ופא סולטאן והאלוהים ששונא.

ופא סולטאן והאלוהים ששונא.

ד"ר ופא סולטאן (ילודת 1958) היא מוסלמית לשעבר וילודת סוריה אשר פרסמה ב-2009 את הספר "אלוהים ששונא: האישה האמיצה שהציתה את העולם המוסלמי מדברת נגד רוע האסלאם",[1] ספר אשר תורגם שנה מאוחר יותר גם לשפה העברית בהוצאת "השראה". חשוב לזכור שעזיבת האסלאם דורשת אומץ רב שכן עונש המוות המסורתי על עזיבת הדת הזאת עדיין כיום במדינות המזרח תיכוניות גם היום.

בכתיבתה, משתמשת סולטאן רבות בניסיון האישי שלה, כמו גם בניסיון של חבריה וחברי הקהילה האחרים, בעיקר נשים, אשר סובלים מרמה מחרידה של אכזריות ודיכוי. היא מצליחה, בצורה מאוד משכנעת, לקשר רבות מהבעיות הללו ישירות לתורת דתה לשעבר, כל הדרך חזרה לנביא, נשותיו ובני הלוויה שלו. היא מראה שהדיכוי והאלימות הנפוצים בחברות האסלאמיות מייצגים את המהות האמתית של דת זו. לעומת הידע המוגבל מאוד של דמויות כגון הפמיניסטית הלסבית המוסלמית שגרה כמובן במערב אירשאד מנג'י, מציגה סולטאן כיצד האסלאם נולד במדבר הערבי ועדיין קיים באותה הצורה והאופן גם 1400 שנים מאוחר יותר. הפשיטות הצבאיות שביצעו הנביא וחסידיו בימי חייו - שהסתכמו בפחות מעשרים ושבע לפי המקורות של דתו - תופסות חלק מרכזי מאוד בביוגרפיה שלו. הפשיטות נועדו אומנם לתפוס שלל ועבדים, אך גם לגרום לנזק פיזי ונפשי לשבטים יריבים כדי לשלול מהם את היכולת להתנגד.

ללא ספק, מדובר באישה המוכנה לסכן את חייה בכדי להגן על התרבות המערבית. כפי שהיא כותבת בספרה:

"עבורי, הבנת האמת אודות החשיבה וההתנהגות של מוסלמים יכולה להיות מושגת רק באמצעות הבנה מעמיקה של פילוסופיית הפשיטות הזו שהשתרשה היטב בתודעה המוסלמית. בדואים חששו מפשיטות מחד, והסתמכו עליהן כאמצעי פרנסה מאידך. ואז בא האסלאם והכריז עליהן כקדושות. מוסלמים במאה העשרים ואחת עדיין חוששים שאחרים יפשטו עליהם ויחיו כל שנייה מחייהם בהכנות לפשיטה על מישהו אחר. הפילוסופיה של הפשיטות שולטות בחייהם, באופן שבו הם מתנהגים, במערכות היחסים שלהם ובהחלטות שלהם. כשהיגרתי לאמריקה גיליתי מיד שהתושבים המקומיים לא בקיאים אודות הפשיטות בעוד שהמוסלמים הגולים לא יכלו לוותר על זה".

היא ממשיכה לכתוב אודות "תרבות הצעקות והפשיטות" הזאת: "מהניסיון שלי, שני מוסלמים אינם יכולים לדבר זה עם זה מבלי שהשיחה שלהם תהפוך לצעקות תוך דקות, במיוחד כשהם לא מסכימים אחד עם השני, ומזה לא יכול לצאת שום דבר טוב. כשאתה מדבר עם מוסלמי, באופן רציונלי, בקול רגוע נמוך, הוא מתקשה להבין את נקודת המבט שלך. הוא חושב שאיבדת את הוויכוח. מוסלמי שמשוחח עם מישהו אחר - מוסלמי או לא מוסלמי - לא יכול לזכור מילה אחת שהאדם השני אמר, לא יותר מאשר אמי יכלה לזכור מילה אחת ממה שאמר המטיף במסגד המקומי שלנו". סולטאן כותבת שמכיוון שדת זו כה רוויה בקונפליקטים, שליליות ושנאה, שהדבר משפיע גם על השפה שלה והוולגאריות שלה משקפת זאת.

