פרנסיס גולטון - אבי תורת האאוגניקה.

פרנסיס גולטון - אבי תורת האאוגניקה.

סר פרנסיס גולטון (1822-1911) היה איש אשכולות בריטי, סטטיסטיקאי, חוקר מדעי החברה ואאוגניקאי. מחקריו הסטטיסטיים תרמו רבות לעבודותיו ולהישגיו האחרים. הוא פיתח שיטה לחישוב "מקדם המתאם" אשר נמצאת כיום בשימוש אוניברסלי של מדעי החברה. הוא גם פתר את דקויות "תסוגה לממוצע", הישג אשר סטטיסטיקאים רבים מחשיבים לאחד ההישגים הגדולים ביותר בהיסטוריה של המדע.

הוא פרסם מאמרים בתחומים רבים, חלקם מאוד שנויים במחלוקת. אחד מהם היה אודות יעילות התפילה. הוא טען כי במידה והתפילה עובדת, אמורים המונרכים לחיות חיים ארוכים יותר מאזרחים רגילים, זאת משום שמיליונים מהנתינים שלהם מתפללים שיזכו להאריך ימים; אולם הוא מצא שבפועל חייהם של המונרכים הוא פחות או יותר זהה לזה של הנתינים וקבע כי אין לתפילה שום תועלת. ועדיין, מחקרו השנוי ביותר במחלוקת אותו זוכרת ההיסטוריה הוא זה שנדון עליו הפעם.

ניתן למצוא את כל התובנות החשובות של גולטון בספרו מ-1869 "התבונה התורשתית". בספר זה הוא ציין 5 נקודות עיקריות:

הראשונה היא הטענה שישנו הבדל גדול באינטליגנציה בין בני האדם. "... טווח הכוחות המנטליים בין ... האינטלקט האנגלי הגדול ביותר והקטן ביותר הוא עצום". טענה זו אומנם נפוצה יותר כיום אך הייתה חדשנית למדי במאה ה-19. גולטון שלח עותק של ספרו לבן דודו צ'ארלס דרווין, אשר ענה לו כי עד כה הוא האמין שאין הבדל גדול באינטליגנציה בין בני האדם ("למעט טיפשים") וכי ההבדלים בהישגים נבעו בעיקר עקב שקדנות ויישומים שונים, אולם הספר הזה שכנע אותו שגולטון צודק.

הטענה השנייה של גולטון היא שהאינטליגנציה היא ישות אחת שניתן להפנות אותה לפעילויות שונות. "אנשים שמים יותר מדי משקל על התמחויות לכאורה, וחושבים אולי בפזיזות, שבגלל שאדם מסור לאיזשהו עיסוק מסוים הוא לא יכול להצליח בשום דבר אחר." הוא האמין שאלו שמגיעים להישגים גבוהים בתחום אחד יגיעו להישגים גבוהים גם בתחומים אחרים. הטענה של גולטון קיבלה חיזוק ב-1904 כאשר פרסום הפסיכולוג והסטטיסטיקאי הבריטי צ'ארלס ספירמן את מחקרו אודות קיומו של "גורם g", דהיינו "אינטליגנציה כללית" - היכולת המנטלית הכללית אשר הינה גורם קובע חשוב בכל הביצועים של משימות קוגניטיביות. עם הזמן הטענה המקובלת הפכה להיות שבנוסף ל-g של ספירמן קיימות מספר יכולות יותר ספציפיות אשר תורמות להישגים של האדם, למשל יכולת מתמטית אשר נראה כי הינה נפרדת מ-g, ומתמטיקאי מתקדם ומוצלח, למשל, חייב להחזיק הן ב-g גבוה וכן ביכולות מתמטיות גבוהות. כמו כן, אחת הטענות הנפוצות כיום היא שחשיבות ה-g היא חלקית בלבד, וכי הכישורים המיוחדים קשורים יותר למנת משכל גבוהה ועל כן הסיכוי שאיינשטיין יכול היה באותה המידה להיות גם מלחין או צייר מוצלח הוא נמוך יותר, ובאותו האופן גם סיכוייו של ואן גוך להפוך לפיזיקאי מוצלח. לפיכך, ייתכן כי גולטון צדק באופן חלקי בלבד כאשר טען שיש צורך "באינטליגנציה כללית" בשביל להגיע להישגים גבוהים וכי זה מאפשר גם הצלחה גדולה יותר בכלל התחומים.

