בני 25 אנרגטיים, וצורף לקבוצת בראבו אשר התמחתה בסיירות וחבלה. עבור דובר פורטוגזית הייתה לו רק אופציה אפשרית אחת: משימות במוזמביק ואנגולה.

בשלב זה היו שתי הקולוניות לשעבר הללו בתוהו ובוהו. מוזמביק הפכה לשדה קרב בין ההתנגדות של שחורים מקומיים תומכי הקולוניאליזם לבין הכנופיות האלימות של פרלימו שהצליחו לתפוס את השלטון ומחזיקות בו עד היום, בזמן שאנגולה הייתה כאוטית לחלוטין ללא שום ארגון ונתונה למלחמת השתלטות בין שלוש קבוצות חמושות. אחת מהקבוצות הללו, "התנועה העממית לשחרור אנגולה" (MPLA) הייתה עם היד על העליונה עקב התמיכה האדירה שקיבלה מברית המועצות ומקובה, מה שהוביל את דרום אפריקה לתמוך בשתי הקבוצות האחרות במטרה למנוע גם את נפילתה של אנגולה לידיים קומוניסטיות. מה שקיבל את השם "מבצע סוואנה" הפך להיות המבצע הצבאי הגדול ביותר של דרום אפריקה מחוץ לגבולותיה, ולרוקסו היה את הכבוד להשתתף במה שהפך להיות הקרב החשוב ביותר של המבצע הזה.

במהלכו של המבצע נבלמה התקדמותן של שתי יחידות קרב דרום אפריקאיות לאחר שנהר ה-לונגה עלה על גדותיו באופן בלתי צפוי. המעבר היחידי לצד השני היה גשר צר. יאן ברייטנבך, מפקדו של רוקסו, פקד עליו לבדוק את הגשר. רוקסו הלך לבדו וגילה כי הגשר הרוס. חמור מכך, בדרכו אל הגשר הבחינה בו קבוצת מארב של 11 חמושים. הללו ציפו לארוב גם לגששים האחרים שלו, אולם כאשר ראו אנשי הגרילה כי רוקסו חוזר לבדו החליטו לתפוס אותו בחיים. אולם רוקסו לא היה חייל רגיל ומיד חיסל את הקובני שניסה להתגנב מאחוריו; שאר לוחמי המארב פתחו עתה באש לאחר ששמעו את הירי של רוקסו. כאשר הצוות של רוקסו הגיע "להציל" אותו הם גילו כי המפקד שלהם כבר חיסל בעצמו את עשרת לוחמי הגרילה הנותרים.

הכישלון של המארב הוביל להתקפה חזיתית של הכוח המרכזי של האויב, כאשר תוך כדי הלחימה המשיכו המהנדסים הדרום אפריקאים לתקן את הגשר והם הצליחו ואפשרו לקבוצות הלחימה שלהם להתקדם. בעימות זה מצאו את מותם בין 450 ל-800 קובנים ואנגולים לרבות המפקד שלהם, לעומת 4 אבדות לדרום אפריקאים. הידיעות אודות "הקצב שכיר החרב" אשר חיסל לבדו ובמו ידיו 11 לוחמי גרילה התפשטו במהרה בקרב לוחמי MPLA, מה שהוביל לפגיעה חמורה במורל שלהם. עקב האומץ האדיר שלו הפך דני רוקסו לזר הראשון לקבל את צלב הכבוד, העיטור הצבאי הדרום אפריקאי הגבוה ביותר.

לאחר חזרתם מאנגולה שכנע ברייטנבך את הפיקוד הצבאי העליון הדרום אפריקאי לצרף את קבוצת בראבו לכוח המלחמה בטרור הרחב יותר, כאשר רוקסו יהיה אחראי על האימונים וההדרכה. כך הוקם גדוד 32 - "גדוד בופאלו" - יחידה רב גזעית אשר הפכה גם לגוף דובר הפורטוגזית היחיד של צבא ההגנה לדרום אפריקה. 80% מהיחידה הורכבה מאפריקאים שחורים. במהרה הפך הגדוד למוקד ההצטרפות של מתנדבים זרים רבים, בין אם בלגים, רודזים, גרמנים או אמריקאים. ייחודיות גדוד בופאלו הייתה גם בכך שאנשיו היו יותר סוררים ופחות ממושמעים בהשוואה לסטנדרטים הגבוהים מאוד של צבא דרום אפריקה, אולם יחד עם השימוש בטקטיקות של עמוד התופת היחידה הוכיחה עצמה כמאוד יעילה והיא הצליחה לחסל יותר לוחמי אויב וספגה פחות אבדות מאשר כל היחידות הסטנדרטיות האחרות של הצבא, עד לפירוקה ב-1993.

חרף נסיגתה הרשמית של דרום אפריקה מאנגולה, נאלצו מחוסר ברירה קבוצות החבלה להישאר מאחור על מנת להמשיך ולפגוע בטרוריסטים של MPLA. רוקסו לא יכול היה כמובן להישאר מחוץ לפעילות זו ובאוגוסט 1976 הוא אף הוביל מבצע חילוץ באופן אישי. עם הגעתו, הוא לקח עימו את סמל רייביירו ואת סמל סיירה על מנת לבצע את המטרה השנייה שלהם במבצע - פיצוץ גשר. לרוע המזל, עם התקרבותם לגשר עלתה המשאית הפתוחה שלהם על מוקש נגד טנקים והתהפכה.

הפיצוץ היה מספיק חזק בשביל להרים את המשאית לאוויר ולהפוך אותה, כך שהיא נפלה על הצוות שניסה לצאת ממנה. סיירה ספג פגיעה קשה בראשו, בזמן שרוקסו נקלע מתחת למשאית כך שעמוד השדרה ורגליו התרסקו. הפיצוץ הרס גם את הרדיו כך שרייביירו נאלץ לרוץ לשאר היחידה ולבקש עזרה. אולם גם הללו לא הצליחו להזיז את המשאית הכבדה, בזמן שהטייס של המסוק הרפואי סירב לנחות כה קרוב לזירת האירוע עקב סיורים שביצע בסביבה מטוס קובני.

כאשר החובשים לבסוף הגיעו רוקסו כבר לא נשם. לפי עדות חייליו, הוא לא הוציא מילה אחת לאחר שנרמס מתחת למשאית. הוא לא צעק או נאנק מכאבים, אם כי אין ספק שהכאב היה בלתי נסבל. היו לו עדיין מספיק כוחות לקחת סיגריה ולהדליק אותה. עם סיומה, הוא כבר לא היה בחיים.