על הגזענות, חלק כג - ג'ון בייקר.

על הגזענות, חלק כג - ג'ון בייקר.

פרופ' ג'ון בייקר (1900-1984) היה מומחה לציטולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, חבר בהחברה המלכותית הבריטית למדעים, ונשיא החברה המלכותית המיקרוסקופית. אולם הוא היה גם דמות שנויה במחלוקת שכן גילה עניין מתמשך במה שהוא כינה "השאלה האתנית", דהיינו המגוון הרחב של ההבדלים בין הגזעים השונים.

ב-1974, בשלב המאוחר של חייו, הוא פרסם את הספר "גזע: הבסיס להבנה האנושית",[1] נושא אותו ראה כאחד החשובים של זמנינו. רוב רובו של הספר דן בפרטים שאינם ידועים למרבית האנשים, גם כאלו שעוסקים בחקר הגזעים, והוא מכיל מעל ל-80 אילוסטרציות שונות. אין אולי שום ספר אחר בתחום הגזעיות הדן בביולוגיה ואנתרופולוגיה פיזית של הגזע באותו הסגנון המלומד והיקף הפירוט. אכן, הספר היה מאוד לא תקין פוליטית שכן נכתב במטרה ברורה לחקור ולהדגיש את הבדלי הכישרון בין האוכלוסיות. ב-2016 פורסמה מהדורה שלישית של הספר.

הספר מחולק לארבע חלקים. הראשון דן בהגות והכתיבה החופשית בנושא ההבדלים הללו עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, השלב בו בייקר טוען ש"נפל המסך" על הדיון הפתוח ומאז לא ניתן יותר לדון בו בחופשיות. החלק השני הוא מבוא לביולוגיה של הטקסונומיה (המיון והסיווג), לרבות בחינה יסודית כיצד ניתן לזהות ולהגדיר מינים וגזעים. השלישי הוא רשימה מפורטת של ההבדלים הביולוגיים המבדילים בין הגזעים והתת-גזעים המרכזיים. בחלק זה הוא ממקד את מחקרו במידה גדולה בקווקאזואידים - או כפי שהוא מכנה אותם "אירופידים" - כמו גם אפריקאים ("נגרידים"), בושמנים ("סאנידים"), אבוריג'ינים אוסטרליים ("אוסטרלידים"), קלטים ויהודים. בחלק הרביעי הוא מציג את הקריטריונים המכריעים עבור מה שהוא באופן בוטה כינה עליון ונחות. ללא ספק, קשה להניח שספר כזה היה מצליח להתפרסם כיום.

התיעוד ההיסטורי של בייקר אודות מחקרי העבר אודות ההבדלים האתניים כולל מבוא לדמויות היסטוריות מוכרות כגון הרוזן ארתור דה גובינו, יוסטון סטיוארט צ'מברלין, פרידריך ניטשה, סר פרנסיס גולטון ואפילו היטלר. הוא מתאר גם את העבודות המוקדמות בתחום מאת דמויות כגון יוהאן פרידריך בלומנבך ו-סמואל תומס פון סומררינג בני המאות ה-18 וה-19 אשר כבר אינן מקובלות במחקרים כיום.

אחרים שהעלו את נושא ההבדלים הבין-גזעים בהחלט לא חיבבו את הרעיון השוויוני, וז'אן-ז'אק רוסו, למשל, האמין שהשימפנזה היא צורה פרימיטיבית של בני האדם, בזמן שעמנואל קאנט, דייוויד יום ו-וולטר היה בטוחים שהשחורים הינם נחותים אל מול האירופאים. בייקר חוזר אפילו לתנ"ך ומראה את הזווית האתנית שכן מוצג בו כיצד השמידו בני ישראל אויבים רבים ושונים אותם החשיבו לנחותים, והפרק העשירי של ספר יהושע אף מתאר כיצד הם שיעבדו את כל העם הכנעני ה-חיווים.