המנטליות השלטת בחברה הערבית-מוסלמית היא של אדון ועבד, הן בחיים הציבוריים והן בחיים הפרטיים. לעתים קרובות יכול האדם המוסלמי בו זמנית להיות אדון במערכת יחסים אחת ועבד באחרת. כפי שד"ר סולטאן כותבת:

"כשאתה מדבר ברוגע אל מוסלמי, הוא תופס אותך כחלש. האמירה האמריקנית 'דבר ברכות ונשא מקל גדול', למרבה הצער, אינה מועילה בעת התמודדות עם מוסלמים. נכון יותר יהיה לומר (עד שנוכל לשנות את צורת החשיבה הזו), 'דבר בכוח ונשא מקל גדול'; אחרת אתה תהיה הצד החלש והמפסיד. דמוקרטיה לא יכולה להתפשט בחברות כאלה עד שהאנשים שחיים בהן יעברו חינוך מחדש, זאת כי הם אינם יכולים לתפקד אלא אם כן הם ממלאים את תפקיד האדון או העבד".

אחד הפגמים החמורים ביותר של התרבות האסלאמית הוא שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות על החסרונות או הטעויות שלו ותמיד מאשים מישהו אחר או את רצון האל. אין הבחנה ברורה בין אמת לשקר, בין כן ולא. דברים קורים או לא קורים "אינשאללה", לא עקב לקיחת אחראיות.

"מעולם לא שמעתי או קראתי על רגשות אשם של גבר מוסלמי על משהו שעשה, אפילו בסיפורת. אנשים מרגישים אשמה רק כשהם מרגישים תחושת אחריות ומכירים בכך שהם עשו טעות. אבל המוסלמים הם חסרי טעות: עצם העובדה שהם מוסלמים הופכת כל טעות שלהם לברת סליחה. דבקותו של אדם באסלאם מוגדרת לא על ידי מעשיו ואחריותו, אלא רק על ידי הצהרת האמונה שהוא מדקלם: 'אני מעיד שאין אלוהים מלבד אלוהים, ושמוחמד הוא שליח האל'. כל עוד הוא ממשיך לחזור על הצהרת האמונה הזו הוא ימשיך להיות מוסלמי, ושום פשע שהוא עשוי לבצע נגד אחרים לא יכול להפחית זאת. סדאם חוסיין היה אחד העריצים הגדולים בהיסטוריה, אבל רוב המוסלמים הסוניים רואים בו קדוש מעונה. בהלווייתו הם קראו: 'לגן עדן, הו אהוב אלוהים'". הדת הזאת מהווה מערכת אמונות מדכאת בצורה קיצונית וללא ספק ייחודית. כבר בימיה הראשונים קשר הנביא את הציות כלפיו עם הציות לאלוהים.

"מוחמד הבין שהשליט הוא החוליה המקשרת בינו לבין האוכלוסייה, ולכן התרכז בצורך לציית לשליט, ואמר בחדית': 'כל מי שמציית לי מציית לאלוהים, ומי שמציית ל-אמיר שלי מציית לי. כל מי שלא מציית לי לא מציית לאלוהים, ומי שלא מציית ל-אמיר שלי לא מציית לי.' לאישוש זאת, התגלגל פסוק מראש ההר [הקוראן], כדלקמן: 'ציית לאללה ולשליחו ולבעלי הסמכות שביניכם' (4:59). 'בעלי הסמכות שביניכם' פירושו, על פי חיבורי פירוש הקוראן, 'השליטים שלכם'. על מנת להבטיח שהמוסלמים יצייתו לשליטיהם באופן מוחלט וללא סייג, אמר להם מוחמד בחדית': 'ציית ל-אמיר שלך גם אם הוא מלקת בך ולוקח את רכושך.' מחשש שכמה מוסלמים ימרדו נגד ציות בלתי מעורער שכזה, הוא נימק זאת באומרו בחדית' אחר: 'אם שליט שופט לאחר שיקול מעמיק וההחלטה שלו היא הנכונה, הוא מקבל פרס פעמיים. אם הוא נותן פסק דין לאחר שיקול דעת מעמיק וההחלטה שלו מתבררת כשגויה, הוא מקבל גמול בודד'".

"מעולם בהיסטוריה של האסלאם לא מחה איש דת מוסלמי נגד מעשיו של שליט מוסלמי בגלל האמונה המוחלטת שציות לשליט הוא הרחבה של ציות כלפי אלוהים ונביאו. יש לכך רק חריגה אחת: איש דת מוסלמי של עדה אחת רשאי למחות נגד מעשיו של שליט המשתייך לעדה אחרת. כיצד יכול מוסלמי לברוח מאחיזתו של שליטו כשהוא משוכנע לחלוטין בצורך לציית לו? כיצד הוא יכול למחות נגד הציות הזה, המייצג ציות לנביאו ולכן גם לאלוהיו? הוא לא יכול. האסלאם הוא אכן משטר רודני. הוא היה כזה מאז הקמתו, וכך נשאר גם היום. האם יש מערכת יחסים מייצגת יותר את צורות העבדות המכוערות ביותר מאשר זו שבין שליט לאוכלוסייה שהוא מלקה ושאת כספה הוא גונב בזמן שאין לאנשיה בעצמם זכות למחות נגד התנהגות זו? השליט פועל בצו אלוהי, והעם מציית לו בצו אלוהי".