הטענה השלישית של גולטון היא שהאינטליגנציה נקבעת באמצעות התורשה הרבה יותר מאשר הסביבה. הוא חיזק עמדה זו על ידי בחינת הישגיהם של קרובי משפחה של אנשים בולטים בחברה והראה שלאנשים מוצלחים יש יותר קרובי משפחה מוצלחים אחרים בתחומי המדעים, משפט, ספרות ועוד. הוא גם הציג שככל שקרובי המשפחה רחוקים יותר כך גם הפערים בהישגים מתרחבים, וכן כי הפערים מתרחבים גם ככל שהדורות מתרחקים אחד מהשני. ישנן טענות כי ההסבר לתופעה זו הינו סביבתי שכן הבנים יכולים ליהנות מהסביבה של אביהם המוצלחים ולהשתמש בה בכדי לקדם את עצמם, אולם אז לא הם לא בהכרח מצליחים להעניק יתרונות דומים לילדים שלהם; אולם גולטון ציפה מראש לטענה כזאת והראה כי הבנים המאומצים של האפיפיורים לעתים רחוקות מגיעים לגדולה בעצמם, זאת חרף היתרונות הרבים של הסביבה המיידית שלהם. הוא הבין שהדבר שהוא קרא לו מחלוקת תורשה מול סביבה ניתנת לפתרון על ידי בחינת הבדלי האינטליגנציה בין תאומים זהים ותאומים לא זהים, ואם המאפיינים הגנטיים של התורשה הינם חשובים, יהיו אלו התאומים הזהים אשר יציגו אינטליגנציה זהה יותר אחד לשנים. מחקרים מאוחרים יותר הציגו תמיכה בטענה זו וחוזקו בעזרת מחקרים משלימים שהראו כי תאומים זהים אשר הופרדו בלידתם וגדלו בסביבות שונות עדיין הציגו אינטליגנציה דומה. במאה ה-20 תומכי התורשה ניצחו, והטענה המקובלת היא שעד כ-80% מהאינטליגנציה הינה תורשתית, כאשר היא עולה בהדרגה עם הגיל משום שאצל ילדים קטנים היא עדיין אחראית רק סביב ה-40%, מה שמרמז שלהשפעה המשפחתית הסביבתית יש השפעה גדולה זמנית יותר רק עד הבגרות.

שתי הנקודות הנוספות אותן העלה גולטון בנושא האינטליגנציה קשורות להבדלי האוכלוסיות וקביעת הקונספט של האאוגניקה.

בספרו מ-1853 "נרטיב של חוקר ארצות בדרום אפריקה הטרופית" הוא מתאר את רעיונותיו אודות הבדלי האינטליגנציה בין האוכלוסיות בעקבות מסעו במה שהיום נמיביה 3 שנים מוקדם יותר. האינטראקציות שלו עם המקומיים יצרו בעיניו רושם של אינטליגנציה נמוכה. שיטתו לחישוב הבדלי אינטליגנציה בין האוכלוסיות הייתה להעריך את מספר האנשים המצטיינים מבחינה אינטלקטואלית המיוצרים על ידי עמים שונים ביחס לגודל האוכלוסייה. הוא טען שאוכלוסייה בעלת רמת אינטליגנציה גבוהה תייצר מספר גדול יותר של גאונים ועל כן אחוז הגאונים יאפשר לחשב את האינטליגנציה הממוצעת של האוכלוסייה. לפי שיטה זו, הוא חישב כי באתונה הקלאסית של המאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, תקופתם של אפלטון, אריסטו וגאונים אחרים שנוצרו מתוך אוכלוסייה קטנה, היה את ממוצעת האינטליגנציה הגבוהה ביותר בהיסטוריה האנושית. לאחר מכן היו אלו סקוטים מאזורי השפלה של ארצם, אחריהם אנגלים דרומיים, כאשר האפריקאים דרומית לסהרה והאבוריג'ינים של אוסטרליה הגיעו הרבה מאחור. את הטענות הללו הוא הציג הרבה לפני שאלפרד בינה בנה את מבחן האינטליגנציה הראשון בצרפת ב-1905, כך שלא היה בשלב זה מידע מחקרי זמין המאפשר חישובים מסוג זה. מסיבה זו הוא השתמש בשיטה שהתבססה על סולם של 16 דרגות שוות מרווחים שנעו בין בעלי פיגור שכלי לגאונים. כל דרגה הייתה שוות ערך למנת משכל מודרנית של 10.5 נקודות והוא השתמש בסקלה זו לבחינת הבדלי האינטליגנציה.

