ארנסט יונגר.

 ארנסט יונגר.

ארנסט יונגר (1895-1998) נולד בעיר היידלברג שבגרמניה ועשה במהלך חייו את כל מה שהיה אפשרי בתקופתו, ללא ספק על גבול ההספק האנושי. במהלך חייו הוא הספיק לראות את הקיסרות הגרמנית, את המהפכה הגרמנית, את רפובליקת ויימאר, את הרייך השלישי, את הרפובליקה הפדרלית של גרמניה המערבית ואת גרמניה המאוחדת, והוא היה פעיל במהלך כולן, תמיד כדמות יוצאת דופן.

לעתים קרובות נתפס יונגר כדמות מהאריסטוקרטיה הפרוסית, אולם המציאות ההיסטורית היא שהוא נולד למשפחה ממעמד הביניים. כבר בצעירותו היה מאוד פעיל מבחינה פיזית וכן פיתח אהבה גדולה לקריאה וכתיבה. ב-1913 הוא ברח מהבית על מנת להצטרף ללגיון הזרים הצרפתי והגיע לאלג'יריה, אולם הוא שוחרר חודש וחצי לאחר מכן משום שלגיון הזרים הגרמני, אשר פעל מטעמו של אביו של יונגר, חשף ללגיון כי יונגר הינו קטין.

אולם יונגר לא נדרש לחכות זמן רב לפני שהצליח לממש את חלומו ולהפוך לחייל שכן זמן קצר לאחר מכן החלה מלחמת העולם הראשונה. ב-1 באוגוסט 1914, היום בו הכריזה גרמניה על מלחמה, התנדב יונגר לרגימנט הרגלי ה-73 של הדיוויזיה ה-19 ההנוברית. לאחר האימונים, בחודש דצמבר הוא כבר נשלח לחזית הצרפתית. הוא לחם במלחמה עד סופה, נפצע 14 פעמים, וקיבל את צלב הברזל מדרגה ראשונה כמו גם את פור לה מריט הפרוסי. לאחר המלחמה הוא כתב סדרה של ספרים בהתבסס על החוויות שלו כאשר המוכר מכולם הוא "סופת הפלדה" ("In Stahlgewittern"), ספר שהיה מבוסס במידה רבה על היומנים שהוא שמר במהלך המלחמה. לא קיים שום חיבור הדומה לזה בכל ספרות המלחמה. כפי שאמר לו פעם בלטינית עובד בית חולים באופן פילוסופי בזמן שחיבש את אחד מפצעיו: "לספרים ולכדורים יש גורל משלהם" (Habent sua fata libelli et balli).

הדבר הראשון שמכה את קוראי "סופת הפלדה" הוא הטון: אין כאן ביטוי מוגזם של דאגה או אשמה קודרת כפי שניתן למצוא בכתביהם הבכיינים של אריך מריה רמרק, סיגפריד ששון או רוברט גרייבס; אין כאן את הניתוק הקליני של הספר "הנהגת הקרב" היבש וחסר החיים של אדולף פון של; אין גם את הרחרוח הפציפיסטי שמחבל בחלק מעבודותיו של ארנסט המינגווי. במקום זאת, נזרקים הקוראים היישר אל העובי של המתרחש, נסחפים עם יונגר להתרגשות של קרבה למוות מיידי כאשר הפצצות מתפוצצות מסביב ואויב נחוש מחכה מעבר לשפת התעלה כדי לחתוך להם את הגרון.