האסלאם הוא עד כדי כך טוטליטרי שזרים יתקשו להבין אותו. המבקרים מרבים להשוות אותו לאידיאולוגיות טוטליטריות כמו נאציזם וקומוניזם מהעולם המערבי, מה במובנים רבים אכן יכול להיות מתאים. אולם האסלאם הוא אפילו יותר טוטליטרי מהאידאולוגיות הללו. אפילו הנאצים והקומוניסטים לא אסרו על יין ובירה, על יצירות אמנות ציוריות, פסלים ואת רוב סוגי המוזיקה. האסלאם הינו ייחודי בהקשר זה של איסור על מגוון כה רחב של תחומים.

"אלוהים ששונא" הוא ספר שקל לקריאה, אך בו בזמן גם מטריד עמוקות ועמוס בדוגמאות מחיי היום-יום. הוא מראה כיצד הורסות דוקטרינות אסלאמיות את חייהם של מיליוני אנשים. הוא מספק לנו מבט מלא תובנות אך גם לא נעים אל תוך תרבות הפוגעת בנפשותיהם של חבריה. הוא מצייר תמונה של חברה שבה נשים זוכות ליחס שלילי מדי יום ובקושי נתפסות בה כבני אדם. והן בתורן ישליכו את הטראומות שלהן על בניהם, בנותיהם וכלותיהם וייצרו מעגל אינסופי של התעללות פיזית ונפשית. סולטאן לא מציגה פתרון לאופן שבו ניתן יהיה לשבור את מעגל הקסמים הזה מבלי להתכחש לאסלאם.

בביתה החדש בארה"ב נאלצת סולטאן לנהל חיים חשאים, זאת בשל איומי המוות החוזרים ונשנים שהיא מקבלת על "כפירתה", לרבות אלה "שבהשראת" ההופעה הטלוויזיונית של יוסוף אל-קרדאווי כאשר הוא הצהיר ש"...לאישה הזו הייתה את החוצפה להעליב את כל מה שקדוש - כל האומה האסלאמית, העבר שלה, ההווה והעתיד שלה. הייתה לה את החוצפה להעליב את הנביא, הקוראן ואללה. היא אפילו אמרה שאללה מקשקש בקוראן. היא לא השמיטה שום דבר קדוש".[2]

סולטאן הפכה למפורסמת ברמה הבינלאומית ב-2006 לאחר ויכוח עם איש דת ברשת אל-ג'זירה, ויכוח אשר הפך לאחר מכן לוויראלי.[3] היה זה אירוע חריג במיוחד משום שהייתה כאן אישה, אשר בעצם נחשבת ל"רכוש" בעולם של דתה הילודה ועל כן מצופה ממנה לעשות את אשר נאמר לה, ולאחר מספר פעמים שהמדיינים הפריעו לה לדבר היא אמרה "שקט, עכשיו תורי". היא ציינה כי אמרה את המשפט הזה בלי להבין שהוא פותח פרק חדש בהיסטוריה הערבית והמוסלמית שכן מעולם בהיסטוריה של האסלאם לא ביקשה אישה בבירור ובתקיפות מגבר מוסלמי לשתוק כי הגיע תורה לדבר.