גולטון קבע שהאינטליגנציה של היוונים של אתונה הקלאסית הייתה כמעט שתי דרגות גבוהה יותר משל האנגלי המודרני, דהיינו כ-118 איי.קיו. מודרני, בהשוואה ל-100 הממוצע של אנגלי. גולטון ראה שהיוונים של תקופת חייו לא התקרבו להישגים של אלו מהתקופה הקלאסית, ומבחני מנת המשכל המודרניים אכן הראו שמנת המשכל הממוצעת שלהם היא כ-92. גולטון ניסה להסביר זאת בכך שטען שהאוכלוסייה השתנתה או התחלפה, בעיקר עקב הגירה גדולה, וכי "הגזע [breed] האתונאי הגבוה התכלה ונעלם." עדויות ויזואלית וכתובות אכן מראות כי היוונים העתיקים היו בעלי חזות פיזית שונה מהיוונים המודרניים ויותר נורדית.

גולטון טען שלפי החישובים שלו, האינטליגנציה הממוצעת של אפריקאים דרומית לסהרה הייתה שתי דרגות מתחת לזו של האנגלים, כלומר סביב 79 בסקלה המודרנית. הוא חישב שהאבוריג'ינים של אוסטרליה היה לפחות בדרגה אחת מתחת לאפריקאים, כלומר איי.קיו. מודרני של 68. הוא העניק לתושבי אזור השפלה של סקוטלנד אינטליגנציה ממוצעת, כשליש דרגה יותר משל האנגלים באמצע המאה ה-19. מבחני אינטליגנציה מודרניים הראו כי הממוצע הסקוטי כיום הוא כשלוש נקודות מתחת לאנגלים, כאשר במידה והחישובים של גולטון היו נכונים ההסבר לכך הוא הגירה סלקטיבית של סקוטים אינטליגנטיים יותר מחוץ למדינתם.

גולטון לא ביצע חישובים עבור הסינים אולם הוא ללא ספק העריך מאוד את האינטליגנציה שלהם. במכתב שפרסם ב-1873 הוא המליץ שהסינים צריכים להתיישב במזרח אפריקה בכדי שיחליפו את המקומיים בעלי האינטליגנציה הנחותה. הרווח מכך יהיה עצום משום שהסינים "ניחנו בכישרון יוצא דופן לציוויליזציה חומרית גבוהה", בזמן שהאפריקאי הממוצע סובל מ"מעט מדי אינטלקט, כמו גם הסתמכות עצמית ושליטה עצמית נמוכים מדי מכדי לאפשר להם לעמוד בנטל של כל צורה מכובדת של ציוויליזציה ללא מידה גדולה של הכוונה ותמיכה חיצונית." אכן, האמין גולטון בהבדלים לא רק בתחום האינטליגנציה אלא גם בהלך הנפש, ובאוטוביוגרפיה שלו הוא כתב אודות ה"אימפולסיביות הפראית" של האפריקאים, זאת בניגוד לשליטה העצמית של הסינים. במכתב זה הוא גם טען, עם זאת, שהסינים לא מצליחים להגיע לפוטנציאל שלהם עקב השלטון שלהם, וזה נראה בבירור עקב השגשוג וההצלחה של המהגרים הסיניים למערב.