ההבחנות של יונגר אודות המלחמה היו יוצאות דופן משום שבשונה מהסופרים האחרים של המלחמה הוא דחה את הפציפיזם ובמקום זאת הדגיש את התכונות המחזקות את כוח החיים, ההרפתקניות והכמעט מיסטיות של חוויית מלחמת שוחות מתועשת. לא יהיה זה נכון לומר שהוא תמך וחגג את עצם קיומה של המלחמה שכן הוא בהחלט לא התחמק מההיבטים הלא נעימים או המכוערים שלה, אולם הוא אימץ את הגישה הניטשיאנית חסרת המוסר לפיה הייתה המלחמה המודרנית הזדמנות לצמיחה אישית והִתְעַלּוּת. "סופת הפלדה" לא כולל שום גישה ביוגרפית או פוליטית ועל כן יהיה זה כמעט ובלתי אפשרי ללמוד ממנו אודות האסטרטגיות והמדיניות של המלחמה, ואפילו פחות מכך אודות חייו של יונגר עצמו שקדמו לקונפליקט. הטיוטות המוקדמות של הספר קידמו את הלאומיות הגרמנית, אולם יונגר עצמו, אשר ביצע עריכות רבות ושינויים במהלך בשנים המאוחרות יותר, הוריד לחלוטין את התמיכה הזאת בלאומיות במהדורות העתידיות והתמקד אך ורק בחוויות המלחמה של חייל בחזית.

במהלך תקופת רפובליקת ויימאר, ועוד יותר במהלך הרייך השלישי, הפכו ספריו של יונגר לרבי מכר. במהלך שנות ה-20 הפכה אותו ההצלחה הספרותית הזאת לדמות מכובדת במעגלים הלאומניים, לרבות במפלגה הנאציונל-סוציאליסטית הצעירה. עד 1923 הוא נותר קצין בדרגת סגן בצבא הגרמני, ובמשך תקופה קצרה סבל מהתמכרות לסמים עקב הפצעים הפיזיים והמנטליים שספג במלחמה. עם עזיבתו את הצבא הוא היה עמית במשך תקופה קצרה במיליציות ה-פרייקור הלאומניות, אולם הוא עזב במהרה משום שראה שהשותפים הללו שלו היו אנשים לא מכובדים ולא איכותיים אשר נהגו לבקש ממנו כסף לעתים קרובות.

הוא כתב רבות במהלך תקופת רפובליקת ויימאר וכן למד ביולוגיה, זואולוגיה ובוטניקה, ואף הפך לאנטומולוג מוכר בתחום; הוא המשיך לעסוק בכך בכל שארית חייו. קיימת אף חיפושית ממשפחת הגדיתים שנקראת על שמו. הוא גם הפך לצלם מוכשר. הוא כתב מאמרים רבים עבור מו"לים לאומניים, אולם מעולם לא הצטרף לשום מפלגה, ובזמן ששמר על קשרים עם המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית כמו גם מפלגות אחרות, הוא סירב לקחת שום חלק בפעילות של אף אחת מהן. למעשה, הנאציונל-סוציאליסטים הציעו לו פעמיים מקום ברייכסטאג, אולם כפי שיונג ציין בתגובה ב-1927 לאחר שסירב לכך: "זה הרבה יותר מכובד לכתוב שורה אחת טובה מאשר לייצג שישים אלף אידיוטים בפרלמנט."

התנועה שניתן אולי לקשר אליה את יונגר יותר מכל אחת אחרת הייתה "מהפכה שמרנית" (Konservative Revolution). ההוגים שלה עסקו לא רק במאבקים הפולמוסיים של התקופה, אלא אף ביצעו הערכה מחודשת לפוליטיקה כולה: של כל ההיבטים של העולם המודרני - כולל עצם טבעה של החברה עצמה ברמה הבסיסית ביותר שלה - והם דחו לא רק את הדמוקרטיה הליברלית אלא גם את הקומוניזם, וחיפשו סינתזה חדשה של המסורות האריסטוקרטיות וההיררכיות של גרמניה עם הסוציאליזם. פרויקט כזה לא היה קיים לפני כן, והתנועה הזאת כללה אנשים כגון אוסוואלד שפנגלר וארתור מלר ואן דר ברוק והשפיעה על דמויות כגון מרטין היידגר ו-יוליוס אבולה, בין שלל אחרים. בדומה למהפכנים שמרניים אחרים, גם יונגר ערבב בחופשיות בין ימין קיצוני לשמאל קיצוני, והתעניין רבות בפעילויות של הן הקומוניסטים והאנרכיסטים הגרמניים והן של הלאומנים.