אולם אפילו יותר משני עשורים קודם לכן היא איתרה את מקור "ההלם האינטלקטואלי" הטרנספורמטיבי האישי שלה בקריאת שני ספרים של הסופר בעל המחשבה החופשית הסעודי שהפך לאתאיסט עבדאללה אל-קאסימי (1907-1996), אשר נמלט מארצו לאחר שנידון למוות בשל "כפירה". בנוגע לביקורת של אל-קאסימי על האסלאם, מציינת בספרה סולטאן כי הוא "...תקף את האסלאם ... בצורה כזו שזה גרם למוח הסגור לעצור ולחשוב באמת. הוא היה סופר מקורי ויצירתי עם שליטה מצוינת בערבית. סגנונו היה מהנה לקריאה וקל להבנה, והוא הוביל את קוראיו באופן כמעט בלתי מורגש לנקודה שבה לא יכלו שלא להסכים איתו, לפחות באופן אישי. העובדה שהוא היה מסעודיה, ערש האסלאם, העניקה לו סוג מיוחד של אותנטיות." "הספרים שלו לא היו זמינים, אבל מצאנו דרך להשיג עותקים ולשתף אותם. אני זוכרת שאישה צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה בבית החולים שבו עבדתי התוודתה בפניי פעם בסתר שהיא קראה את יצירותיו של אל-קאסימי, ושאלה אם היא יכולה לשאול אחד מהם ממני. עטפתי את הספר באחת מהשמלות שלי כדי להסתיר אותו, ובזמן שנתתי לה אותו, עשיתי הצגה נהדרת כשאמרתי לה שהיא יכולה ללבוש את השמלה לחתונה של אחותה בתנאי שהיא תחזיר אותה לאחר מכן." "כמו רוב המוסלמים היום, ניסיתי לפרש הכל על בסיס אמונה שפחדתי לראותה סותרת: האמנתי שהפרשנות של אנשים לאסלאם, ולא האסלאם עצמו, אחראית לחסרונות של מדינותינו המוסלמיות." בעלה "הרגיש מלכתחילה שהאמונה שלי שהאשמה היא במוסלמים ולא באסלאם תעזור אולי להגן עלינו מההשלכות החמורות הפוטנציאליות של חיים בחברה שלא מאפשרת לחבריה הפרטיים לעשות את הצעד הקטן ביותר לקראת בחינה מחודשת של כל הטאבו שלה".

"אלוהים ששונא" מציג אישה מוסלמית שגדלה במדינה שבה היא הוכנסה עמוק אל תוך האידיאולוגיה האסלאמית, מה שהופך את נקודת המבט שלה לחשובה מאוד מבחינה מחקרית. סולטאן מדברת בעוצמה על המשמעות של ארה"ב עבורה. הדבר מתבטא בדברים הקטנים כגון העובדה היא עוזבת את ביתה ב-5 בבוקר ועושה את דרכה לסטארבקס כדי לשתות את הקפה שלה מבלי לחשוש שמישהו יראה אותה ויאשים אותה בהתנהגות לא מוסרית. עבורה, אמריקה פירושה לומר "בוקר טוב" לשכן שלה ולשוחח איתו במשך מספר דקות מבלי שיאשימו אותה בכך שבילתה איתו את הלילה. החיים במדינה המערבית פירושה שבתה יכולה לחזור הביתה ולספר לה שהיא אכלה ארוחת צהריים עם החבר שלה ולא להיות מואשמת בכך שהטילה חרפה על כבוד המשפחה.

למעשה, לכל אורך הספר היא מרעיפה שבחים על ארצה המאומצת הנדיבה. היא מעריכה את שלל הזכויות, חירויות הפרט והחירויות האחרות שהיא נהנית מהן בעשרות השנים האחרונות. היא דוחקת בארה"ב לעמוד איתנה אל מול התפשטות האסלאם הרדיקלי העולמי ומציעה לה להתמודד עם האיום ההולך וגובר על הציוויליזציה ש"המפלצת" מייצגת באופן פרו-אקטיבי. "אני אוהבת את אמריקה כפי שמעט אנשים אוהבים, האהבה שלי אליה גורמת לי לדאוג לגביה. אני לא רוצה ששום סכנה תאיים על ביטחונה או יופייה של המדינה הזו שהצילה אותי מפחדי והאכילה אותי כשהייתי רעבה. אמריקה, אם לומר זאת בקצרה, היא החירות שלי".

סולטאן מספרת על אירועים נוספים שהשפיעו עליה, כגון האנשים שצעקו בדבר גדולת האל שלהם בזמן רצחו ב-1979 את אחד הפרופסורים שלה, המרצה לרפואת עיניים ד"ר יוסף אל-יוסף, אותו היא כיבדה והעריכה רבות. היא הייתה עדה לרצח הזה ובאותו הרגע החלה להטיל ספק בטבעה של האמונה שלה. אולם היא פחדה באותו הזמן להביע את דעותיה עקב סכנת עונש המוות הממשית משום שלכל מאמין יש את הזכות הדתית להרוג את כל מי שעוזב את הדת ללא שום השלכות או תקדימים. היא מוצאת את זה לקשה מאוד להסביר את המצב המוזר הזה למערביים. היא נזכרת בהשפלה שנכפתה על סבתה, אמה ואחיותיה שהיו למעשה שפחות לבעליהן ואבותיהן, בבוז ותיעוב לנשים כיצורים נחותים מטבעם החודרים לעולם המוסלמי, כפי שמתבטא בעלייה המדאיגה של מה שנקרא "רצח על כבוד המשפחה" שבהם רוצחים הגברים את נשותיהם בשל עבירות לכאורה על חוקי השריעה.

