ג'ורג' אורוול - בין ימין לשמאל.
ג'ורג' אורוול - בין ימין לשמאל.
כאשר דמות כלשהי המזוהה עם הימין הפוליטי מאשימה איש שמאל על התנהלות שמזכירה את זו של "המפלגה" מספרו "1984" של ג'ורג' אורוול, התשובה שמתקבלת פעמים רבות מהמואשם היא ש"ג'ורג' אורוול היה סוציאליסט". בכך הוא מרמז למעשה, בתקופה של קיטוב פוליטי חד, כי אורוול זיהה את עצמו עם הצד השמאלי של המפה הפוליטי ואנשי ימין שעושים בו שימוש מבצעים למעשה חטיפה לדמותו.
אורוול, ששמו האמתי היה אריק ארתור בלייר, מוכר יותר מהכל בזכות ספריו "1984" ו"חוות החיות", ספרים אשר הינם למעשה סטירה אפלה אודות תמה דומה: מחשבותיו של האדם צריכות להיות שייכות לפלג פוליטי, ולפלג הפוליטי הזה יש איזושהי זכות עליהן. ניתן לשאול אם כך מדוע מרבית המעריצים המודרניים של אורוול, אדם אשר תיאר את עצמו כסוציאליסט ולחם עבור מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי הטרוצקיסטית במהלך מלחמת האזרחים בספרד, הם אנשי ימין?
התשובה הברורה ביותר היא שאורוול היה מתנגד עז לסמכותנות. ב-1900, בזמן שמרבית אירופה נשלטה בידי מונרכיות, הייתה לימנים אחיזה אוטוריטרית גדולה, בזמן שהשמאלנים נמשכו יותר לאידיאלים אנארכיסטיים וליברטריאניים. בזמן שרבים מהקיצוניים הללו בשמאל היו דמויות שפלות שקידמו הרס כגון אמה גולדמן - "האמא האדומה" - אשר ביקשה למעשה לחסל את החברה הקיימת, היו ביניהם גם מנהיגים אינטלקטואליים כגון פיוטר קרופוטקין ו-ויליאם מוריס ואף פועלים אמריקאים פשוטים אשר ביקשו להקים קהילות אוטופיות, ואשר אכן החזיקו באידיאלים כאלו או אחרים. למעשה, עבור כל אלו שלא אהבו את השלטונות של התקופה, במיוחד אם החזיקו ברעיונות לחברה טובה יותר (לפחות לדעתם), הייתה ההתנגדות לסמכותיות בעלת משיכה ברורה. ובמידה והאנשים אינם מתנהלים כנדרש בהתאם לתפיסתם, הופכים החברה והאליטה השלטת שיוצרת את סטנדרט ההתנהגויות לאויבים ומנובלים.
העוינות כלפי האליטות משמעותה חוסר אמון כלפי הסמכותנות באופן כללי. במאה ה-19 נמשכו אינטלקטואלים שמאלניים לעיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות של ז'אן-ז'אק רוסו. פרידריך אנגלס האמין שביטול המשפחה המבוססת על רכוש יוביל לניצחון של זיווגים מונוגמיים המבוססים על אהבה ולסיום טבעי לעוולות של ניאוף והפקרות. קרופוטקין חלם שדרך ביטול שכר העבודה יעבדו כולם ברצון ארבע שעות ביום לטובת הכלל ויוכלו לקחת בחופשיות מהאוצר המשותף בלי לקחת יותר ממה שהם באמת צריכים.
מרבית השמרנים המודרניים אינם מבקשים שלטון ריכוזי בסגנון הקלאסי ולמעשה מחזיקים באותה הגישה כלפי השלטונות כמו השמאלנים של המאה ה-19. כבר בתחילת המאה ה-20, כאשר החלו תנועות הפועלים של השמאל להשתלט על יותר ויותר עמדות מפתח, הציגו השמרנים גישה סקפטית מאוד כלפי השלטונות וביקרו את היכולות שלהם לקדם רפורמות חברתיות מיטיבות. בעזרת המלחמות הצליחו אנשי השמאל להציג תודעתית את המטרות שלהם כנעלות, מה שאילץ את השמרנים לתקוף את האמצעים שלהם במקום המטרות שלהם. והממשלה הפכה לאמצעים הללו שכן דרכה ביקשו עתה אנשי השמאל לקדם את השינויים החברתיים שהם ביקשו. אכן, לאחר המלחמה, החל לשלוט הליברטריאניזם בשיח של העולם דובר האנגלית, בזמן שהתמה המרכזית בספריו של אורוול היא אנטי-טוטליטריזם. ב-"1984" האנטגוניסט הראשי הוא "האח הגדול", דהיינו ה-האנשה של הממשלה עצמה. הוא אומנם מוצג לאזרחי אוקיאניה כאדם אמתי והמנהיג שלהם, אולם זה ברור למדיי עבור הקורא כי "האח הגדול" הוא למעשה לא יותר מסמל.