בייקר מתייחס להומו ספיינס כעוד חבר אחד בממלכת החיות: "אף אחד לא מכיר את האדם שמכיר רק את האדם". "אפשר כמעט להרחיק לכת ולומר, ביחס לבעיה האתנית, שהמחקר הנכון של האנושות הוא בעלי חיים." כוונתו היא שללא ביסוס יסודי בביולוגיה ובטקסונומיה אי אפשר לראות את האדם בנפרד כפי שהמדע למעשה דורש.

בייקר מסכים כי הוא כותב ברוח הדברים שהשפיעה גם על הביולוג האנגלי תומאס הנרי האקסלי - "הבולדוג של דרווין" - להגיע למסקנה לפיה "האנתרופולוגיה היא חלק מזואולוגיה ... הבעיות של אתנולוגיה הן פשוט אלו שמוצגות לזואולוג על ידי בעל חיים מגוון אותו הוא לומד". בתפיסה זו בייקר הוא שונה מאוד מחוקרי מדעי החיים המודרניים אשר נראה כי מאמינים שבני האדם הם ייחודיים וחריגים בכך שאינם נכללים בתוך חוקי התורשתיות הביולוגית ואינם נתונים לאותן ההבחנות כמו כל שאר בעלי החיים.

כך, מסתמך בייקר במידה גדולה על הביולוגיה בכדי להדגיש את האופן בו הולידה האבולוציה מינים שונים, לבחון כיצד להגדיר מינים, את מאפייני ההיברידיות (תערובות), ואת הנסיבות שתחתיהן יכולים בעלי חיים להזדווג עם מינים שונים. האנתרופולוגיה אכן הפכה לענף של הזואולוגיה. עדיין חשוב לזכור שבני האדם נבדלים מבעלי החיים בכך שהם בררניים פחות במנהגי הזיווג שלהם ויכולים להזדווג, לאורך כל הקווים הגזעים, עם אינדיבידואלים אשר מאוד שונים מהם מבחינה פיזית. שבעת סוגי היתוש האירופאי נראים בגיל המבוגר כל כך זהים שאפילו מדענים מתקשים להבדיל ביניהם תחת מיקרוסקופ ויודעים להבדיל ביניהם בעיקר עקב הביצים השונות שהם מטילים, אולם היתושים עצמם בהחלט יכולים להבדיל ומזדווגים אך ורק בתוך שבעת הסוגים של כל אחד ואינם מתערבבים.

בייקר מראה שצבי גראנט וצבי תומסון חיים יחדיו בעדרים מעורבבים וכל כך דומים פיזית שרק המומחים הגדולים ביותר יכולים להבדיל ביניהם. אולם גם הם אינם מזדווגים ביניהם. רק תחת ביות בלבד ניתן לגרום לבעלי חיים להתגבר על רתיעתם מבני זוג שאינם דומים להם וכך לייצר למשל פרדות או לאופונים (הכלאה בין נמר ללביאה). כלבים מבויתים מתרבים ללא הבחנה עם סוגים שונים בתכלית של כלבים אחרים, אך כלבי בר כמו זאבים, שועלים וזאבי ערבות מתרבים אך ורק עם בני מינם.

האדם הוא החיה המבויתת ביותר והכי פחות אקסקלוסיבית בחיזוריה, אבל ההפקרות המינית שלו משתנה מאוד בהתאם לקבוצה והאינדיבידואל. כפי שבייקר כותב, מערכת הקסטות ההודית בלמה בהצלחה הכלאה אפילו בקרב אנשים הדומים מבחינה גזעית. יחד עם זאת, ישנם אנשים שתאוותם לבעלי חיים כה גדולה עד כי מאז ימי המקרא היה צורך מפורש לאסור על משכב בהמה.

הגזעים והתת-גזעים התפתחו בעיקר עקב ההפרדה הגאוגרפית, אולם בייקר מציין גם את מה שהוא מכנה "גזעים אקולוגיים" אשר התפתחו למלא נישות שאומנם שונות אך עדיין חופפות. גובהם הנמוך של פיגמים אפריקאים, דרך משל, מתאים אותם לחיי היער בעוד הניגרואידים הגדולים יותר חיים בקרחות היער.

