"וזרח הבן" - ההיסטוריה של המוביליות החברתית.
"וזרח הבן" - ההיסטוריה של המוביליות החברתית.
פרופ' גרגורי קלארק הוא היסטוריון של הכלכלה מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס אשר מוכר בעיקר בזכות ספרו מ-2007 "הקץ לנדבות"[1] אודות שורשי המהפכה התעשייתית. לפי קלארק, השינוי המשמעותי הזה - המהפכה התעשייתית - התרחש דווקא באנגליה ודווקא במאה ה-18 משום שההתנהגות הבריטית התפתחה מאוד במהלך 600 השנים שקדמו לכך. השינויים החשובים ביותר היו הירידה בנטייה לאלימות והעלייה בנטייה לעבוד קשה ולחסוך. המשמעות היא שאם השינוי הכלכלי של אנגליה נבע מתכונות שהתפתחו, אין זה סביר שניתן לצפות לפריצת דרך דומה גם בחברות שלא התפתחו לאורך קווים דומים, וכל ניסיון לייבא את המודרניזם לעולם השלישי נידון לכישלון אפריורי.
ב-2014 פרסם פרופ' קלארק ספר מחקרי נוסף. בדומה לכותרת של "הקץ לנדבות" אשר הייתה חיקוי של "הקץ לנשק" של ארנסט המינגוויי, גם הכותרת של הספר הזה - "וזרח הבן" - היא משחק מילים של "וזרח השמש" של המינגוויי.[2] התמה המרכזית של "וזרח הבן" היא "מוביליות חברתית", תחום מאוד פופולרי בקרב הסוציולוגים, וקלארק עצמו אף מצא קרוב ל-250 אלף ספרים ומאמרים מקוונים אשר משתמשים במונח זה. מרבית החוקרים טוענים שככל שיש יותר מוביליות חברתית זה טוב יותר, אם כי חשוב לזכור שהמונח מתייחס גם לניידות כלפי מטה כמו גם כלפי מעלה.
ההנחה המוסכמת כיום לגבי המוביליות החברתית היא שבעבר היה מעמדו של האדם בחברה נקבע עם היוולדותו. מי שנולד למשפחת חקלאים נועד להיות חקלאי בשארית חייו. כך גם במקרה של האצולה. במונרכיות תורשתיות, אפילו התפקיד החשוב ביותר - מלך - נקבע בלידה. גם במידה והמלך הוא טיפש או אכזר לא ניתן לעשות דבר בנידון ומיליוני אנשים נועדו לסבול מחוסר ברירה.
במקביל, כישרונות רבים נועדו להתבזבז עקב דעות קדומות לגבי מעמדות ואי שוויון בהזדמנויות. גם הסופר והמשורר האנגלי בן המאה ה-18 תומאס גריי כתב בפואמה שלו "אלגיה שנכתבה בחצר כנסייה כפרית" אודות המדינאים והמשוררים הדגולים שהיו יכולים להיות קיימים אך לא נועדו להיות כאלו משום שנולדו וחיו את כל חייהם באזורים הכפריים.
לקראת סוף של המאה ה-18 חשיבה זו השתנתה. המהפכה הצרפתית, על כל כישלונותיה ובעיותיה, אפשרה לראשונה גם לכישרוניים להתקדם. עליית התיעוש ניתקה את ההצלחה הכלכלית מירושת הקרקעות ותגמלה יזמות ושאפתנות. חברות מודרניות בוחרות את השליטים שלהן בתהליך בחירה קפדני במקום לסבול מתוצאות של כישלון ביולוגי.
אפילו לסכנת הניידות החברתית כלפי מטה יש גם צד חיובי שכן יזמי התעשייה הגדולים והפוליטיקאים לעולם לא יוכלו לנוח על זרי הדפנה. במילים אחרות, המשמעות של המודרניזם הייתה שלטון "הטובים ביותר" שהחליפו את המעמדות שהתבססו על תורשה ונשארו בשלטון בעזרת דעות קדומות עתיקות יומין.