יונגר היה מקורב מאוד לארנסט ניקיש שהיה למנהיג של מה שהיום "הבולשביקים הלאומנים" אשר ביקשו לשלב בין הלאומנות למאפיינים "הטובים ביותר" של הקומוניזם, ויונגר אף תרם לעתים קרובות לעיתון של ניקיש - "התנגדות" (Widerstand). שנים רבות מאוחר יותר נזכר יונגר כי במידה היה זה ניקיש אשר היה מתמנה למנהיג של גרמניה בשנות ה-30 במקום היטלר היה גורלה של המאה ה-20 טוב בהרבה.

בשנת 1932 פרסם יונגר את מה שנחשב לחיבורו הפילוסופי החשוב ביותר: "הפועל" ("Der Arbeiter") אשר מאפיין את סוג הציביליזציה אותה הוא חזה לעתיד. בשנה זו הוא פרסם גם את אחרוני חיבוריו הלאומניים ואימץ גישה א-פוליטית מאותה נקודה ואילך.

יונגר קיבל את עלייתם לשלטון של הנאציונל-סוציאליסטים ללא שום התלהבות. הוא דחה את כל ההצעות למשרות ותפקידים שקיבל מהם, אסר על פרסום כתביו בפרסום הרשמיים של הנאצים וכן סירב להופיע בשידורי הרדיו שלהם.

יונגר נסוג למעשה מהחיים הציבוריים, אם כי המשיך לכתוב ולפרסם, וספרי המלחמה המוקדמים שלו הפכו לפופולריים אף יותר מאשר בעבר. בשנת 1939 הוא פרסם את הרומן "על צוקי השיש", אשר משמש במידה מסוימת כאלגוריה לטוטליטריזם, ובו הוא מציג קהילה פסטורלית של אנשים מסורתיים ואריסטוקרטיים אשר נהרסה על ידי דיקטטור חסר רחמים המוכר בשם "יערן ראשי". בין אם נועד הרומן לשמש כאלגוריה עבור הנאציזם או הקומוניזם, או שניהם, לא ברור. כך או כך, באופן מפתיע, הספר מעולם לא נאסר ויונגר עצמו לא הוכנס לשום רשימה שחורה בעקבות פרסומו, ייתכן כי משום שזכה להערכה מהיטלר עצמו עקב מעשיו במלחמה וכן ספרי המלחמה שלו.

חרף הסלידה שלו מהנאצים הוא בכל זאת נקרא חזרה לצבא זמן קצר לפני תחילת המלחמה וקיבל את דרגת הסרן, אותה שמח לקבל. הוא קיבל פיקוד על יחידה ברגימנט ה-287 של הורמאכט והשתתף בפלישה לצרפת ב-1940 תוך שהוא זוכה בצלב ברזל נוסף. הוא כמעט וכלל לא השתתף בקרבות במהלך רוב שלבי המלחמה והעביר את רוב זמנו במשרד בפריז הכבושה. אחד מתפקידיו המרכזיים היה לצנזר מכתבים, ומאוחר יותר הוא טען שהציל את חייהם של מספר אנשים לאחר שהשמיד מכתבים שהיו מסבכים אותם עם הרשויות. מעבר לכך הוא העביר את מרבית זמנו בביקור בחנויות הספרים של פריז וכן בחברת אמנים וסופרים כגון פבלו פיקאסו וז'אן קוקטו. במהלך תקופה זו הוא גם כתב מספר יומנים שפורסמו מאוחר יותר כ"קצין גרמני בפריז הכבושה: יומני המלחמה, 1941-1945", ואשר נחשבים לחלק מכתיבתו הגדולה ביותר.