במידה ובני האדם היו ממשיכים להתפתח בנפרד או היו בררניים כמו בעלי חיים בבחירת בני הזוג שלהם, היו ההבדלים הגזעיים מובילים בסופו של דבר למינים עקרים זה את זה ולגיוון אמתי בין הקבוצות האנושיות.

הביות וההגירה הובילו לעליה במיזוג בין הקבוצות, אולם בייקר מעלה השערה נוספת המסבירה זאת. הגולגולות של האבות העתיקים שלנו מראים שאיברי חוש הריח שלהם היו מפותחים בהרבה משלנו. ייתכן מאוד שלאדם הקדמון היה חוש ריח חזק בהרבה, ומשום שקרוב לוודאי כי טקסי החיזור של אבותינו המוקדמים נקבעו בהתאם לריחות בדומה לבעלי חיים, הדבר דחה הזדווגות עם אנשים לא מוכרים. גם כיום מחזיקים הגזעים השונים בריחות שונים במידה מסוימת.

בייקר מציין כי חרף העובדה שהאדם המודרני מקפיד לבחור רק את זוגות הרבייה המבטיחים ביותר מבין חיות הבית שלו, הוא כמעט אף פעם לא מעניק את אותה תשומת לב לרבייה שלו עצמו. "...אנחנו לא יכולים לחפש שום התקדמות באינטליגנציה מולדת..."

בייקר כותב באריכות גם אודות צבע עור, אולם רק משום שקיים בלבול בין הגזע לצבע. הוא עצמו חושב שהעניין הוא טריוויאלי לחלוטין שכן כבר מתקופתו של דרווין הבינו המדענים כי הצבע הוא לא חשוב להבחנה בין הצורות הביולוגיות. הטענה שהצבע הוא היסוד הבסיסי של הגזע זה כמו לטעון שורד אדום קרוב יותר ל-פטוניה אדומה מאשר לורד לבן.

אבוריג'ינים אוסטרליים דומים מאוד בצבע שלהם לבושמנים האפריקאים, אולם שתי הקבוצות הגזעיות שונות מאוד מבחינה ביולוגית. כמו כן, בייקר מסביר שלחלק מתושבי צפון הודו יש עור כהה יחסית אך הם קרובים מאוד לגזע ה-אירופידי. צבע העור מושפע מצבע הדם שעשוי להיראות דרכו, אך הסיבה העיקרית לשונות בצבע העור היא נוכחות של כמויות שונות של הפיגמנט מלנין. כל בני האדם מייצרים את אותו המלנין ויש להם אותו מספר של מלנוציט, כאשר ההבדל הקובע הוא בכמות המלנין שמיוצר. לאפריקאים הכהים ביותר יש ריכוזים גלויים של מלנין אפילו בלובן של העיניים ועל לשונותיהם. המלנין צובע למעשה גם שיער, אם כי מדובר בנוכחות של חומר שונה במקצת כגון פאומלנין הגורם לשיער "אדום". בייקר מסביר שעיניים כחולות אינן נגרמות מפיגמנט כחול אלא מהיעדר פיגמנט. העיניים נראות ככחולות מאותה סיבה שהקצוות של אזור מושלג עשויות להיראות כחולות, דהיינו גלי אור שעוברים תהליכים ומשתקפים בצורה מסוימת.

אנשים בהירי עור התפתחו כנראה מאנשים כהים יותר אשר היגרו מאזורים טרופיים. העור של האירופים משדר פי שלושה וחצי יותר אור שמש מהעור של אפריקאים, והקרניים האולטרה סגולות הופכות את הארגוסטרול בגוף לוויטמין די. אנשים כהי עור, שעורם מותאם לקווי הרוחב השמשיים יותר, עלולים אפוא לקבל רככת - מחסור בוויטמין די. - במידה והם חיים באקלים קר יותר.