היא מספרת על היחס הפוגעני לכלות מצד חמותן שמענישות אותן באותו האופן שבו הן עצמן התייסרו ככלות צעירות. החינוך שניתן לנערות ולנשים בחברה מזערי מאוד ומיואש על מנת להשאיר אותן כלואות במצב קבוע של עבדות. היחס לילדים מודגש גם כפוגעני שכן מחייב הקוראן להטיל ענישה גופנית על ילדים שאינם מתפללים או דבקים בעקרונות הדת.

"הזיכרון המוקדם ביותר שלי מאמי הוא הסיפור שלה כיצד היא בחרה את שמי. היא צחקה כשסיפרה לי את הסיפור, אבל תמיד תהיתי אם היא בוכה מבפנים. היא אמרה לי שהיא לא מאוד שמחה בהגעתי, וגם אבי לא, מיותר לציין. לאשת דודי מצד אבי כבר היו שני בנים לפניה. בלחץ מהאסון הזה היא הייתה אובדת עצות איזה שם לתת לי. בוקר אחד עבר דודי מצד אבי ליד המרפסת של ביתנו כשראה את אמי נושאת אותי בזרועותיה. הוא בירך אותה ושאל: 'עדיין לא בחרת לה שם?' אמא שלי ענתה: 'עדיין לא. יש לך הצעות?' דודי אמר בלי היסוס: 'תקראי לה 'חרא', זה השם היחיד שמגיע לה'". "אמי סיפרה את הסיפור הזה מאות פעמים כשהייתי בטווח שמיעה. היא הייתה מספרת את זה בצחוק כדי לשעשע את חברותיה מהשכונה, בלי לדעת עד כמה היא פגעה בי בכל פעם שהיא אמרה את זה ... [לשמי] אמי הוסיפה את השם 'חרא' בהוראת דודי."

מקרה "הכפירה" הנוראי של ריפקא בארי[4] מחזק את המסר של סולטאן. בארי הייתה נערה מתבגרת מוסלמית באוהיו שעזבה את האסלאם והתנצרה. כשנודע לאביה על ההמרה, היא ברחה מביתה בחשש לחייה. היא אמרה שהיא ברחה לפלורידה כי רצתה להתרחק כמה שיותר - כי לא רק משפחתה אלא גם המסגד והקהילה באוהיו הינם אדוקים מאוד, וככופרת היא בסכנה אמתית. כל זאת על אדמת ארה"ב, לא מדינה מזרח תיכונית. לאחר מכן היא הוחזרה לאוהיו, בעיקר בגלל שהרשויות האמריקאיות אינן יודעות דבר על חוקי הכפירה המזרח תיכוניים. ספרה של סולטאן יכול לעזור רבות להתמודד עם מקרים כאלו ולהעלות את המודעות במקום להקריב צעירות על מזבח התקינות הפוליטית.

סולטאן מנסה להעביר את המסר שלה גם לעולם המוסלמי, לא רק למערב. קולה הוא חזק מאוד, אחד שבעלי תפיסת העליונות האסלאמית מאוד היו רוצים להשתיק. היא טוענת כי בניגוד לדעה הרווחת, לא מדובר כאן במיעוט של "ג'יהאדיסטים רדיקליים" האשמים בעיוות של מצוות אסלאמיות נעימות, אלא שהקוראן עצמו אשם ביצירת סוג כזה של שנאה ותאוות דם, יחד עם פרדיגמה של הנביא ו"האל" שלהם. דעתה התפתחה עם הזמן והיא טוענת עתה שהאסלאם עצמו הוא הבעיה של הקהילה המוסלמית העולמית, או "האומה". היא מתייחסת לדת זו כאל "המפלצת" בזמן שהיא חוקרת את השורשים הפסיכולוגיים של הנוודים שהמציא אותה על מנת לשכך את הפחדים המשתקים שלהם והתחושות העצומות של ייאוש וחוסר אונים.

