גורם g.

גורם g.

הפסיכולוג הבריטי צ'ארלס ספירמן (1863-1945) היה הראשון אשר הציע את הקונספט של "g", דהיינו "אינטליגנציה כללית". הוא הבחין שהאינטליגנציה באה לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות, אך האמין שקיימת גם יכולת אחידה ובסיסית אשר אחראית לביטויים אלו. הוא ידע שהפיזיקאים השתמשו בסמל ה-G לסמן את "קבוע הכבידה", ומכיוון שהוא חיפש את "הפיזיקה של הנשמה" הוא בחר ב-"g" כסמל לאינטליגנציה הכללית.

כיום, קיומו של גורם ה-g הוא נושא שנוי במחלוקת שנידון רבות בתחום הפסיכולוגיה ונמצא במרכזם של פולמוסים לא מעטים, כמו גם השאלות בדבר חשיבותו והשפעתו, כובד משקלו בהשוואה לאיי.קיו. ורמת חשיבותו על ההצלחה בחיים של האינדיבידואל.

אחד הפרסומים המרכזים תחום זה היה ספרו מ-1996 של הפסיכולוג וחוקר פסיכומטריה שנוי במחלוקת כריסטופר ברנד מ-אוניברסיטת אדינבורו.[1] הספר גדוש במידע אודות מבחני אינטליגנציה שונים ואינו פשוט להבנה. זאת ועוד, המו"ל הפסיק כל הדפסה של עותקים נוספים זמן קצר לאחר פרסומו עקב הביקורות שזכה להן.

אחת הביקורות המרכזיות כלפי קונספט ה-g היא שמודבר למעשה בארטיפקט סטטיסטי, כלומר לא ניתן להוכיח באופן אמפירי את קיומו, אם כי בדיקות האינטליגנציה השונות בכל זאת אכן מאוד מרמזות על כך.

אדם אשר משיג תוצאות גבוהות במבחן אינטליגנציה מסוים ישיג לרוב תוצאות גבוהות גם באחרים, אולם מבחנים שונים מציגים ציונים שונים אשר במילים הפשוטות ביותר מרמזים יחדיו ובמשולב על הגורם המשותף, ה-g, דבר שאינו אפשרי באמצעות בדיקה בודדת בלבד. במבחני אינטליגנציה היוצרים את התוצאה הקרובה ביותר לגורם המשותף, הערך המרכזי, הם האינדיקטורים האמינים ביותר של האינטליגנציה, וכן הקרובים ביותר למדידת ה-g. עד היום לא פותח שום מבחן בודד המסוגל למדוד ישירות את ה-g, אולם שילוב של מבחנים רלוונטיים מספק אינדיקטור מתאים.

לעתים יכול האדם לקבל ציונים גבוהים במבחני איי.קיו. מסוימים אך לא באחרים, אולם בדרך כלל ציון טוב באחד מנבא ציונים טובים גם באחרים. כפי שברנד מציין, ציונים גבוהים כלליים במבחנים ששונים זה מזה מבחינה מתודולוגית מפריכים את הדעה המקובלת לפיה מנת משכל גבוהה היא תוצאה של איזשהו תרגול או השקעה לימודית מיוחדת. נראה שסוג ההכשרה שמייצר ציונים טובים במבחנים חזותיים/מרחביים לא תעזור במבחנים מילוליים, והזמן המושקע בלימוד סוג אחד של אינטליגנציה יהיה זמן שנלקח מלימוד האחר. במידה וזו הייתה הדרך בה האינטליגנציה נרכשת, המקרים בהם אנשים מקבלים ציונים גבוהים בסוג אחד של מבחנים וציונים נמוכים באחרים היו נפוצים בהרבה. ציונים עקביים, בין אם גבוהים או נמוכים, מצביעים על כך שהמבחנים מודדים יכולת שכיחה או כללית כלשהי.

מתנגדים רבים לקונספט טוענים שאין דבר כזה אינטליגנציה, כמו גם ה-g כמובן, זאת משום שאין לכך הגדרה מדויקת. עם זאת, בני האדם הצליחו למדוד משקל הרבה לפני שהם הבינו או יכלו להגדיר את כוח המשיכה, וניתן למדוד גם חשמל מבלי להבין את האלקטרונים במלואם.

ברנד מסביר שמבקרי האיי.קיו. אוהבים ללגלג על "לא יותר מאינטליגנציה אקדמית", בטענה ש-IQ הוא אינדיקטור מלאכותי ליכולת חסרת תועלת שהמבחנים מודדים במקרה. עם זאת, מה שהמבחנים מודדים זה בדיוק את מה שדרוש להצלחה בכל מיני מאמצים מעשיים, ואף אחד מעולם לא הגה מדד טוב יותר של אינטליגנציה "אמתית", לא אקדמית. כמו כן, מעטים האנשים שיהיו מוכנים לוותר על 20 או 30 נקודות של "יכולת ביצוע מבחן בלבד" ולהיות בטוחים לחלוטין ששום דבר אחר בחייהם לא ישתנה.