הדבר יכול להסביר את האהדה הגדולה לאורוול בקרב השמרנים המודרניים. אפילו נאו-נאצים (חרף העובדה שאורוול היה בבירור אנטי-פשיסט) שמונעים על ידי תחושות אנטי-סמכותנות שהתפתחו בשנות ה-60, מביאים לעתים חיבה רבה כלפי כתיבתו. אולם ישנם כמובן גם הסברים נוספים.
אנשי שמאל מסוימים בארה"ב הזכירו את שמו של אורוול במהלך שנות נשיאותו של הנשיא דונלד טראמפ, אולם אלו היו אזכורים חסרי משמעות וריקים מתוכן כגון טענות לפיהן טראמפ הוא רודן אורווליאני; כל זה בזמן שבמקביל הם אף האשימו את ג'וליאן אסאנג' בתואנה כי מפיץ האשמות שווא נגד הסמכויות, זאת משום שההחלטות אודות עובדות ודיכוי רעיונות מנוגדים בטענה כי מדובר באינפורמציה שגויה אמורים להימצא בסמכותה הבלעדית של הממשלה. הדבר חשף את חוסר המודעות העצמית שלהם והראה על חוסר מוחלט בחשיבה ביקורתית. למעשה, איש השמאל הרציני היחיד מבחינה אינטלקטואלית שמצטט לעתים קרובות את אורוול בצורה עניינית הוא נועם חומסקי.
חומסקי השיג את שיא הפופולריות שלו בתחילת המאה ה-21 בתור מבקר חריף של הממשלה האמריקנית, זאת בעיקר משום שהרגישו אנשי השמאל במהלך שנות ההגמוניה הנאו-קונסרבטיבית של הנשיא בוש הבן כי נמצאים מחוץ לעמדות הכוח. בתקופה זו אורוול צוטט לעתים קרובות על ידי השמאל והוא היה פופולרי במיוחד בשימושו נגד "חוק הפטריוט" ופעולות אחרות שנתפסו כפגיעה בחירויות אזרחיות; יחד עם זאת, למעט מעטים שרובם בלטו בתנועה האנטי-ממסדית של ברני סנדרס, חזרו אנשי השמאל לתמוך במדיניות השלטונית הביטחונית עם סיומו של ממשל בוש, בדיוק כפי שעשו בתקופתו של קלינטון לפני כן. כך, גם הפופולריות של חומסקי החלה להישחק, כמו גם ההתייחסויות של השמאל לאורוול.
ללא ספק, ניתן למצוא אצל אורוול משמעות עמוקה הרבה מעבר לחוסר אמון בסמכותנות הממסדית כשלעצמה. בחיבוריו ניתן למצוא, אם כי באופן מרומז בלבד, את עיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות של רוסו. הדמות הראשית של "1984", וינסטון סמית', צופה דרך החלון באישה ממעמד ה"פרולים" - מעמד הפועלים הישן - אשר רוחצת את בגדיה והוא מסכם שהתקווה נמצאת בשכבות הנמוכות של החברה, שכן את חבריה השחיתה "המפלגה" פחות מכל אחד אחר. במאמרו "הפוליטיקה והשפה האנגלית" אורוול כתב:
"בתקופתנו, הדיבור והכתיבה הפוליטיים הם במידה רבה ההגנה על הבלתי ניתן להגנה. דברים כגון המשך השלטון הבריטי בהודו, הטיהורים והגירושים הרוסיים, הטלת פצצות האטום על יפן, אכן ניתנים להגנה, אבל רק באמצעות טיעונים אכזריים מדי עבור רוב האנשים, ושאינם מסתדרים עם המטרות המוצהרות של מפלגות פוליטיות. לפיכך, השפה הפוליטית צריכה להיות מורכבת בעיקר מלשון נקיה, בקשת שאלות וערפול מעונן צרוף. כפרים חסרי הגנה מופגזים מהאוויר, התושבים מגורשים אל האזורים הכפריים, הבקר נורה במקלעים, הצריפים עולים באש באמצעות כדורי תבערה: זה נקרא הַשׁקָטָה. מיליוני איכרים נגזלים מהחוות שלהם ונשלחים לשוטט בדרכים עם לא יותר ממה שהם יכולים לשאת: זה נקרא טרנספר אוכלוסייה או יישור גבולות. אנשים כלואים במשך שנים ללא משפט, או נורים בעורף או נשלחים למות מצפדינה במחנות עצים ארקטיים: זה נקרא חיסול של אלמנטים לא אמינים. יש צורך בביטויים כאלה אם רוצים למנות דברים בלי להעלות מחזות נפשיים שלהם."[1]