תוך ציטוט של מכלול פסוקים מספר הקודש המזרח תיכוני מספקת סולטאן ראיות היסטוריות קונקרטיות מהמאה ה-7 שהבסיס לאסלאם הוא פחד, אלימות, שנאת האחר, גניבה ורצח. מראשיתה של התנועה האסלאמית, מספר המחבר של ספר הקודש שלהם על שבטי נוודים ערבים הפושטים זה על זה בהשתוללויות צמאות דם ומשאירים הרס אדיר בעקבותיהם. בתיאור האימה שחשו העמים הערביים בצורה כה חדה במהלך מאות שנים של חיים במדבר, כותבת סולטאן שהפחד למות במדבר הצחיח והקשה מרעב, צימאון, מחלות ומההתקפה המתקרבת תמידית של שבט אחר יצרו חרדה נפשית עמוקה. אומה אלימה שמטרתה היחידה הייתה הישרדות יומיומית בכל מחיר. "ערבים שחיו בסביבה שהולידה את האסלאם היו חסרי אונים מול האתגרים שהציבה סביבה זו, שאיימה על חייהם ועל רווחתם. בגלל שהם חשו כל כך חסרי אונים הם הרגישו צורך בכוחניות ויצרו אלוהים שימלא את הצורך הזה. כאשר הזכר הערבי איבד את כוחו הוא חש צורך באל כוחני. וכך הוא ברא אל חזק בצלם צרכיו - אבל האל הזה לא היה חזק". היא טוענת בצורה משכנעת שהתפיסות המסורתיות והמיינסטרים של אלוהי האסלאם ושליחו נושאות באחריות האולטימטיבית לתוקפנות הלוחמנית, חוסר הסובלנות והמיזוגניה הפושטות בחברות הללו. ואכן, המוטיב המרכזי של הספר מאפיין את "המפלצת" האל המשתוללת השלטת הזאת:

"מהמקום שבו הוא יושב, הוא משתולל וצווח, ממלא את לב האנשים בפחד בכך שהוא מאיים לזלול אותם אם יעזבו את בתיהם או יעשו עבודה כלשהי. האנשים המוטרדים על ידי צווחותיו, יכולים לחיות רק בהתגנבות. רק אינסטינקט ההישרדות שלהם מחזיק אותם. הם מתגנבים החוצה כמו עכברים בסתר על מנת לאסוף מספיק כדי לשמור על גוף ונפש ביחד. הם חיים יום יום, מחכים בקוצר רוח לרגע מותם. הפחד מהמפלצת הזאת פגע באינטלקט שלהם ודלדל את הכוחות הפיזיים שלהם והוריד אותם לייאוש וחוסר תקווה."

הנביא "לא הותיר מורשת מוסרית לחסידיו כדי לבנות עליה או להשתמש בה כבסיס לחברות שהקימו. הוא גם לא הותיר להם מקום מחוץ לגבולות החוק הזה שבו היו עשויים לממש את חירויותיהם ואולי, בהיענות לדרישות הזמן, להמציא קוד מוסרי משלהם. המסורות החשובות ביותר שנכתבו ונמסרו על מוחמד נוגעות לפשיטות שלו ולמה שקרה במהלכן. כל תורתו נובעת מהמציאות של העולם בו הוא חי והן תוצר שאין עוררין עליו. אם תקראו את הביוגרפיה של הנביא מתחילתה ועד סופה, לא תמצאו זכר לסמכות מוסרית כלשהי." "החלק המפחיד ביותר ... מגיע מסיפורי הנביא על נשותיו היוצר מלכודת שכל אישה מוסלמית נופלת אליה: 'אף גבר בחיים לא יוכל להיות טוב יותר מהנביא שלי ואני לא יכולה להיות צייתנית לו פחות מאשר שהנשים של הנביא היו כלפיו.' גברים הפנימו את הנביא שלהם, ונשים הפנימו את נשותיו."

"...מוסלמים שונאים את הנשים שלהם, וכל קבוצה ששונאת את הנשים שלהם לא יכולה לאהוב אף אחד אחר. אנשים שואלים, 'אבל למה המוסלמים שונאים את הנשים שלהם?' ואני עונה, 'כי אלוהים שלהם עושה כך.'"

לפיכך, יש נטייה בדת זו לשנאה כלפי הכופר, "האחר" וכל מי שאינו חלק ממערכת האמונות הלוחמת שלהם. ההיסטוריה תיעדה אין ספור רציחות מתועבות של נוצרים, יהודים, הינדים וסיקים שבוצעו בידי חסידי הדת הזאת. מכיוון שהאל שלהם מתואר בקוראן כ"המזיק", "הנוקם", "המחייב" ו"רודני", טוענת סולטאן שאנשי הדת הזאת הפנימו הגדרות כאלה וביקשו לחקות את האופי הבסיסי של האלוהות שלהם. פראות אכזרית כלפי כל מי שהם תופסים כאיום ואפילו אחד כלפי השני היא אחת השיטות שבאמצעותן מימשו המוסלמים את התכונות ה"אלוהיות" הללו. היא מתארת את הנביא כאדם נטול סמכות מוסרית; פדופיל וספק אלימות ושקר; הוא נותן את אישורו שבשתיקה לחסידיו להמשיך במסלול ה"קדושה" על ידי עיסוק בפעולות עוינות של קנאות דתית, ללא התחשבות בחיי אדם.