ברנד מציין שאנשים רבים שיערו שהתמדה או נחישות הם הגורמים שמביאים הצלחה בחיים, כמו גם לציוני IQ גבוהים. למעשה, יהיה זה קל להמציא מבחני התמדה הכוללים תנועה חוזרת או שינון של הברות שטותיות. אלה דורשים יישום אך מעט אינטליגנציה, ואנשים בעלי מנת משכל גבוהה אינם מצליחים בהם יותר מכל אחד אחר. כמו כן, על מנת לבחון את היפותזת המוטיבציה, הציעו החוקרים לנבדקים כסף אם הם יצליחו במבחני האיי.קיו., אך התמריץ הזה לא שיפר את הציונים שלהם.

באופן אירוני, יהיו אלו כמובן אנשים האינטליגנטים שיהיו סבורים יותר להעלות טיעונים מתוחכמים לגבי חוסר הנכונות או חוסר הרלוונטיות של אינטליגנציה. ברנד מציע הסבר גם לתופעה זו. אחת הסיבות היא שרוב האנשים בוחרים חברים ומכרים הדומים להם מבחינת האינטליגנציה; רוב האנשים החכמים מתרועעים אפוא רק עם אנשים שנמצאים בנישה הקטנטנה של מכלול האינטליגנציה, והם מתחילים להאמין שכולם כמוהם וכמו חבריהם. סיבה נוספת היא שהבדלי אישיות והתמקצעות אינטלקטואלית הופכים להרבה יותר בולטים בקרב אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה. נראה שהגנים שולטים בהיבטים הבסיסיים ביותר של אינטליגנציה, אך לאחר סף מסוים של אינטליגנציה גבוה יחסית, סביבה ובחירה אינדיבידואלית מובילים אנשים למגוון רב יותר של כיוונים. מסיבה זו קל לאינטלקטואלים לאבד את התובנה לפיה כנראה שאלו רק רמות גבוהות של אינטליגנציה כללית שמאפשרות את מה שנראה כסוגים שונים להפליא של הישגים אינטלקטואליים.

עדיין הדּוֹגְמָה של תומכי השוויוניות היא שאלו הם בעיקר ההבדלים הסביבתיים אשר מסבירים את ההבדלים בהישגים. ברנד מציע טענת נגד: טוענות נפוצות הן ששחורים, למשל, מצליחים בצורה פחות טובה בחיים ובמבחני ה-IQ עקב סוג של חסך סביבתי בגלל הגזע. אפשר לבצע השוואה מעניינת בין שחורים לאנשים חירשים. ברנד מדווח כי, באופן לא מפתיע, ילדים חירשים מקבלים ציונים נמוכים במבחני אינטליגנציה מילולית. עם זאת, הם מקבלים ציונים תקינים במבחנים לא מילוליים וכשהם מבוגרים הם מתגברים גם על רוב המוגבלויות המילוליות. ברנד שואל האם זה באמת יותר מאתגר - באופן שמעקב את ההתפתחות האינטלקטואלית - להיות שחור מאשר להיות חירש? כמו כן, לילדים עם מוגבלות מוטוריות קטסטרופליות, המנהלים חיים מוגבלים מאוד, רמות אינטליגנציה נבדקות גבוהות יותר ככל הנראה מאשר בקרב השחורים שאינם מוגבלים פיזית.

הטענה החזקה ביותר נגד התפיסה הסביבתית מגיעה מתחומי הביולוגיה והפיזיולוגיה. כבר בתחילת שנות ה-60 גילו החוקרים שתרופות מהוות את הטיפול היעיל ביותר למחלות נפש רבות. הממצא ביטל מיידית תיאוריות פסיכואנליטיות מפותלות באשר לתפקידם המרכזי של חוויות ילדות ומשתנים חברתיים אחרים - והטיל ספק בהסברים הסביבתיים להבדלים במנת המשכל. אחת ההתמחויות של ברנד היא מחקרי "זמן בדיקה" שבהם הוא משתמש בכדי לסתור עוד יותר את הטענות הסביבתיות. שיטת הניסוי הקלאסית הזאת כוללת שימוש במכשיר טכיסטוסקופ שמציג תמונות פשוטות על מסך לפרקי זמן קצרים מאוד אותם ניתן לתזמן בדיוק מרבי. בדיקה נפוצה היא הצגת שתי שורות באורכים שונים ובקשה מהנבדק לומר איזו היא ארוכה יותר. אפשר להציג תמונות כל כך מהירות שאף אחד לא יכול להבחין בהן, אולם כן נמצא דפוס ברור שבו אנשים אינטליגנטיים יותר מסוגלים לזהות טוב יותר את התמונות המוצגות בפרקי הזמן הקצרים ביותר. אכן, נמצאה קורלציה ברורה בין האינטליגנציה ל"מהירות הבדיקה".

ברנד מציע שהטכיסטוסקופ מודד קורלציה פיזיולוגית בסיסית של אינטליגנציה: המהירות שבה אדם מקבל ומפענח מידע. קשה לדמיין הסבר חברתי או סביבתי להבדלים בזמן הבדיקה הזאת או למתאם החזק שלה עם האינטליגנציה. לא ניתן לפסול את התוצאות הללו בתור מדד מלאכותי של "מה שבודקים מבחני האיי.קיו."