אין ספק כי אורוול האמין שהטוטליטריזם שאליו הוא התנגד מנוגד לטבע האנושי. זה הוא לא מצבו הטבעי של האדם ולשפה יש חשיבות רבה בידי אלו המשתמשים בה על מנת להמשיך ולקיים מצב לא טבעי זה. "1984" פורסם 3 שנים לאחר המאמר הזה ומרחיב על תמות רבות שמופיעות בו באמצעות הספרות הבדיונית. משום שמחשבות האנושיות מנוגדות מטבען ל"מפלגה" והמציאות אותה היא יצרה קיים הצורך לעוות את השפה בכדי לעוות באופן לא טבעי גם את החשיבה. גם היחס של "המפלגה" למין הוא דוגמה נוספת לאופן בו משתמש אורוול בספרות הבדיונית בכדי לייצר דיכוטומיה בין הטבעי, הבריאה והנעלה המוטבע באדם לבין ההשפעה המשחיתה של סדר חברתי טוטליטרי.
הליגה הצעירה נגד המיניות של "1984" היא לא קבוצת הימנעות ממין מסורתית אלא יוזמה של "המפלגה". כפי שכתוב: "מטרת המפלגה לא הייתה רק למנוע מגברים ומנשים ליצור נאמנויות שהיא אולי לא תוכל לשלוט בהן. מטרתה האמתית, הלא מוצהרת, הייתה להסיר כל הנאה מהאקט המיני. לא האהבה אלא הארוטיקה הייתה האויב, בתוך הנישואים וגם מחוצה להם. כל הנישואים בין חברי המפלגה היו צריכים להיות מאושרים על ידי ועדה שמונתה לשם כך ולמרות שהעיקרון מעולם לא הוצהר בבירור - האישור תמיד נדחה אם בני הזוג הנוגעים בדבר יצרו את הרושם שהם נמשכים פיזית זה לזה. המטרה המוכרת היחידה של נישואים הייתה להביא ילדים לשירות המפלגה. קיום יחסי מין היה אמור להיראות כניתוח קל מעט מגעיל, כמו חוקן. זה שוב מעולם לא נכתב במילים פשוטות, אבל באופן עקיף זה נדחף לתודעת כל חבר מפלגה מהילדות ואילך. היו אפילו ארגונים כמו הליגה האנטי-מינית הצעירה, שדגלה בפרישות מוחלטת לשני המינים. כל הילדים היו אמורים להיוולד בהזרעה מלאכותית וגודלו במוסדות ציבוריים. זה, היה וינסטון מודע, לא נלקח ברצינות מוחלטת, אבל איכשהו זה השתלב עם האידיאולוגיה הכללית של המפלגה. המפלגה ניסתה להרוג את יצר המין, או, אם אי אפשר להרוג אותו, אז לעוות אותו וללכלך אותו. הוא לא ידע מדוע זה כך, אבל זה נראה טבעי שזה יהיה כך. ומבחינת הנשים, המאמצים של המפלגה הצליחו במידה רבה."
אסור לקבל גם את הרושם המוטעה לפיו מקדם "1984" "אהבה חופשית". דמותה של ג'וליה היא אלטרנטיבה בריאה לאידאולוגיה האנטי-מינית של "המפלגה". מעשה ההתמרדות הגדול של וינסטון הוא בסופו של דבר האהבה שחש לאדם אחר על פני "האח הגדול", ובכך יצר קשר טבעי ובריא במקום הקשר הכוזב והמלאכותי ש"האח הגדול" יצר עם תושבי אוקיאניה. שיאו של הספר הוא כאשר "המפלגה" "כורתת" את האהבה שלו לג'וליה, התחושה הטבעית והאנושית היחידה שהוא הצליח לחוות. בזמן שאורוול תמך ברפורמות הפוליטיות הסוציאליסטיות, אין ספק שהניצחון הסופי של "המפלגה" זה הוא למעשה הניצחון של ההנדסה החברתית על פני הטבע האנושי. הניתוק של האדם מטבעו זה הוא המעשה הנבזי ביותר של "המפלגה".