"היכולת הטבעית של הסיני מוכיחה את עצמה בזכות ההצלחה שבה, למרות ביישנותו, הוא מתחרה בזרים בכל מקום בו הוא מתגורר. למהגרים הסיניים יש אינסטינקט יוצא דופן לארגון פוליטי וחברתי; הם מתאמצים להקים לעצמם ממשלה משטרתית ופנימית, והם אינם מספקים צרות לשליטיהם כל עוד משאירים להם לנהל את העניינים הללו בעצמם. הם בעלי הלך נפשי טוב, חסכנים, חרוצים, חסכוניים, בעלי נטייה מסחרית ופוריים בצורה יוצאת דופן." בהמשך המאה, הסינים אכן הפכו למוצלחים מאוד באירופה וצפון אמריקה, כמו גם באזורי אסיה שונים מחוץ למדינתם.

גולטון טען שגם היהודים שייכים לקבוצה גנטית בעלת אינטליגנציה גבוהה מאוד אם כי לא חקר לעומק טענה זו, אם כי טענות מודרניות אכן מראות כי מנת המשכל הממוצעת של היהודים היא כ-110.

עדיין, כאמור, העבודה השנויה ביותר במחלוקת של גולטון היא בתחום שהוא העניק לו את השם "אאוגניקה". הוא קרא את "מוצא המינים" של דרווין עם פרסומו ב-1859 והאמין כי הליך הברירה הטבעית נכנס באנגליה לרגרסיה, כמו גם במדינות מפותחות אחרות. ב-1865 הוא כתב: "אחת ההשפעות של הציוויליזציה היא הפחתת קפדנות היישום של חוק הברירה הטבעית. זה משמר חיים חלשים שהיו נכחדים בארצות ברבריות." כלומר, גולטון היה מודאג שהברירה הטבעית לא מחסלת יותר מאפיינים לא רצויים אחרים, כגון אינטליגנציה נמוכה ומה שהוא כינה "אופי שלילי".

ב"התבונה התורשתית" הוא דן באריכות אודות מה שהוא האמין שהיא הדרדרות גנטית. הוא טען שבשלב המוקדם של הציוויליזציה, מה שהוא כינה "הגברים היותר מוכשרים ויוזמים" הולידו יותר ילדים, אולם בציוויליזציה המודרנית, כגון זו שבבריטניה, הפחיתו גורמים שונים את מספר ילדיהם והגדילו את מספר הילדים מיעוטי היכולת. הוא האמין שהגורם החשוב ביותר היה שהגברים המוכשרים היוזמים הללו התחתנו פחות או התחתנו מאוחר, זאת משום שהנישואין והילדים פגעו בהתפתחות הקריירה שלהם. "...ישנה בלימה מתמדת בציוויליזציה הישנה של פוריותם של המעמדות הכישרוניים: חסרי הדעת וחסרי השאפתנות הם אלה ששומרים בעיקר על הגזע [breed]. אז הגזע מתדרדר בהדרגה, הופך בכל דור עוקב לפחות מתאים לציוויליזציה גבוהה."

גולטון האמין שההידרדרות הגנטית (מה שבהמשך קיבל את השם "דיסגניקה") של האוכלוסייה המערבית הייתה בעיה חמורה, וכי נדרש לעשות משהו בנידון. המעשה הזה היה לא יותר מאימוץ שיטות שהופעלו במשך מאות של שנים על ידי מגדלי בעלי חיים וצמחים: רבייה מהזנים הטובים ביותר כדי להשיג זנים משופרים. גולטון הציע ליישם את אותן השיטות גם על בני אדם. כפי שכתב ב"התבונה התורשתית":

"כפי שזה קל להשיג על ידי בחירה קפדנית גזע קבוע של כלבים או סוסים בעלי יכולות מיוחדות של ריצה, או של עשיית כל דבר אחר, כך יהיה זה די מעשי לייצר גזע [breed] מוכשר ביותר של אנשים על ידי נישואים נבונים במהלך כמה דורות רצופים".