היא כותבת סדרה של אנקדוטות אודות מפגשים עם אנשי מקצוע מוסלמים משכילים. אינטראקציות כאלה מחזקות את טענתו של עבדאללה אל-קאסימי לגבי ההשפעה המזיקה ביותר של הדוגמות של האסלאם, המוצהרות בפועל כניצחון: המערכת האסלאמית "... לא מעריכה ביקורת; הם אפילו לא יודעים מה זה ... זו עלילה, ובגידה נגד האותנטיות ... [הם] רואים באויביהם הגרועים ביותר כאלו שמנסים לתקן את רעיונותיהם ואמונותיהם." די בשתי דוגמאות המתארות דיונים מנומקים על תיאורו של אללה בתור "המזיק" - כאשר בשתיהן הידרדר הדיון להאשמות מזעזעות ב"כפירה" ו"חילול השם" מצד סולטאן.

"...הוויכוח עם המוסלמים הופך למסובך יותר כאשר הם מנסים לשכנע אותך שאלוהיהם גם הוא רחום, סבלני וסובלני. שאלתי רופא מוסלמי המתמחה בפסיכיאטריה: "איך אתה יכול לשכנע את בנך שאלוהים רחום ונקמן בו זמנית? האם לימוד סוג זה של שיעורי דת אינו מכיל סתירה המפצלת את אישיותו של הילד וגורמת לו להרגיש יותר אבוד ומבולבל?' הוא ענה: 'לא. אני מלמד אותו שאלוהים רחום עם המאמינים ונקמן כלפי הכופרים. אני לא רואה בזה שום סתירה'. שאלתי שוב: 'איך אתה מלמד את בנך להבדיל בין מאמינים לכופרים כדי שהוא יידע על מי לרחם ובמי לנקום?' הוא אמר, קורן: 'מאמין הוא מי שמאמין באלוהים, בנביאו, וביום הדין וכן הלאה.' שאלתי: 'אז כשהבן שלך חוטף מטוס אזרחי מלא בנוסעים, פוגע בתוך מגדל והורג שלושת אלפים 'כופרים', הוא לא יעשה שום דבר מחוץ לגבולות של מה שהאלוהים והאידיאל שלו היו עושים? דרך להבחין בין מאמינים ללא מאמינים?' השיחה הסתיימה בצעקות וצרחות והפכה לוויכוח עקר שהוביל רק להאשמתי בחילול הקודש, בכפירה ובאהדה לאויבי האל ונביאו!" "בכל פעם שאני דנה בלגיטימיות ובמוסריות על השמות [השליליים של האל] עם מוסלמים חכמים אני לא שומעת אלא צעקות וצרחות שתוך דקות הופכות את הדיאלוג למריבה חסרת תוחלת. הם לא יכולים להתעמת עם השליליות של התכונות הללו אלא פועלים בניסיון נואש להצדיק אותן, אבל כשהם עושים זאת הם רק מחמירים את המצב. המוסלמים מצדיקים את הצגת אלוהים בתור המזיק מכיוון שהם מאמינים שתיאור כזה הכרחי כדי להכניס פחד בליבותיהם של אנשים ולמנוע מהם לא להישמע לפקודותיו של האל. הם אומרים: 'כשאדם מאמין ביכולתו של האל להזיק הוא יקפיד שלא להפר את פקודותיו כדי להימנע מפגיעה ממנו.'"

הניתוח הנוקב שלה אינו חוסך בביקורת גם כלפי התנהגויות של מנהיגים דתיים ופוליטיים בארה"ב אשר למעשה לא עושים יותר מאשר לרמות את עצמם ומקדמים ביודעין או לא את התופעה השלילית בארצם. היא מספקת דוגמאות לאופן בו מוצגים התרגומים לאנגלית בצורה שונה ומעוותת מאשר בערבית המקורית על מנת ליצור רושם כוזב וחיובי יותר. "זה לא התקרית היחידה, למרבה הצער, של מוסלמי שאומר דבר אחד לקהל דובר אנגלית ומשהו אחר לגמרי לקהל דובר ערבית". "מדוע מאפשרות מדינות במערב למוסלמים שחיים בתוכן להתחזות למתונים כשהם מדברים בשפות מערביות, אך אינן מבקרות אותם על דעות אסלאמיות קיצוניות כאשר הם פונים אל העולם המוסלמי בשפות האם שלהם? הסיפור הזה [שהצגתי] הוא רק קצה קרחון, המייצג את האסלאמיזציה הגוברת של המערב ובמיוחד של ארצות הברית."