עדיין, בדומה לקצינים הבכירים של הורמאכט, גם יונגר היה חרד באשר לגורלה של גרמניה במקרה של תבוסה והוא השפיע על רבים שלקחו חלק בקשר העשרים ביולי ב-1944 של קלאוס שנק פון שטאופנברג בניסיון הכושל להתנקש בהיטלר. יונגר היה בקשר עם רבים מהקושרים, לרבות ארווין רומל, והעביר לרבים מסמך סודי תחת השם "השלום" אשר שימש כתכנית אב לדמותה של אירופה לאחר המלחמה ולאחר היעלמותם של הנאציונל-סוציאליסטים. הנאצים ידעו אומנם אודות תפקידו העקיף של יונגר בקונספירציה נגדם, אולם הוא סבל אך ורק מהשחרור מהורמאכט, שוב, קרוב לוודאי עקב האהדה הגדולה שנהנה ממנה הן בקרב ההנהגה הנאצית והן בקרב הציבור הרחב. בנו, ארנסט יונגר הבן שהיה בקורס חובלים, נעצר באותה השנה, לכאורה משום שלקח חלק בשיח חתרני, ונידון לשרת ביחידת העונשין של הורמכט. הוא נהרג באיטליה בנובמבר 1944.

לאחר המלחמה היה מצבו של יונגר לא פשוט, בדומה לכלל השורדים של "מהפכה שמרנית". חרף העובדה כי מעולם לא היה נאציונל-סוציאליסט, ובמידה לא קטנה אף התנגד להם, הוא עדיין היה דמות מוכרת בקרב הלאומנים ותרם לבסיס שממנו עלו הנאצים לשלטון, וכמובן שגם שירת בורמאכט. לפיכך, הוא היה נתון לחשדנות רבה מצד בעלות הברית, וב-1945 אסרו עליו הרשויות הבריטיות מלפרסם כתבים במשך 4 שנים. הוא המשיך לאחר מכן לכתוב במשך עשרות שנים רבות, אולם מעולם לא הצליח להתפטר לגמרי מהענן השחור שהיה מעל ראשיהם של אלו אשר לא רצו אחרי הליברליזם והדמוקרטיה, דבר שממשיך לפגוע במורשתו גם לאחר מותו.

ב-1951 הוא הפך לאחד האנשים הראשונים בעולם לקחת אל-אס-די. המדען השוויצרי אלברט הופמן, אשר פיתח בטעות את האל-אס-די בזמן שניסה לפתח חומר הרדמה עבור נשים במהלך הלידה, היה מעריץ וותיק של ספריו של יונגר, ולאחר שחווה באופן אישי את החוויה הפסיכודלית הוא הרגיש שהתקדים היחיד שלו לזה הוא תיאורים ליריים מסוימים של מצבים מיסטיים הכתובים ברומנים הללו. בספרו על הסם, כתב הופמן כי פנה ליונגר והציע לו לנסות אותו. יונגר, אשר כבר בצעירותו ניסה סוגים רבים של סמים, הסכים והגיע לביתו, שם שניהם ניסו את הסם תחת השגחה רפואית. יונגר התרשם מאוד מהחוויה וכתב על הגרסה הבדיונית שלה ברומן שלו "ביקור בגודנהולם". הן יונגר והן הופמן חיו עד גילאים מאוד מאוחרים והמשיכו לקחת את הסם ביחד עוד בשנות ה-90 לחייהם. בספרו שלא פורסם "אומדן" הוא תיאר את כל חוויות הסמים שלו.

חרף המחלוקת המתמשכת אודות מעורבותו עם הלאומנים הפך יונגר לסופר מפורסם גם לאחר המלחמה במערב גרמניה, כמו גם צרפת היכן שרוב כתביו תורגמו, והוא זכה בפרסים ספרותיים רבים בכל רחבי אירופה. הוא טייל ברחבי העולם והגיע לכל יבשת מיושבת. הוא הפך לדמות כה מכובדת, שכאשר ערכו ב-1984 גרמניה וצרפת אירוע של פיוס ב-ורדן - המיקום של אחד הקרבות הגדולים ביותר של מלחמת העולם הראשונה - התבקש יונגר לשמש כמגשר בין הלמוט קוהל ל-פרנסואה מיטראן, כאשר הצרפתי, שהיה סוציאליסט, היה גם הוא מעריץ מוצהר של כתיבתו של יונגר.