כמובן שאין זה אומר שכלל אין לסביבה שום השפעה על האינטליגנציה. בדומה לחוקרים רבים כיום, גם ברנד העריך שהתורשה תורמת כ-75% לאינטליגנציה האינדיבידואלית בזמן שהסביבה סביב ה-25%, וכן כי יש לסביבה השפעה גדולה בהרבה על השנים המוקדמות של הבן אדם שבהן יש לילד השפעה קטנה בהרבה על הסביבה שלו. בגיל ההתבגרות ובבגרות, כאשר הגנים משתלטים יותר ויותר על בחירת הסביבה, מתחילים האנשים לשקף באופן הדוק יותר נטיות גנטיות טהורות יותר.

הדבר בא לידי ביטוי גם במחקרי אימוץ. בזמן שהייתה לילדים קורלציה קטנה עם האינטליגנציה של אימותיהם המאמצות, הקורלציה עם אימותיהם הביולוגיות הייתה גדולה פי 2. באמצע גיל ההתבגרות, המתאם עם האם המאמצת ירד קרוב לאפס בעוד המתאם עם האם הביולוגית אף גדל במעט עוד יותר. במקרה של תאומים לא זהים, יש להם מנת משכל דומה מאוד בילדות - זאת כאשר ההורים קובעים את הסביבה שלהם - דבר שמשתנה כאשר הם גדלים ומבצעים את ההחלטות האינדיווידואליות שלהם. תאומים זהים, לעומת זאת, שומרים על מנת המשכל זהה לאורך כל חייהם, ככל הנראה משום שהגנים הזהים שלהם דוחפים אותם לחפש סביבות דומות מאוד אפילו כמבוגרים.

ברנד מציין שאפילו ילדים קטנים יוצרים במידה מסוימת את הסביבה שלהם. ילד בהיר ושמח מעורר תגובות שונות מהורים וזרים מאשר ילד בעל מזג שלילי. לפיכך, אפילו חלק מההשפעות על האישיות והאינטליגנציה שנחשבות סביבתיות מושפעות במידה מסוימת מגנים. ככל שילדים מתבגרים, הסביבה ההורית הופכת להיות למעשה יותר ויותר תגובה לגנוטיפ של הילד ולא לכוח חיצוני עצמאי.

הלך הרוח המודרני מקשה מאוד על קידום ההסבר הגנטי אודות ההבדלים הבינאנושיים, וכן קיים גם חשש מקידום אמצעים אאוגניים. אולם עדיין קיים פער ניכר אותו לא ניתן להסביר באמצעים סביבתיים בלבד, מה שגם מחזק את תומכי האאוגניקה. העברות משאבים מסיביות ועשרות שנים של אקטיביזם ממשלתי לא הצליחו להשוות הישגים או אפילו לצמצם את פערי מנת המשכל בין האוכלוסיות. גם אם תומכי ההסבר הסביבתי צודקים, עדיין תידרש עריצות בלתי נתפסת בכדי להשוות את מה שאפילו הקומוניזם לא הצליח להשוות. ברנד טוען שחלק ניכר מההתנגדות לגנטיקה מגיעה מאנשים שמתפרנסים מהעלאת מורת הרוח, ואשר היו נחשפים כחסרי תועלת אם האמת הייתה ידועה לכולם.

ברנד לא כותב אומנם בעד האאוגניקה, אולם העדויות שהוא מציג כמעט ואינם משאירות ספק שהוא אכן תומך בכך. הוא מאמין שזאת היא בושה וכלימה שהפסיכולוגיה הזניחה והמעיטה את המציאות והתורשה של האינטליגנציה, ואף מאשים חלק ניכר מהמקצוע ברשלנות מוחלטת.

ספרו של ברנד מציע רק שינוי מדיניות אחד שאמור להתבצע באופן הגיוני בעקבות הפנמת המציאות של "g": "זרימה" או קיבוץ תלמידים לפי יכולת. לטענתו, רגישות לגבי ההבדלים המובנים בכישרון מחזקות את האופנה הנוכחית לדחוף את כולם לאותם שיעורים באותה הרמה, בזמן שבפועל זה גורם לכולם לסבול. תלמידים פחות טובים מעכבים את הטובים והטובים עולים על הפחות טובים ומשפילים אותם. ברנד כותב שאולי קיימים כמה מורים מוכשרים שיכולים לקיים את אותו השיעור בו-זמנית לילדים בעלי יכולות שונות, אבל רובם המכריע אינם יכולים לעשות זאת. כמו כן, לטענתו, אין שום בסיס לחשש שילדים מבריקים לא יהיו "בוגרים" מספיק כדי לדלג על כיתות. ילדים מחוננים הכי מאושרים עם חברים מאותו גיל נפשי, לא גיל כרונולוגי.

[1] Christopher R. Brand, The g Factor: General Intelligence and Its Implications, John Wiley & Sons Inc., 1996.