אורוול החזיק אומנם בתפיסת סגולותיו הטבעיות של האדם בדומה לקרופוטקין, מוריס וסוציאליסטים אחרים בני המאה ה-19, אולם היה זה במובן אחר לגמרי ממרבית אנשי השמאל המודרניים. רוסו שינה את התפיסה הקתולית והאורתודוקסית של המאה ה-19 לפיה טבעו של האדם נטוע בחטא וכן את התפיסה הפרוטסטנטית כי יש צורך עמוק בקשר עם האל לצורכי הגנה והתפתחות, ובדומה לאידיאליסטים הסוציאליסטיים של המאה ה-19 קבע שהאדם הוא בעל סגולות מטבעו וכי החברה היא שמשחיטה.
במאה ה-20 התרחשו רפורמות רבות אותן קידמו אנשי שמאל כגון מדינת רווחה אשר נועדו להטיב על פניו את תנאי המחייה, אולם אף אחת מהן לא הצליחה להוציא אל פני השטח את הטוב הנסתר של האדם אותו דמיין רוסו. למעשה, השמאל לא רק שכשל בניסיון לחשוף את האצילות הטבעית של האדם, הוא אף רמז שהוא נסתר אפילו יותר, במיוחד לאחר שהחל לנוע משוויון כלכלי בלבד לכיוון האחווה האנושית האוניברסלית ואף החל להחזיק בתפיסות אנושיות דומות למדי לתפיסות הדתיות להן אנשיו תחילה התנגדו. הם אפילו נוהגים להשתמש במונח "החטא הקדמון" בכדי להסביר את התפיסות השמאלנית המוגבלות והאינפנטיליות מאוד בתחומי הקולוניאליזם והגזענות.
הן אורוול הסוציאליסט והן השמאל דגלו בשוויון, אולם אורוול הבחין שהאדם מנותק יותר מדי מטבעו, בזמן שאנשי השמאל המודרניים רואים את האדם, המערבי והאירופאי בלבד כמובן, "כגזען" ו"סקסיסטי" באופן מושרש, והמוכתם בחטא הקדמון. בדומה לאנטגוניסטים בספריו של אורוול, מבקשים אנשי השמאל "לתקן" את האדם. הדמיון בין האג'נדה של "המפלגה" ב-"1984" לשמאל המודרני הוא ברור כשמש עבור מתנגדיו השמרנים, תופעה שתורמת לפופולריות של אורוול בימין במידה גדולה בהרבה אף יותר מאשר האנטי-אוטוריטריות שלו.
כפי שהשמאל המודרני מכיל בתוכו כקבוצה זרמים, אידאולוגיות ודעות שונות, כך גם בימין ישנם אנשים המחזיקים למשל בתפיסות מתוקף הדת מצד אחד או מתוקף הממצאים המדעיים מצד שני, וישנם הן אנשים שמאמנים שאנשים אינם טובים מטבעם והן כאלו שבדומה לאורוול, קרופוטקין ומוריס מאמינים בסגולות הטבעיות שלהם; אולם בשונה מרוסו, העיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע אינו מוסתר מאחורי ההשפעה השלילית של החברה, והחברה לא צריכה להיות שוויונית באופן מלא על מנת שהטבע הטוב יבוא לידי ביטוי. אחרים בימין אינם מסתפקים במצבו הטוב הנוכחי של האדם, אשר הינו תוצר של מיליוני שנות אבולוציה, ומעוניינים לקדם אותו מדעית מעבר להתפתחות הביולוגית הקיימת. אולם כל הקבוצות המגוונות והשונות של הימין מרגישות שסיפורי הרודנות של אורוול בהם מעוותים העריצים את הטוב הטבעי הטבוע הינם עמוקים ומשמעותיים הרבה מעבר לאנטי-סמכותנות.
עבור השמרנים אשר פועלים נגד אמצעי הפעולה בלבד של השמאל לא מהווה הסוציאליזם של אורוול שום מכשול, והוא הופך את סיפוריו למקובלים עליהם אפילו יותר משום שהאנטגוניסטים והנבלים שלו אינם באמת מונעים על ידי השוויוניות אלא על ידי השיכרון לכוח.
[1] https://www.orwellfoundation.com/the-orwell-foundation/orwell/essays-and-other-works/politics-and-the-english-language/
