המציאות המזוויעה של השבטים הילידים.
המציאות המזוויעה של השבטים הילידים.
בחיבורו המפורסם "כיבושה של ספרד החדשה" מתאר הקונקיסטאדור הספרדי ברנאל דיאז דל קסטילו את הצעידה למקסיקו ב-1519 יחד עם הקפטן שלו הרנאן קורטס.[1] הכוחות הספרדיים יצאו ממפרץ מקסיקו ואחת הערים הראשונות אותן הם ביקרו הייתה קמפואלה שישבה ליד החוף, ובמקום זה אמר קורטס לצ'יפים האצטקיים המקומיים כי "הם יצטרכו לנטוש את האלילים שלהם שהם האמינו בהם בטעות ועבדו להם ולא להקריב להם כל נשמה נוספת." דיאז מוסיף:
"מדי יום הם הקריבו לנגד עינינו שלושה, ארבעה או חמישה אינדיאנים, והלבבות שלהם הוקרבו לאותם האלילים, ודמם הודבק על הקירות. כפות הידיים והרגליים של קורבנותיהם נחתכו ונאכלו, בדיוק כפי שאנו אוכלים בשר בקר מהקצב בארצנו. אני אפילו מאמין שהם מכרו את [האיברים] בטיאנגאז [שוק] או בשווקים."
לגבי שהותם ב-טנוצ'טיטלאן, עיר הבירה והמרכזית של האצטקים (מקסיקו סיטי המודרנית), תיאר דיאז את אשר מכינים משרתיו של המלך מונטזומה השני עבור האדון שלהם:
"מעל לשלושים מנות מבושלות בסגנון הילידי שלהן ... שמעתי שהם נהגו לבשל לו בשר של נערים צעירים. אבל מכיוון שהיה לו מגוון כל כך רחב של מנות, עשויות מכל כך הרבה מרכיבים שונים, לא יכולנו לדעת אם מנה מסוימת היא מבשר אדם או משהו אחר ... עם זאת, אני יודע בוודאות שלאחר שהקפטן שלנו דיבר נגד הקרבת בני אדם ואכילת בשרם, ציווה מונטזומה שלא להגיש לו זאת עוד."
מספר עמודים לאחר מכן מתאר דיאז את "האופן של ההקרבות שלהם. הם פותחים את חזהו של האינדיאני האומלל בסכיני צור ותולשים בחופזה את הלב הדופק אשר עם הדם, הם מגישים לאלילים שבשמם הם הקריבו את הקורבן. אחר כך הם כורתים את הידיים, הירכיים והראש, אוכלים את הידיים והירכיים בנשפים הטקסיים שלהם. את הראש הם תולים על קורה וגופו של המוקרב אינו נאכל אלא ניתן לחיות הטרף."
דיאז תיאר גם את השוק הגדול של טנוצ'טיטלאן ואת ה"סוחרי זהב, כסף ואבנים טובות, נוצות, גלימות וסחורות רקומות, ועבדים זכר ונקבע נמכרים גם הם שם. הם מביאים כמה עבדים שיימכרו בשוק הזה כמו שהפורטוגלים מביאים כושים מגינאה. חלקם מובאים לשם מחוברים למוטות ארוכים באמצעות צווארונים על צווארם כדי למנוע מהם לברוח, אך אחרים נותרים משוחררים."
לאחר טקס הקרבת הקורבנות לאלים שלהם, אוכלים האצטקים הבכירים את בשר הקורבנות. כפי שכתב עד ראיה ספרדי:
"ציור זה מדגים את הדבר המתועב שעשו האינדיאנים ביום שהקריבו קורבן לאליליהם. לאחר [הקורבן] הם הניחו צנצנות בישול עפר גדולות רבות של אותו בשר אנושי לפני האליל שלהם לו הם קראו מיקטלנטקוטלי, שפירושו אדון מקום המתים, כפי שמוזכר בחלקים אחרים [בספר זה]. והם נתנו והפיצו אותן למכובדים והבכירים, ולאלו ששירתו במקדש של השד להם הם קראו טלמקצקי [כהנים]. וחילקו [האנשים] הללו בין חבריהם ומשפחותיהם את [הבשר] ואת [האנשים] הללו אשר ניתנו [לאל כקרבן אנושי]. אומרים שהיה לזה עתה טעם של בשר חזיר. ומסיבה זו בשר חזיר אהוב במיוחד ביניהם."