כיום, קשה כמובן להניח שמנהיגים כגון ג'סטין טרודו, עמנואל מקרון, ג'ו ביידן, ברק חוסיין אובמה או אנגלה מרקל הם אכן טובים יותר מדמויות היסטוריות כגון לואי הארבעה עשר, נפוליאון בונפרטה או פרידריך הגדול, אך עם זאת, הנרטיב של ברכת המוביליות החברתית המשופרת בתקופה המודרנית עדיין מקובל על מרבית החוקרים. ההתנגדות מגיעה לרוב מהמרקסיסטים אשר טוענים שתחרות "הוגנת" היא תחבולה אידיאולוגית שבאמצעותה נשאר בשלטון הסדר הבורגני שלמעשה ירש את האריסטוקרטיה התורשתית והגמוניית המעמד עדיין ממשיכה להתקיים.
ייתכן מאוד כי קלארק היה הראשון אשר ניפץ לתמיד את השיח הזה ב"וזרח הבן". הוא כותב שהוא עצמו קיבל במשך תקופה ארוכה את התפיסה המוסכמת הזאת: "רק כאשר התעמתתי עם עדויות להתמדה של מעמד לאורך 500 שנים שהיו בולטות מדי מכדי להתעלם, נאלצתי לנטוש את הביטחון העליז שאחת ההנאות של הכלכלה הקפיטליסטית היא המוביליות החברתית הנפוצה והמהירה שלה. לאחר שבמשך שנים הפנתי בוז כלפי עמיתיי לסוציולוגיה על האובססיות שלהם לקטגוריות הזויות כמו מעמד, היו לי כעת הוכחות לכך שסיכויי החיים של אנשים ניתנים לחיזוי לא רק ממעמד הוריהם אלא גם ממעמד סבא וסבתא רבא רבא שלהם. נראה היה שיש תשתית בלתי נמנעת בתורשה, שנראית באופן מחשיד כמו מעמד חברתי, שעומד בבסיס התוצאות [החברתיות] עבור כל האנשים."
לפי הממצאים של פרופ' קלארק, המעמד החברתי הוא כ-75% תורשתי לאורך הדורות. במערב, נתון זה נכון לכל התקופות ההיסטוריות, כל המערכות והדרגות החברתיות. הוא נכון לגבי הכנסה, ממון, השכלה ואריכות ימים. אולי ההפתעה הגדולה ביותר היא שבתקופות המודרניות לא הייתה עלייה דרמתית במוביליות החברתית. החוקרים הקודמים העריכו יתר על המידה הן את מידת המוביליות החברתית שאנו נהנים ממנה כיום והן המעיטו בהערכת זו שהייתה קיימת בתקופות קדומות יותר.
נראה שיש כאן התאמה לטענתם של המרקסיסטים שמה "שנראה באופן מחשיד כמו מעמד חברתי" עדיין קיים. יחד עם זאת, אין זאת תוצאה של "אופן הייצור הקפיטליסטי" אותו ניתן לחסל באמצעות מהפכה, אלא מדובר במעמד חברתי אשר עובר בין הדורות בדומה למאפיינים גנטיים והוא נותר קבוע גם תחת מערכות פוליטיות וחברתיות שונות ומגוונות.
ניתן כמובן להעלות את השאלה כיצד פתאום הגיע פרופ' קלארק למסקנה מסוג זה לאחר שאלפי סוציולוגים שונים פספסו אותה? לפי המתודולוגיה שהשתמש בה, הוא עקב וסקר את גורלם של שמות משפחה מסוימים לאורך מאות של שנים, בזמן שהמחקרים הקודמים על המוביליות החברתית בחנו רק את שינויי הסטטוס לאורך לא יותר משניים או שלושה דורות בלבד. הסטטוס החברתי היה כרוך תמיד גם במרכיב לא קטן של מקריות אשר ניפח באופן מלאכותי את הרושם של מוביליות חברתית על פני דור אחד או שניים בלבד. כתוצאה מכך מדדו הסוציולוגים הקודמים את תורשת הסטטוס לכ-40% בלבד. אולם שימוש במאגר מידע גדול יותר המכיל מידע אודות דורות רבים דומה לחישוב ממוצע הנמצא בתנודה והוא מצליח לבטל את אפקט המקריות שנוצר בטווח הקצר. התמונה המקבלת היא מוביליות חברתית קצרת מועד המסתירה והמערפלת את היציבות ארוכת הטווח ואת השינוי האיטי.