בפרק האחרון של הספר היא מתייחסת לאמרו של קולין פאוול כי אין שום בעיה בכך שהאמריקאים יבחרו בנשיא מוסלמי: "אני יודעת שמר פאוול, שחי לפי הקוד המוסרי האמריקני שבו הוא חונך, מסרב לשפוט אנשים על בסיס השתייכותם הדתית, וזו זכותו. אבל אין לו את הזכות להיות בור או להתעלם מהעובדה שהאסלאם הוא לא רק דת: זוהי דוקטרינה פוליטית שכופה את עצמה בכוח ועלינו להביא לבדיקה מיקרוסקופית כל מוסלמי באמריקה" שעולה לתפקידים בכירים. "לא הייתי רוצה שאף אחד יתייחס למה שאני אומרת כאל דעה קדומה אנטי-מוסלמית. המוסלמים, כמו כל קבוצה לאומית אחרת, יכולים להיות טובים או רעים, והטובים מבניהם אינם פועלים בהתאם לתורת דתם, בין אם משום שאינם מכירים אותה ובין אם משום שהם התקדמו בכוונה מעבר אליה; אבל כדי להבין מה המשמעות של נשיא ארצות הברית מוסלמי, צריך לחפש בהיסטוריה האסלאמית - ההיסטוריה של הערבים, שהיא ההיסטוריה שלי - אחר מנהיג מוסלמי ולהסתכל על מעשיו." "המנהיג המוסלמי הראשון והמובן ביותר שאנו פוגשים בחיפושינו הוא מוחמד, נביא האסלאם. אילו קרא מר פאוול את חייו של מוחמד, כפי שהם מסופרים במקורות הערביים וכפי שלמדתי אותם בימי בית הספר, הוא היה נופל ומתעלף. בכיתה ג' בבית הספר היסודי קראתי בגאווה בספר הלימוד הדתי שלנו איך מוחמד ערף את ראשיהם של 800 יהודים משבט בני קוריט'ה בלילה אחד ואז לקח את נשותיהם וילדיהם כבני ערובה, ובילה את אותו לילה עם האישה היהודייה סאפיה שאת בעלה, אביה ואחיה הוא הרג זה עתה. זוהי רק טיפה בים ממה שנכתב על פשעי מוחמד במקורות הערביים, אבל, למרבה הצער, מר פאוול, כך נראה, מעולם לא טרח להכיר את האויב הזדוני ביותר שאי פעם התעמת איתו או איים על שלומו. ברגע שהאמריקאים יבינו שהקוראן מתעקש שמוחמד הוא האידיאל שכל זכר מוסלמי צריך לחקות, הם יבינו שמועמד מוסלמי לנשיאות אמריקאי הוא עניין רציני מאוד."

לסיכום היא כותבת: "אם אמריקה הייתה משתמשת בחלק קטן וחסר חשיבות ממה שהיא הוציאה על המלחמה בטרור על מנת לממן את התרגום של דוגמה והיסטוריה אסלאמית שלא תורגמו עד כה ממקורות ערביים, היא הייתה חוסכת מיליארדי דולרים, שלא לדבר על הרבה מאוד בזבוז זמן ודם שנשפך. אמריקה לעולם לא תנצח במלחמה עד שהאמריקאים יקראו על האסלאם ממקורות ערביים, מילה במילה, ללא עיוות או זיוף. קריאה בחומר זה תאפשר להם להסיק מסקנות אישיות משלהם ותעזור להם להבין עם איזה סוג של אויב הם מתמודדים. אם קולין פאוול יהפוך לאחד האנשים שקוראים את המקורות המתורגמים ויראה את השנאה והאלימות שהם מכילים, הוא ינשוך שפתיים ויאמר לעצמו: 'הייתי בור לגבי הטבע האמתי של האויב שלי, וזה היה הכישלון החמור ביותר שלי...'"

[1] Wafa Sultan, A God Who Hates: The Courageous Woman Who Inflamed the Muslim World Speaks Out Against the Evils of Islam, St. Martin's Press, 2009.

[2]https://www.memri.org/reports/sheikh-yousef-al-qaradhawi-accuses-arab-american-psychiatrist-wafa-sultan-cursing-allah-al

[3] https://www.youtube.com/watch?v=ISNpOkpcWqg

[4] https://abcnews.go.com/US/story?id=8303567&page=1