ללא כל ספק, היו אלו הספרדים אשר ביטלו את תופעת ההקרבה האנושית והקניבליזם בקרב תושבי מקסיקו הפרה-קורטסית. באשר לעבדות, ברור כי האירופים לא הביאו אותה לעולם החדש אלא היו בפועל אלו שחיסלו אותה, אם כי לאורך הזמן ולא באופן מיידי. יתרה מכך, הדחף המוסרי לשים קץ לעבדות הגיע רק מהמערב, במיוחד מאנגליה. אילו היו האצטקים, האינדיאנים הצפוניים והאפריקאים נותרים לנפשם, סביר להניח שהעבדות הייתה ממשיכה להתקיים בצפון ובדרום אמריקה, כפי שקורה עדיין בחלקים של אפריקה של ימינו.
באוסף החיבורים של ההיסטוריון האמריקאי המפורסם בן המאה ה-19 פרנסיס פארקמן "צרפת, אנגליה וצפון אמריקה"[2] מתוארים מנהגי פנאי וקולינריה של אינדיאנים מקבוצת אירוקוי (הנקראים גם "חמשת האומות") של המאה ה-17 המוקדמת. הוא כותב כי ה-אירוקוי, יחד עם שבטים אחרים של צפון-מזרח ארה"ב וקנדה "עברו את אותו תהליך של השמדה, הספגה או גירוש, אשר, כפי שיש סיבה להאמין, יצרו במשך דורות רבים את ההיסטוריה הקודרת וחסרת המשמעות של חלקה הגדול של היבשת הזו." פארקמן מתאר התקפה של האירוקוי על משלחת ציד של בני שבט ה-אלגונקין בשלהי סתיו 1641 והיחס שלהם לאסירים ולקורבנות שלהם:
"הם קשרו את האסירים בידיים וברגליים, הציתו מחדש את האש, הניפו את הקומקומים, חתכו את גופות ההרוגים לחתיכות והרתיחו וטרפו אותן לעיני הניצולים האומללים. 'במילה אחת', אומרת המספרת [כלומר האישה של האלגונקין שנמלטה וסיפרה את אשר התרחש], 'הם אכלו גברים בתיאבון ובהנאה רבה יותר מאשר ציידים אוכלים חזיר בר או אייל...'
הכובשים [האירוקוי] חגגו בצריף עד עלות השחר ... ואז החלו את צעדתם הביתה עם האסירים שלהם. בין אלה היו שלוש נשים, המספרת אחת מהן, שלכל אחת נולד ילד בן כמה שבועות או חודשים. בעצירה הראשונה, שוביהם לקחו מהן את התינוקות, קשרו אותן ליתדות עץ, הניחו אותן למות לאט מול האש ואכלו אותן לעיני האימהות המיוסרות [שלהן], שצווחותיהן, תחינותיהן ומאמציהן המטורפים לקרוע את חוטי הקשירה נתקלו בלעג ובצחוק..."
האירוקוי חזרו לכפר שלהם עם האסירים, אשר העינויים שלהם "נועדו לגרום לכל סבל אפשרי מבלי לגעת בחיים. הם כללו מכות במקלות ובאלות, חיתוך איבריהם בסכינים, כריתת אצבעותיהם באמצעות קליפות צדפות, חריכתן עם אש, ועוד ייסורים שאי אפשר לתאר. הנשים הופשטו, ונאלצו לרקוד לצלילי שירת האסירים הגברים, על רקע מחיאות הכפיים והצחוק של הקהל..."