קלארק מתחיל את סקירתו עם שבדיה - מונרכיה בה הייתה קיימת פעם אריסטוקרטיה פריווילגית ואשר התפתחה למדינת רווחה שוויונית. תחילה הוא בחר שתי קבוצות של שמות: קבוצה אחת המרמזת על רקע אריסטוקרטי והשנייה על רקע של סטטוס נמוך. בין שמות האצולה ההיסטוריים היו לייג'ונהופווד ("ראש אריה"), גילנסטארנה ("כוכב מוזהב"), אהרנסוורד ("חרב כבוד") ו-אדלרקראנץ ("כתר עיט"). ניתן לציין כי גם השמות רוזנקרנץ וגילדנשטרן השייקספיריים היו שמות אצולה דניים נפוצים בתקופה הוויקטוריאנית. שמות המעמדות הנמוכים הסתיימו לרוב ב-"סון" (בן).
קלארק בוחן לאחר מכן את התדירות של שתי הקבוצות בקרב רופאים, עורכי דין ובעלי תארים מתקדמים. בשני המקרים הוא גילה רגרסיה איטית לכיוון הממוצע. שמות האצולה הפכו בהדרגה לנפוצים פחות בזמן שהשמות האחרים לנפוצים יותר. אולם גם כיום יש ליורשים של הרוזנים והברונים סיכוי גבוה בהרבה לעסוק בתחומי הרפואה או עריכת הדין מאשר משפחות אנדרסון או אולסון. האובדן של פריווילגיות מעמד האצולה, פיתוח מערכת השכלה חופשית ואוניברסלית והחלוקה המחודשת של המיסוי לא שינו באופן משמעותי מאוד את הדפוס הזה.
סוציולוגים רבים מקדמים כיום את התפיסה לפיה בעולם השלישי בולם אי השוויון את המוביליות. לפי תפיסה זו היינו מצפים למוביליות חברתית גבוהה בשבדיה, אחת המדינות השוויוניות בעולם. אולם מחקרי תדירות שמות המשפחה מראים שאין בשבדיה מוביליות חברתית גבוהה יותר מאשר במדינות שוויוניות פחות כגון ארה"ב או בריטניה.
אולי החלק המעניין ביותר בספרו של קלארק זאת ההשוואה בין הנתונים האנגליים מתקופת ימי הביניים לתקופה המודרנית. במהלך ימי הביניים זוהו האנשים מהמעמד הנמוך לפי שמות משפחה מקצועיים כגון קרפנטר (נגר), פלומבר (שרברב), תאצ'ר (מתקין סוככים בגגות) ובייקר (אופה). במחצית השנייה של המאה ה-13 הפכו שמות אלו לתורשתיים ולא בהכרח היו קשורים יותר למקצוע. קיימות 4 קבוצות של מעמד עליון: אלו ששמות המשפחה שלהם נובעים ממקומות גאוגרפיים, אלו שלמדו באוקספורד וקיימברידג' ואשר הרשומות שלהם חוזרות למחצית השנייה של המאה ה-12, חברי פרלמנט שרשומותיהם חוזרים לסוף המאה ה-13 ואנשים שצוואותיהם טופלו על ידי בית המשפט המדיני העליון לצוואה שרשומותיהם חוזרים לסוף המאה ה-14.
קלארק כותב שהממצאים מראים כי "אנגליה של ימי הביניים נראית כמו עולם של מוביליות מדהימה. בעלי מלאכה בשנת 1300 היו ברובם פועלים אנאלפביתים הפזורים על פני כפרים אנגליים, אך עד שנת 1500 צאצאיהם שולבו במלואם במערכת האוניברסיטאות האנגלית. ועד שנת 1620 הם היו מיוצגים במלואם אפילו בקרב המיוחסים שצוואותיהם טופלו [בבית המשפט העליון לצוואה.]"
עוד מאות שנים לפני שהמהפכנים הצרפתיים עשו רעש גדול על כך שפתחו קריירות שונות לכישרוניים, "סיפקה המערכת החברתית והכלכלית של אנגליה של ימי הביניים שוויון הזדמנויות."
ישנו דפוס דומה של מוביליות כלפי מטה של בעלי שמות משפחה יוקרתיים. במאה ה-13 שמות משפחה אשר נבעו ממקומות גאוגרפיים היו מיוצגים יתר על המידה באוניברסיטאות ברמה של פי 4. במאה ה-15 המספר הזה ירד לפחות מ-פי 2. אולם גם במאה ה-19 המאוחרת עדיין ניתן היה לזהות מידה מסוימת של ייצוג יתר, אשר נעלם לבסוף לחלוטין במאה ה-20. במילים אחרות, נראה שהשמות האריסטוקרטיים החלו לאבד את "הזוהר" שלהם בשלב מאוד מוקדם, אולם זה לקח זמן רב מאוד עד אשר הוא נעלם לחלוטין. אפילו בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היו אנגלים שהאמינו שזה מוזר שראש הממשלה ששולטת עליהם זאת תאצ'ר, כלומר מהמעמד הנמוך.