גולטון חקר את אילן היוחסין של אנשים מצליחים כגון עורכי דין, מדענים ומדינאים והראה שלעיתים קרובות כישורים ויכולות יוצאים מן הכלל מועברים מדור לדור. הוא הציע שהסיבה לכך נבעה מהעברה גנטית של יכולת ואופי איכותיים, וטען שהדבר מראה שבהחלט ניתן לשפר את האיכות הגנטית האנושית על ידי העלאת הפריון של אינדיבידואלים כישרוניים.

גולטון המשיך לפתח את הרעיון הזה בספר הבא שלו "אנשי המדע האנגליים" מ-1874 בו הוא עקב אחר אילן היוחסין של מספר מדענים אנגליים בולטים. הוא גילה כי רובם הגיעו ממעמד הביניים או המעמד המקצועי וקבע כי אלו הם "ללא ספק היצרנים ביותר של היכולת הטבעית", אם כי הוא זיהה שבתהליך המוביליות החברתית המעמדות הללו "מגויסים ללא הרף מלמטה", במיוחד ממשפחותיהם של בעלי מלאכה מיומנים. מנגד, הוא כינה את המעמדות הנמוכים וחסרי הכישרון "השארית", והאמין שהללו נטולים במידה רבה מהתכונות הנחוצות להישגים גבוהים.

בשנת 1883 הוא טבע את המונח "אאוגניקה" על מנת לתאר את המחקר והיישום של בחירה מתוכננת במודע. המילה נלקחה מיוונית שמשמעותה "רבייה טובה". במשך שלושת העשורים שבאו לאחר מכן הוא הרחיב את הנושא והמשיך להדגיש את חשיבות והצורך ביישום תכניות אאוגניות. אפילו בכתבי זיכרונותיו אשר נכתבו זמן קצר לפני מותו הוא ציין שהברירה הטבעית התקלקלה בשלב זה ועל מנת להימנע מהמשך ההידרדרות הגנטית יש צורך "להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים אחרים".

ההצעה האאוגנית של גולטון חולקה לשתי קטגוריות: חיובית ושלילית. האאוגניקה השלילית נועדה לקדם אמצעים להרתיע ולמנוע מבעלי תכונות בלתי רצויות להביא ילדים לעולם. באוטוביוגרפיה שלו הוא כתב: "אני חושב שצריך להפעיל כפייה חמורה על מנת למנוע את התפשטותו החופשית של המטען של אלה שסובלים קשות משיגעון, רפיון נפש, עבריינות רגילה ואביונות." הוא לא פירט כיצד יש למנוע מאנשים אלה להביא ילדים לעולם, כנראה משום שלא רצה להרחיק את הקוראים.

האאוגניקה החיובית נועדה לעודד את הפריון של בעלי תכונות חיוביות ורצויות. גולטון הציע להקים עמותות אאוגניות מקומיות שיזהו זוגות רצויים ויציעו להם תמריצים כספיים להביא יותר ילדים לעולם. ההצעה השנייה הייתה לפתח תחושת מודעות בקרב האליטה אודות חובתם המוסרית להתרבות. כפי שכתב: "המטרה שלי היא לבנות על ידי חקירה מקיפה ופרסום תוצאות, רגש של מעמד [קאסטה] בקרב בעלי כישרון טבעי".

היו לגולטון עוד אין ספור רעיונות אאוגניים נוספים והוא הקדיש הרבה מזמנו ושנים רבות בניסיון לגבש מדיניות אאוגנית מעשית. אולם בתחילת המאה ה-20 הוא הבין שהפן הפרקטי יהיה קשה במיוחד. האאוגניקה החיובית הציעה אומנם תמריצים כספיים, אך עלות גידול ילד היא מאוד גבוהה ועל כן היה צורך בסכומים אדירים על מנת לשכנע מספר אנשים רב להוליד יותר ילדים. האאוגניקה השלילית קשה עוד יותר ליישום בסדרי גודל הנדרשים להשפעה ממשית.