"למחרת בבוקר, הם הוצבו על במת גרדום גדול, לעיני כל האוכלוסייה. זה היה 'יום גאלה'. צעירים ומבוגרים נאספו מרחוק ומקרוב. חלקם עלו על במת הגרדום וחרכו [את האסירים] בלפידים ומוטות אש; בעוד הילדים, שעמדו מתחת למשטח עץ הקליפה, הפעילו אש על רגליהם של האסירים בין הנקיקים ... הסטואיות של אחד הלוחמים הכעיסה את שוביו מעבר לכל מידה ... הם תקפו אותו בזעם מוכפל, עד שהסכינים והאש שלהם לא הותירו בו מראית עין של אנושיות. הוא התריס עד הסוף וכאשר הגיע המוות לרווחתו, הם קרעו את לבו ואכלו אותו; אחר כך פרצו אותו לחתיכות וערכו את ארוחת הניצחון שלהם עם איבריו המעוותים."
"כל הגברים וכל הנשים הזקנות של הקבוצה נהרגו באופן דומה ורק מעטים הפגינו את אותו חוזק מדהים. הנשים הצעירות, מהן היו כשלושים, לאחר שעברו את מסע העינויים שלהן, הורשו לחיות; ומעוותות ככל שהיו, הן חולקו בין כמה כפרים, כפילגשים או שפחות ללוחמי האירוקוי. ביניהן הייתה המספרת ובת לוויתה, אשר ... נמלטה בלילה ליער..."
פארקמן כותב כי "מקומם [התיאור] ככל שיהיה, יש צורך לספר אותו. די לומר, שהוא מחוזק על ידי כל מכלול העדויות העכשוויות ביחס למנהגים של האירוקוי וחלק מהשבטים השכנים."
"במת הגרדום הגדולה" בה הוצבו האסירים מוזכרת במקומות אחרים בתיאורו של פארקמן כ"גרדום העינויים מקליפה", דהיינו המקבילה האינדיאנית של הגליוטינה, אם כי העינויים שביצעו האינדיאנים על שכניהם - ועל המיסיונר האקראי שנפל לידם - היו המקבילה של הפראים האצילים למחזה האירופי, כאשר האירופאי נועד לאפשר מוות מהיר.
באפריקה הייתה כמובן העבדות נפוצה הרבה לפני שהאירופאים הגיעו לשם ועשרות מיליוני אפריקאים נתפסו לעבדות והועברו למשעבדים האסלאמיים אשר לקחו אותם צפונית לסהרה.
בספרו "יומן המשעבד" אשר מתאר את חוויותיו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19 מתאר קפטן תיאופילוס קונו[3] חגיגת ניצחון שבטית בכפר אפריקאי בו הוא ביקר לאחר מתקפה של שבט שכן:
"בפלישה לכפר, כמה מהלוחמים מצאו בביתו של הצ'יף כמה צנצנות רום, ועכשיו הבקבוק הסתובב במהירות מדהימה. אז החל הריקוד האכזרי והפראי. פעמוני המלחמה וקרני המלחמה נשמעו עם בואן של הנשים הלוחמות, שבעת הסתערות על כפר עושות בדרך כלל את כניסתן בזמן להשתתף בחלוקת בשר האדם; וכשהמתים והפצועים היו מוכנים לסכין, הן באו כמו זעם ובמצב מגונה מושלם של עירום, ביצעו את הריקוד המנצח אשר על אכזריותו וברבריותיו אין אח ורע."
"כעשרים וחמש במספר הופיעו עם פניהן וגופן העירום מרוחים בגיר וצבע אדום ... כל אחת נשאה מזכרת מהטבע הקניבלי שלהן. המטרונית או המנהיגה ... החזיקה תינוק שנקרע זה עתה מרחם אמו וזו זרקה אותו גבוה באוויר וקיבלה אותו על חוד הסכין. הגיעו גם מֵדֵיאָות אחרות, כולן נושאות איזה איבר מושחת מהמסגרת האנושית."