על מנת להסביר את הממצאים הללו כותב קלארק על מה שהוא מכנה "יכולת חברתית" ("Social competence") אשר תורמות למעמד גבוה יותר. עדיין, חשוב לזכור שהמעמד של אדם מושפע גם ממזל ובחירה אישית. אדם ממשפחה טובה עם יכולת חברתית גבוהה יכול ללכת לעבוד בחברה בדעיכה שפושטת רגל; או שהוא עשוי להפוך לפרופסור לפילוסופיה, קריירה תובענית מבחינה אינטלקטואלית עם מעט תגמולים חומריים. בשני המקרים, מעמדו יהיה נמוך מהיכולת החברתית הבסיסית המובנת שלו.
לעומת זאת, אדם בעל יכולת חברתית נמוכה עשוי להצטרף למפלגה פוליטית שמקדמת מהפכה המובילה למעמד גבוה. ובכל זאת, סביר להניח שלילדיו לא יהיו יכולות חברתיות גבוהות משמעותית ממנו ולכן לא סביר שהם ישגשגו ללא חסות פוליטית. כולנו קורבנות של זמן ומקריות, אבל לאורך דורות רבים, יכולת חברתית היא שמובילה למעמד וסטטוס. האלגיה של גריי היא שירה מקסימה, אבל סוציולוגיה נוראית: אין סיבה לצפות שיהיו בעלי שמות משפחה כגון מילטון או קרומוול פוטנציאליים רבים אשר ישכבו בחצרות כנסיות כפריות.
פרופ' קלארק מדגיש שהוא לא הוכיח כי היכולת החברתית היא גנטית, אלא רק שהיא מתנהגת כמו תכונה גנטית ומציגה 75% תורשה והתקרבות לממוצע. ייתכן שיכולת חברתית תהיה מורכבת מגורמים כגון אינטליגנציה, יוזמה וכישורים חברתיים שמחקרים שונים מראים כי הינם תורשתיים.
קלארק בחן את ההיפותזה גם עם נתונים מצ'ילה, קוריאה, יפן, סין והודו. מערכת הקסטות של הודו מאיטה באופן לא מפתיע את המוביליות החברתית. המעמד החברתי השתמר במהלך הדורות ברמה של מעל ל-90%, יותר מרוב המקומות האחרים בעולם. מכיוון שנישואים בהודו הם מאוד אנדוגמיים בתוך הקסטות, עשויים נתונים אלה להוות עדות לתרומה גנטית.
קלארק מתייחס גם למה שנקרא "מערכת שמורה לקסטות מתוכננות", דהיינו המקבילה ההודית לאפליה המתקנת. מספר מקומות באוניברסיטאות, כמו גם משרות יוקרתיות, "שמורים" עבור קסטות "מתוכננות" הנחשבות לקורבות של אפליה בעבר. רשימת הקסטות "המתוכננות" הורכבה באופן שרירותי על ידי הסמכויות הבריטיות בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכוללת גם קבוצות אשר מעולם לא היו מופלות. הללו נהנות מאוד מהמערכת, בזמן שהקבוצות אשר באמת קופחו לא זכו כמעט בשום הטבה. הדבר דומה לאפליה המתקנת במערב אשר מיטיבה עם קבוצות על בסיס המוצא שלהן ללא התחשבות באינדיבידואלים המוצלחים שלה, בזמן שמעמד הפועלים והמעמד הנמוך של האוכלוסייה המקומית כלל לא מושפע לטובה.
אחת התיאוריות הפופולריות בקרב הסוציולוגים גורסת כי המוביליות החברתית אמורה להיות גבוהה יותר בחברות הומוגניות מבחינה אתנית מאשר בחברות מגוונות מבחינה אתנית וגזעית כמו ארצות הברית, שבהן עשויות הדעות הקדומות לעכב מיעוטים מוכשרים. אולם נתונים מיפן וקוריאה ההומוגניות מציגות תמונה שונה והמוביליות החברתית במדינות אלו אינה גבוהה יותר מאשר בארה"ב.