יונגר המשיך לפעול גם בגילאים המאוחרים יותר, פרסם עשרות ספרים, לרוב ספרות בדיונית ואף מדע בדיוני, כמו גם ספרי עיון במגוון רחב של תחומים (אוסף היצירות פורסם ב-22 כרכים) ומספר רב עוד יותר של מאמרים, כאשר האחרון פורסם שבועות בודדים לפני מותו ב-1998.

כפי שצוין לעיל, לא יהיה זה פשוט להגדיר את התפיסות הפוליטיות של יונגר, בעיקר לאחר עלייתם של הנאציונל-סוציאליסטים מהם הוא סלד. יוליוס אבולה, תומך הפשיזם שהציג גם תפיסות אנטישמיות, שיבח את כתיבתו של יונגר בתקופת רפובליקת ויימאר, תקף אותו כבוגד על חלקו בקשר נגד היטלר ב-1944 ואימוץ הערכים הליברליים שלאחר המלחמה. מעשיו ב-1944 של יונגר נועדו ללא ספק להציל את גרמניה מההרס, זאת לאחר שקבע היטלר מדיניות לפיה יש להילחם עד החייל האחרון, ואפשר שהוא אף שהרגיש סימפטיה אישית לקושרים הפרוסיים של ניסיון ההתנקשות. אולם לא יהיה זה נכון לקבוע כי הוא אימץ לחלוטין את הליברליזם הדמוקרטי שכן הוא תמיד ראה את עצמו כסוג של אציל שנבדל מההמונים, ויהיה זה נכון יותר להגדירו כאנרכיסט שמבקש עצמאות ואינדיבידואליזם מהמגבלות של המדינה והבירוקרטיה שלה.

המייסד של התנועה הצרפתית "הימין החדש", סוג של "מהפכה שמרנית" מודרנית, טען שיונגר התעניין מאוד לאחר פגישתם ב-1977 בפעילות התנועה והשניים המשיכו להתכתב עד מותו. ייתכן כי הוא היה מנוי גם לעיתונים לאומניים כגון "חירות צעירה" הגרמני הנמצא בין השמרנות לימין הקיצוני.

לא ניתן יהיה לסכם במסגרת מצומצמת זו את הפעילות הספרותית של יונגר, אולם ניתן אולי להצביע על שלושה חיבורים המשקפים את תקופות חשיבתו והגותו. הראשון הוא "הפועל" מ-1932 אשר מייצג את שיא התקופה הלאומנית שלו. הוא לא השתמש "בפועל" במשמעות המרקסיסטית הקלאסית אלא יותר כארכיטיפוס של אדם העוסק בכל סוג של מאמץ פרודוקטיבי או יצירתי. יונגר האמין שהתהליכים התעשייתיים שעיצבו וקידמו את ההרג הבלתי סלקטיבי של מלחמת העולם הראשונה ייושמו בקרוב ברחבי העולם כולו, בכל התחומים, ושהאינדיבידואל נידון להיבלע בתהליכי הקולקטיביזציה. יהיה זה עולם שנשלט כולו על ידי כוחות לא פרסונאליים שבו כל הערכים המסורתיים יושמדו לטובת הערך של מוצרים חומריים: ייצור המוני וצריכה. בקיצור, זה יהיה עולם שמורכב מכלום מלבד מספרים. עם זאת, יונגר אכן ראה גם יתרון אפשרי בחזון המטריד הזה: הוא חזה את עלייתו של גזע חדש של פועלים-טיטאנים, גברים פאוסטיאניים (לפי המונחים של שפנגלר) שישתמשו בכוחות החדשים הללו כאמצעי להשגת מטרות על-אנושיות. האנושות, כפי שאנו מכירים אותה, תושמד, אבל הטיטאנים של העתיד עשויים להוליד משהו חדש וחזק יותר ולהשיג מעמד כמו של האלים.