"רום, אבקה ודם, תערובת ששתו בשקיקה הבאקכות האלו, שיכורה אותם, והריקוד האכזרי שיכר אותן עד שיגעון. כל אחת מהן הייתה חמושה גם באיזה כלי עינוי והן לא הסתפקו בטבח מחוץ לכפר של הנשים הנמלטות, הן הקיפו כעת את ערימת האסירים הפצועים, שנשארו זמן רב במתח לקראת מכת החסד. טבעת נוצרה על ידי הנמרות הדו-רגליות, ובליווי צעקות איומות וצעקות מעודדות של הגברים [שלהן], החל ריקוד המעגל. מהירות ההסתחררות שברה במהרה את המעגל הנורא, כאשר כל אחת נפלה על הקורבן שלה והטבח החל. גברים ונשים נפלו [והן] שלחו אל מותם באכזריות הנוראית ביותר את הפצועים הגונחים."
"ראיתי את הנמרה מסתערת על הצבי הבלתי פוגע ובנטייתה הטבעית לאהבת דם, חונקת את קורבנה, משביעה את צימאונה ולעתים קרובות נוטשת את החיה המתה. אבל לא כך עם הקניבליות הנשיות האלו. החיים והגוססים נאלצו לסבול מום מייסר וברברי, הנשים הראו טבע קניבלי יותר בביתור של המתים מאשר המין החזק יותר. מכת החסד ניתנה על ידי הגברים, אבל באחד המקרים הקורבן שרד כמה דקות כאשר אחת מאותן זעמות נשיות עיינה את ייסוריו של הגוסס כשהשתטחה על גופו ושם פעלה כחיה של גב כפול [כלומר כמו מגע מיני]."
"המטרונה, המפקדת של הקניבליות הללו, עם חמישים שנותיה וגופה המלא, הובילה את האכזריות באמצעות דוגמה אישית. התינוק שטרם נולד הונח בצד כממתק, ועכשיו מעוטרת בחוט של חלקי איבר מין של גברים, היא אספה לדלעת את מוחותיהם של הגופות הערופות. בזמן שהקטיעה המזוויעה נמשכה, הגברים חתכו את הבשר המוצק מהגפיים של המתים והשליכו את הקרביים הצידה."
"בערך בצהריים הסתיים הטבח והחל ברביקיו כללי. ריח של בשר אדם, כל כך מגעיל לאדם מתורבת, היה עבורם הריח הנעים כל כך מתאים לגסטרונום..."
"בסופו של הברביקיו, התרחשה סעודה קניבלית, כאשר הבשר השמור בשפע נארז בעלי בננה כדי להישלח אל אזור הפנים עבור חברי הלוחמים. אני שותק אודות האכזריות הנוספת שהייתה נהוגה ביום זה על חולים ופצועים אומללים שהביאו קבוצות התצפית השונות במהלך היום, בהנחה שהקורא יהיה חולה דיו בלב לגבי המתואר לעיל."
אלו הן העדויות ההיסטוריות שהועברו אלינו על ידי אלו שהיו עדי ראיה להתרחשויות כגון דיאז ו-קונו, או כאלו כמו פארקמן להם הייתה גישה למסמכי התקופה. אולם היסטוריה עובדתית זו סבלה רבות מידי מיצרי מיתוסים במסתגרת התקינות הפוליטית. אכן, הספרים שהוזכרו לעיל נעלמים מהמדפים שכן ספרו של קונו כבר עשרות שנים שאינו בדפוס, וייתכן מאוד שהשניים האחרים גם כן יהיו נגישים בעתיד אך ורק ברשת האינטרנט. ייתכן אף כי בעתיד יהיה הידע שלנו של ההיסטוריה האמתית שווה ערך לזה של וינסטון סמית של ג'ורג' אורוול.