סין חוותה במהלך המאה ה-20 תהפוכות חברתיות אדירות אותן ניתן לבחון לטובת המחקר. תחת מאו דזה-דונג חלק גדול מהאליטה של המדינה נרצחה או הוגלתה. אלו שנותרו זכו לאפליה ולא הורשו להיות חלק מהמפלגה הקומוניסטית. במהלך מהפכת התרבות מאו אף ביקש להפוך את המציאות החברתית על ראשה ושלח אנשים שהיו מכובדים לעבוד בשדות אורז באזורים הכפריים. אין ספק כי במידה וההתערבות הפוליטית אכן הייתה יכולה לייצר רמה גבוהה ומהירה יותר של מוביליות חברתית היה הדבר מתרחש ללא ספק בסין. אולם כאשר האפליה נגד "אויבי מעמד הפועלים" הופסקה לאחר מותו של מאו, אלו עם שמות משפחה בעלי מאפיינים המשוכים לאליטה שקדמה לקומוניזם שוב החלו לעלות ולהתחזק. כיום הם מוצגים מאוד ויתר על המידה אפילו במפלגה הקומוניסטית. אלו שקודמו באופן מלאכותי תחת מאו ממעמד הפועלים והאיכרים איבדו במהרה את מעמדם הרם. המוביליות החברתית המודרנית של סין לא הייתה גבוהה יותר מאשר תחת הקיסרים.
הנתונים מצ'ילה מציגים תמונה דומה. המאמצים של הנשיאים אדוארדו פריי מונטאלבה ו-סלבדור איינדה לשפר את תנאיהם של העניים בשנות ה-60 וה-70 לא הובילו להשפעה ממשית על המוביליות החברתית; שלטונו של אוגוסטו פינושה שינה והפך לאחר מכן מדיניות זו, אולם זה לא הקטין את הניידות כלפי מעלה. כפי שקלארק כותב:
"צ'ילה משמשת לאשש את ההשערה ששיעורי המוביליות החברתית נקבעים בעיקר בתוך המשפחות והם לרוב בלתי תלויים במוסדות חברתיים. אירועים שנראים לעתים כגורמים מכריעים עבור גורל החברות מותירים חותם מועט להדהים ברשומות האובייקטיביות של שיעורי המוביליות החברתית."
ניתן לחזור לעבר גם על מנת למצוא את 75% תורשתיות המעמד. לעתים נדירות מאוד קורה בתוך דור אחד שאנשים חסרי כל עוברים למעמד עשיר במיוחד, וכך גם להפך. לרוב, בכל חברה, האנשים העשירים והמצליחים ביותר מגיעים לרוב ממשפחות מעט פחות מוצלחות, והעניים ביותר ממשפחות בעלות מעט יותר רכוש. ברגע שעוקבים אחר האבות הקדומים או הצאצאים של האינדיבידואל, נוטה מעמדם להיות מותאם לשלו בסביבות ה-75% לדור, ונסוג לעבר הממוצע בעבר ובעתיד.
"וזרח הבן" מסתיים עם מספר מחשבות עבור הורים המודאגים לגבי העתיד של ילדיהם המנסים ככל יכולותיהם להכניס את הילדים שלהם לבתי ספר יוקרתיים ויקרים מאוד. קלארק טוען שגורלם של ילדים כאלה נקבע לא על פי מעמדם אותו השיגו הוריהם - בדרך כלל בשל מזל וקשרים - אלא על ידי היכולת החברתית שהם ירשו כבר בלידתם. פרופ' קלארק מאמין שעבור הורים כאלה, כמו לכלל החברה, מוטב לחזור למנהג העתיק של חיפוש בן זוג מ"משפחה טובה".
הצלחה אינדיבידואלית עשויה לנבוע ממזל כזה או אחר, אך סביר יותר שהמעמד הכולל של משפחתו הוא זה שישקף את היכולת החברתית הבסיסית של האדם. ברגע שהאינדיבידואל בחר בקפידה את בת זוגתו, החלק החשוב כבר למעשה מאחוריו. יכולת חברתית תורשתית טובה תעשה יותר עבור הילדים מאשר שכר לימוד ושיעורים פרטיים.
[1] Gregory Clark, A Farewell to Alms, Princeton University Press, 2007.
[2] Gregory Clark, The Son Also Rises: Surnames and the History of Social Mobility, Princeton University Press, 2014.