ב-1951 הוא פרסם את " מַעֲבָר היער". מדובר במידה רבה בהרהורים של אדם שחי את זוועות מלחמות העולם ורואה כעת את מולדתו כבושה ומחולקת בין כוחות הדמוקרטיה הליברלית מצד אחד לקומוניזם טוטליטרי מצד שני, ואשר אינם רק כולאים את האזרחים תחת שלטונם אלא גם מאיימים לשחרר הרס אפוקליפטי בכל רגע נתון. בשלב זה יונגר כבר אינו כותב על הפוטנציאל העל אנושי של הטיטאנים להשתמש בכוחות אלו. במקום זאת, הוא כותב על "מוֹרֵד היער", כזה שבורח ליער (באופן סמלי) כמו לוחם גרילה, זאת כדי להימלט מפגעי העולם המודרני ומכוחות הסמכותיות המבקשים לשלוט בו. כבר בזה הספר טוען יונגר שאמריקה "מתקרבת לשלמות" בטכניקה זו באמצעות השימוש ברדיו ובטלוויזיה. מורד היער הוא מי שנסוג ככל האפשר מלקחת חלק בחברה הבלתי אנושית הזו, חי על פי הכללים שלו, אך מבקש לערער את החברה על ידי ביצוע פעולות התנגדות (גם אם אלו נידונו לכישלון), או באמצעות דיסציפלינות אישיות ומנהגים דתיים. יונגר קורא גם לחזור למסורת הגרמנית של הבית כמקום קדוש לאדם: ביתו של האדם הוא מקום של חירות, הוא כותב, לא בגלל שהחופש הזה מובטח בחוק שיכול לבסוף גם לבגוד בו, אלא בגלל שהאדם מוכן להילחם בכל מי שינסה להפר ולפגוע במרחב הזה.

הספר השלישי הוא הרומן הפוסט-אפוקליפטי "יומסוויל" אשר פורסם ב-1977 ואשר משתמש ברעיונות של מקס שטירנר ואנרכיסטים אחרים. בספר זה מציג יונגר את הקונספט של ה"אנרכ": "האנרכ עבור האנרכיסט הוא מה שהמלך הוא עבור המונרכיסט". ה-אנרכ הוא אדם שמשתתף באופן מלא בחיים המודרניים, אך אינו חלק מהם בפנים. בתוכו, מבחינה פנימית, עדיין יש לו אמונות וערכים משלו, והוא רואה את עצמו אך ורק כצופה באירועים. במילים אחרות, הוא נמצא בעולם הזה, אבל לא חלק ממנו. יש לו דמיון רב לרעיון של יוליוס אבולה אודות ה"א-פוליטייה" ושל "לרכב על הנמר". בכל מקרה, הוא מעולם לא התחרט או התנצל על שום דבר שאי פעם כתב, והכריז בגאווה על אמונתו בכוחו של האינדיבידואל על זה של המדינה הממוכנת.

יהיו השקפותיו לאורך השנים אשר יהיו, אין ספק כי היה ארנסט יונגר דמות יוצאת דופן. הוא היה מגזע הגאונים שמבצעים קידומים חשובים בתחומים רבים ושונים בו-זמנית, ואשר יוצרים יצירות אמנות מבריקות מחייהם, הן מבחינת מה שהם עושים והן מבחינת איך שהם חיים את חוויותיהם. הוא היה אדם שהעז לחיות את החיים לפי התנאים שלו והוא תרם לשינוי העולם שסביבו תוך כדי.

הוא נפטר בשנת 1998 בגיל 102.

האידיאליזם הגרמני, שהחל עם יוהאן גוטליב פיכטה, פרידריך וילהלם שלינג וגאורג וילהלם פרידריך הגל, נראה כמעט מותש עד להופעת "סופת הפלדה" של ארנסט יונגר. במובנים רבים, הוא היה השיא האחרון והנפיץ של הזן האידיאליסטי העיקש בהגות הגרמנית וייתכן כי רק בזכותו הוא עדיין ממשיך להיות קיים. אבל יונגר עדיין מוזר מדי וקשה ומדי להגדרה, שכן מסנתזים החיבורים שלו כל כך הרבה מחשבות שונות שהוא באמת נמצא בקטגוריה הייחודית לו לבדו.

ללא ספק, כמשורר לירי של מלחמת השמדה וכשליח של הכוח המטהר של הלחימה, אין לו כל תחרות.