החלק השלישי של הספר בו מתאר בייקר את אין ספור המאפיינים בהם נבדלים הגזעים זה מזה מבחינה פיזית הוא גם החלק הטכני ביותר. הוא כולל תיאורים כלליים של כימיה של הדם, פיזיולוגיה ומבנה השלד, עם דגש מיוחד על מאפייני הגולגולת. הוא מציג מושגים כגון ברכיצפליה, פדומורפיזם, ומדד הראש. אכן, קוראים ללא ידע בפסיכולוגיה יכולים להתקשות בעת קריאת החלק הזה. נחוצה רמה מסוימת של פירוט מדעי, ולא רק משום שההבדלים הפיזיולוגיים בין הגזעים דורשים אוצר מילים מסוים. בייקר מקפיד להסביר את המידה שבה מציגים גזעים מסוימים תכונות פרימיטיביות - שריד בעידן המודרני של תכונות של אבותינו הקדומים - ופדומורפיזם, שהוא שריד של תכונות מבוגרות הקשורות בדרך כלל לילדים.

אין עוררין על כך ה-אוסטרלידים פרימיטיביים יותר מהגזעים האחרים. בדומה ל-פיתקנתרופוס, השיניים שלהם, כמו גם הלסת התחתונה, גדולים בצורה חריגה, והגולגולת שלהם עבה יותר מכל גזע אחר. המצח שלהם יורד בחדות, ורכסי הגבות מפותחים עד כדי כך שהם מזכירים את ה-פיתקנתרופוס ואת הקופים הגדולים יותר. המוח שלהם קטן ב-15% מהאירופידים, ולחלק האחורי שלו יש קיפול סהרון אשר לא קיים בשום גזע אחר אך דומה לזה הקיים במוח של האורנגאוטן. גם צמצם האף דומה במידה מסוימת לזה של האורנגאוטן.

גם הבושמנים מציגים עדויות לפדומורפיזם. גובהם הרבה מתחת לממוצע והגברים לא חוצים לרוב את ה-1.25 מ', כאשר זאת היא בהחלט תכונה ילדותית שנשמרת בבגרות. הגולגולות שלהם קצרות וקטנות במיוחד בדומה לתינוק אירופידי ועיניהם מרוחקות זו מזו כמו זו של תינוק שזה עתה נולד. גם שיער הפנים והגוף של שני המינים שלהם אינו מפותח ומזכיר זה של ילדים. שק האשכים של הזכרים דומה לזה של טרום-התבגרות. לגבי הניגרואידים, למעט העובדה שהמוח שלהם קטן במקצת מאשר של האירופידים וה"סינידים" (צפון אסיאתיים), אין בייקר לא מצא שום מאפיינים נוספים אותם ניתן להגדיר פרימיטיביים או הנוטים לפדומורפיזם. ה"נגרידים" שונים מהגזעים האחרים בכימיה של הדם, ויש להם כתפיים רחבות יותר ושוקיים דקים יותר. שבטים מסוימים כגון ה-הוטנטוטים מחזיקים ב-סטאטופיגיה קיצונית, כלומר ישבנים גדולים במיוחד, אשר במקרים מסוימים אף מקבלים צורה אופקית, כמעט כמו מדף. סר פרנסיס גולטון סייר בקרב ה-הוטנטוטים באמצע המאה ה-19 וכתב אודות אישה שלגביה הוא "מוכה תדהמה לחלוטין מההתפתחות שלה." הוא אף ביקש למדוד את המידות שלה אולם לא היה לו את האומץ לבקש ממנה אישור לעשות זאת ובמקום זאת ביצע הבחנות באמצעות הסקסטנט שלו וקבע כי "השיג את התוצאות על ידי טריגונומטריה ולוגריתמים."

בייקר הקדיש חלק נכבד מהספר לרישום עדויות מהמאה ה-19 אודות החברות האפריקאיות לפני שנכנסו למגע עם חיצוניים. זאת היא הדרך הטובה ביותר לדעת את האופן בו הן התקדמו ללא התערבות חיצונית. כל מטייל שהגיע לאפריקה תיעד חוסר התפתחות קיצונית. לשום חברה אפריקאית לא הייתה שפה כתובה או לוח שנה. אף אחד לא השתמש בגלגל, עסק בנגרות או בנה מבנה בעל יותר מקומה אחת. היתוך ברזל היה נפוץ אבל האפריקאים לא בנו שום דבר שאפשר לכנות מכשיר מכני, אפילו משהו פשוט כגון ציר. האפריקאים לא אילפו שום בעל חיים בעצמם אלא קיבלו כלבים וצאן שכבר היו מבויתים מצפונית לסהרה. אף אחד לא השתמש בשום בהמת משא, זאת חרף נוכחותם של יונקים גדולים אותם בהחלט ניתן היה לאלף.