אילולא הגעתם של האירופאים היו המקסיקנים ממשכים קרוב לוודאי את המנהגים האצטקיים של עבדות, הקרבות אדם וקניבליזם. אינדיאנים צפוניים רבים היו כנראה עדיין ממשכים את חייהם העצובים והמסוכנים של נוודות, חקלאות קיום ולוחמה. וסביר להניח שהאפריקאים היו נעלמים במספרים אדירים עוד יותר בשדות הקרב והטבח כפי שנראה בזוועות המודרניות ברואנדה, ליבריה וקונגו, וגם זאת כאשר הם לא נקנו או נמכר כעבדים בידי אפריקאים אחרים כפי שעדיין מתרחש בסודן ומאוריטניה.
בספרו מ-1965 "מהלכה של אימפריה: הערבים וממשיכיהם"[4] כתב גלאב פאשה בזכות הקולוניאליזם המערבי:
"כיבוש צבאי זר לא רק שאפשר לאנשים נחשלים לרכוש את כישוריהם ואת תרבותם של הכובשים, אלא הוא הביא לעתים קרובות זעזוע משמח למנטליות הרדומה של התושבים, והרצון לעלות לשוויון עם הזרים עורר רוח חדשה של אנרגיה ביניהם ... בריטניה חלחלה לאסיה ואפריקה עם הרעיונות שלה של ממשל, של חוק ושל ציוויליזציה מסודרת. אנשי הגזעים שלפני פחות ממאה שנים היו עירומים הם כיום עורכי דין, רופאים ומדינאים על בימת העולם."
אולם במידה והמגמה הנוכחית של השפלת הפעילות של המערב תימשך, ההישגים של אותו מיזם תרבותי גדול עלולים להתבזבז ולאבד לנצח. אם נאפשר למנהגים לא אנושיים להתפתח מחדש, הדבר ייפגע בסופו של דבר במידה רבה גם במערב עצמו. זה כבר עשרות שנים שמופנות למערב הדרישות להתנצל על סחר העבדות ועולות אף דרישות לפיצויים. אולם האינדיאנים נהנים כיום מפטור ממסים ומקסיקנים מבקשים לספח אזורים של דרום-מערב ארה"ב, לרבות קליפורניה, או אפילו להקים אומה נפרדת על מנת לשחזר את "התהילה" האצטקית. כל אלו מתעלמים מהשאלה האם הם באמת ניזוקו יותר מהמגע עם המערב מאשר הרוויחו? האם הם היו מעדיפים להמשיך להחזיק במאפיינים ברבריים ופראיים? האם העובדה שצאצאי השבטים של ניו אינגלנד מנהלים בתי קזינו ומוכרים סיגריות ללא תשלומי מיסים לא עדיפה על שיעבוד, קניבליזם ועינויים של שבטים שכנים? אכן, המיתוסים ממשיכים להחליף את ההיסטוריה העובדתית והתופעה כבר מזמן מתרחשת לא רק בתרבות הפופולרית אלא גם בשיא העוצמה במוסדות ההשכלה הגבוהה.
כפי שכתב הבארד הגדול של האימפריאליזם הבריטי רודיארד קיפלינג:
וּבְקָרְבְכֶם לַיַּעַד,
כְּשֶׁחֶסֶד תֶּאֱצְלוּ,
תִּרְאוּ אֵיךְ מְחַבְּלוֹת בּוֹ
הַשְּׁטוּת וְהָעַצְלוּת.
(תרגומו של צור ארליך)
[1] https://archive.org/details/tesisnoqueprese00garcgoog
[2] https://www.gutenberg.org/files/53000/53000-h/53000-h.htm
[3] Théophilus Conneau, A Slaver's Log Book, or 20 Years' Residence in Africa, Englewood Cliffs, 1976.
[4] John Glubb, The Course of Empire; the Arabs and Their Successors, Hodder and Stoughton, 1965.