עקב הקושי היישומי הגה גולטון פתרון קיצוני, אותו הוא תיאר מאוד בהרחבה בתכנית למדינה אאוגנית, והשם שהוא נתן לחיבור היה Kantsaywhere. ב-1910, שנה אחת לפני מותו, הוא סיים לכתוב את הספר הזה ושלח אותו למו"ל, אולם בתקופה זו המו"ל כבר פחד להוציא פרסום כזה ועל כן סירב. גם גולטון כבר לא שלח אותו לאחר מכן לשום מו"ל אחר ונראה כי וויתר על הרעיון.

Kantsaywhere היא רפובליקה עליה שולט מוסד אאוגני קבוע אשר אוכף תכניות לשיפור האיכות הגנטית. כל שנה חברי המוסד פורשים או הולכים לעולמם ומוחלפים בחברים חדשים אשר נבחרים באמצעות בדיקות קפדניות לאינטליגנציה, הישגים השכלתיים ובריאות. הזוגות המבקשים להוליד ילדים נדרשים להגיש בקשה לרישיון, ועל מנת לקבלו הם חייבים לעבור מבחן הבודק האם יהיו הורים מתאימים. הציונים ניתנים בהתאם להישגים במבחן, ואלו המשיגים את הציונים הגבוהים ביותר יכולים להוליד כמה ילדים שרק רוצים. אלו שמתחתיהם יכולים להוליד שלושה, אחר כך שניים, ולאחר מכן ילד אחד. אלו שהגיעו לדרג החמישי למעשה כשלו במבחן ואינם רשאים להוליד ילדים. המוסד מבין שיהיו זוגות אשר יפרו את החוק ועל כן יש צורך בענישה כגון קנס, כלא או גירוש.

האוטופיה האאוגנית הזאת של גולטון כוללת גם לא מעט בעיות לצד השיפור הגנטי. הוא אינו מציע את האופן לקדם את האאוגניקה החיובית למעט לאפשר לבעלי הדירוג הגבוה ביותר להוליד יותר ילדים והוא יוצא מנקודת הנחה כי המוצלחים הללו בוודאות יולידו יותר ילדים; אולם כפי שמראה העולם המודרני, נשים בעלות השכלה גבוהה יותר מולידות פחות ילדים מבעלות השכלה נמוכה. כמו כן, האוטופיה הזאת תצטרך לדאוג לתמריצים רציניים, והמנהיג היחיד שניסה זאת ברצינות במהלך עשרות השנים האחרונות היה ראש ממשלת סינגפור לשעבר לי קואן יו. הוא קבע תמריץ מס בכדי שבוגרי מוסדות ההשכלה הגבוהים ובעלי הכנסה גבוהה יולידו יותר ילדים, אולם הייתה לכך השפעה קטנה וכיום שיעור הילודה בסינגפור הוא בכל זאת נמוך. יתר על כן, ענישת בעלי יכולות נמוכות כפי שמציג גולטון באוטופיה שלו תהיה בלתי אפשרית ליישום בדמוקרטיות ליברליות, אלא רק במדינות אוטוריטריות. אכן, משהו הדומה לכך כבר יושם באמצעות מדיניות ילד אחד בסין, רק באמצעות אכיפה בלבד. כמו כן, אסרו השלטונות הסיניים על אנשים הסובלים מפגמים תורשתיים להוליד ילדים, שוב באמצאות כפיה. זאת היא כנראה הסיבה ש- Kantsaywhereנשלטת בידי אוליגרכיה ואליטה.

גולטון התעקש שהברירה הטבעית חדלה במידה רבה לפעול כנגד בריאות לקויה, אינטליגנציה נמוכה ואופי מוסרי חלש, וכי אוכלוסיית המדינות המפותחות מבחינה כלכלית הולכת ומדרדרת. הוא האמין שהאאוגניקה היא הפתרון הטוב ביותר לבעיה זו. יחד אם זאת, לא הוא ולא חסידיו וממשיכיו בתנועת האאוגניקה אשר פרחה במחצית הראשונה של המאה ה-20 הצליחו לקדם מדיניות משמעותיות בתחום זה, ובניגוד לכך, אף קודמה מדיניות רווחה אשר אפשרה לאנשים השליליים של החברה להתרבות יותר מהמועילים.