החברות האפריקאיות מתוארת כיום כבעלות היסטוריה אוראלית עשירה, אולם אין זה היה בשום אופן אוניברסלי ביבשת הזאת. כמה שבטים אכן החזיקו במספר אנשים שיכלו לדקלם את ההיסטוריה של המלכים שלהם, אולם לרבים אחרים לא היה שום מושג לגבי עברם. שבט ה-הררו לא שמר שום תיעוד אפילו לגבי מעבר שנים.

העבדות והפוליגמיה היו נפוצות מאוד בקרב השבטים האפריקאים. כך גם הוצאות להורג שרירותיות של נתינים על ידי שליטים או של נשים בידי הבעלים שלהן. היו שבטים שעסקו בקניבליזם, זאת חרף העובדה שחלק מהחברים בהם התנגדו למנהג. אפריקאים שחיו לאורך החופים ראו שהעבדים מקבלים מזון לפני שמועלים לאוניות ומכך האמינו שהאדונים החדשים שלהם מתכוונים לאכול אותם.

היו אנשים שטענו שהסיבה שהאפריקאים הציגו התפתחות כה נחותה היא שהמאמץ לשמר את החיים היה רב מכדי לאפשר את הפנאי להתקדם. מצד שני, מגלה הארצות והמסיונר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון חשף שחלקים מהיבשת היו למעשה גן עדן: "למי שצפה בעמלם הקשה של העניים במדינות מתורבתות ישנות, המדינה בה חיים התושבים כאן היא של נינוחות מפוארת ... מזון יש בשפע, ומעט מאוד עבודה נדרשת לטיפוחו; האדמה כה עשירה שאין צורך בדשן." בייקר מתייחס לכך לעומק אך משער שדווקא קלות החיים באפריקה היא שמנעה מהאינטליגנציה הגבוהה להיות נחוצה להישרדות בשונה מאזורי אקלים קשים יותר.

בחלק המסכם של הספר מסיק בייקר מנתוניו כי בדומה לאופן בו הם שונים בביולוגיה, שונים הגזעים גם בתכונותיהם המנטליות. הם אינם אינטליגנטים באותה המידה או מסוגלים לבנות חברות מתורבתות באותו האופן. בייקר סוקר את הספרות על מבחנים מנטליים ועל תורשתיות האינטליגנציה וטוען שהיא רק מאששת את מסקנותיו.

לאחר שהגדיר מערכת מעניינת של קריטריונים לציוויליזציה אמתית, מגלה בייקר שהאנשים הראשונים שהשיגו אותה היו ה-שומרים של האלף הרביעי לפני הספירה. מבחינה פיזית, סביר להניח שהם היו קרובים יותר לכורדים מאשר לכל עם אחר שקיים כיום. אירופידים וסינידים יצרו ציוויליזציות אמתיות, אולם הניגרידים והאוסטרלידים לא הצליחו לעשות זאת.

בייקר מציב את ציוויליזציית המאיה של מרכז אמריקה בקטגוריה נפרדת בפני עצמה. האסטרונומיה והמתמטיקה שלה היו מתקדמות מאוד והיא הייתה בשלב מסוים אחת המתקדמות בעולם. אנשיה בנו ערים גדולות וניהלו אזורים אדירים. אולם בייקר בכל זאת מהסס לקרוא לה ציוויליזציה אמתית משום שהם לא השתמשו בגלגל או משקולות מסחר, השפה הכתובה שלהם הייתה עלובה והדת שלהם הייתה אוסף של אמונות טפלות שהיוו לרוב את הבסיס לעינויים, הקרבת אדם וטבח המוני.

 

[1] John R. Baker, Race, Foundation for Human Understanding, Oxford University Press, 1974.