"ליל הבדולח הטורקי" - הפרעות של קונסטנטינופול, 1955.
"ליל הבדולח הטורקי" - הפרעות של קונסטנטינופול, 1955.
במשך עשרות רבות של
שנים טענו היסטוריונים ודיפלומטים כי מוסטפא כמאל אטאטורק היה למעשה מנהיג חילוני
דגול באזור דתי, שהמדיניות שלו הובילה למודרניזציה ודמוקרטיה של
"טורקיה", ושבכך הוא עיצב אותה למעשה למדינה בסגנון מערבי. בפועל,
המציאות היא ש"המערבי" הזה פעל רבות לדיכוי ופגיעה במיעוטים, תוך העלאת
מעמדם של הטורקים על חשבונם.
בכל מקרה, 17 שנים בלבד
לאחר מותו של הדיקטטור הזה, התרחש בשנת 1955 פוגרום שפחות מוכר כיום ושהמניע שלו
הייתה קנאיות דתית, ואשר פגע קשות באוכלוסייה היוונית של קונסטנטינופול, כמו גם
היהודית והארמנית, זאת במטרה לזרוק מטורקיה את האוכלוסיות בעלות הדתות האחרות.
בין השנים 1950 ל-1960
התרחשה בטורקיה התעוררות דתית חזקה, זאת בעידוד הממשלה ו"המפלגה הדמוקרטית" (DP) של ראש הממשלה אדנאן מנדרס. כיום, המדיניות
שהחלה טורקיה בפוגרום הזה נותרה בתוקף.
מחקר מקיף של הפוגרום
הזה מאת ספרוס וריוניס[1] הראה שההפרעות שהתרחשו ב-6 וב-7 בספטמבר 1955 נוהלו
למעשה בידי הממשלה עצמה, בעיקר נגד הקהילה האורתודוקסית היוונית, "לרבות הרס
סיסטמתי של רוב הכנסיות שלה", מנזרים ובתי קברות. הפרעות הובילו להרס 4500 בתי
יוונים, 3500 בתי עסק, 90 מוסדות דת ועשרות בתי ספר בעשרות קהילות, ונבעו לא רק
מ"שוביניזם לוהט, או אפילו מהטינה הכלכלית של מתפרעים עניים רבים, אלא
מהקנאות הדתית העמוקה בחלקים רבים של החברה הטורקית."
הדיפלומטים של
ארה"ב, בריטניה ויוון כולם הסכימו שהאלימות "מעידה על קנאות דתית",
עובדה שאפילו מספר פרשנים טורקיים אוששו אותה.
פרופ' ספרוס וריוניס
הבן (1928-2019) היה חוקר אינטלקטואלי ברמה גבוהה מאוד אשר כתב רבות אודות
האימפריות הביזנטית והעותמאנית וכן על טורקיה המודרנית. בשנות ה-50 הוא היה חוקר
צעיר ב-דמברטון אוקס של אוניברסיטת הרווארד כאשר החל לקבל עדויות אודות הפוגרום
ב-1955 עת שראה ידיעות בעיתונים כיצד הצליחה לכאורה הממשלה הטורקית להחזיר במהירות
את הסדר ולהשתלט על האלימות. הוא קיבל עדויות כיצד עשרות אלפי אנשים נותרו ללא
קורת גג, ביגוד ומזון והחל לבדוק כיצד ייתכן שהפרעות פורצות כה פתאומיות מסוגלות
להשמיד קהילה שלמה. אולם בשלב זה לא היה לו את הידע הנדרש לבחון את הסתירות בין
העדויות בשטח לדיווחים הרשמיים שהוצגו, והיה זה רק 50 שנים מאוחר יותר בגיל 76
שהוא פרסם לבסוף את מחקריו פורצי הדרך בנושא.
המציאות ההיסטורית היא
שהאפליה נגד האוכלוסיות היווניות, היהודיות והארמניות של טורקיה החלה עוד הרבה
לפני הפוגרום, כך שאירועי 1955 הם לא בהכרח עדות להתרחשויות חריגות. הייתה זאת
מסורת טורקית ישנה עוד לכל הפחות מימי "הטורקים הצעירים" אשר השתלטו על
האימפריה העותמאנית המתפוררת, הפסידו במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה, ואשר
הובילו לרצח העם של הארמנים, האשורים והיוונים, אותם הם דחקו מאזור הדרדנלים
והמרמרה.
בשנות ה-30 החל אטאטורק
לפתח תאוריות גזעניות לפיהן כל ההיסטוריה וכל השפות האנושיות מקורן בהיסטוריה
ובשפה הטורקית. מאז תקופתו מאמינה טורקיה שהעולם צריך להחזיק בשפה אחת, אומה אחת,
תרבות אחת ודת אחת.
ה"כאמליזם"
השתמש בתאוריית הגזע של ארתור דה גובינו בדבר עליונותם של הארים, והצליח לעשות לה
טורקפיקציה בכך שהחליף את הארים בטורקים.[2] תיאוריית הגזע ההיסטורית שלו גרסה
שההיסטוריה הטורקית המודרנית אינה מורכבת מהיסטוריה עותמאנית בלבד אלא שהיא עתיקה
בהרבה והעבירה את תרבותה לכל שאר האומות, לרבות יוון העתיקה, החיטים, הסינים,
הרומאים ושאר האירופאים. תאוריית הגזע של השפה גרסה שטורקית הייתה השפה הראשונה בה
דיברו כל האוכלוסיות בכל ההיסטוריה האנושית, והיא השורש והבסיס לכלל השפות
הקיימות. היו אומנם מספר מלומדים טורקיים שהתנגדו לתפיסות אלו, אך הן בכל זאת
נלמדו בבתי הספר ושימשו החל משנות ה-30 כבסיס לחוקי האפליה נגד היוונים ומיעוטים
דתיים אחרים, כגון "חוק 2007" משנת 1932 אשר אסר על יווני קונסטנטינופול
לעסוק במקצועות רבים.
הסכם לוזאן מ-1923 עם
המעצמות המערביות הסדיר אומנם את גבולות טורקיה המודרנית, ארגן חילופי אוכלוסיות
בינה לבין יוון, וקבע שהיוונים יוכלו להישאר ב"טורקיה" (אזור בו הם ישבו
הרבה לפני הגעתם הראשונה של הטורקים) ללא כל אפליה כלפיהם; אולם 9 שנים בלבד לאחר
מכן טורקיה התעלמה מההסכם ללא כל עונש או השלכות כלפיה וקבעה 31 חוקים מאוד מפלים
נגד היוונים, חוקים אשר פגעו קשות בהשפעתם ברמות הפוליטיות, משפטיות, כלכליות
ותרבותיות. כ-10 אלף אזרחים יווניים לא יכלו יותר לעסוק במקצועותיהם כחייטים,
סוחרים, צלמים, נגרים, שוערים, עורכי דין, רופאים ומתווכים ונאלצו להגר, ללא
פרוטה, ליוון.
תחת שלטונו של שוקרו
סרקולו ב-1942 החל השלטון הטורקי ומשרד החוץ שלו להאמין כי הנאציונל-סוציאליסטים
ינצחו במלחמה ועל כן החלו לגרש מהמדינה גברים מקבוצות המיעוט בגילאים 18 עד 38.
גדודי עבודות כפייה של מה שנקרא "20 דורות" אותם הרכיבו יהודים, יוונים
וארמנים מעולם לא ראו שוב את אור היום.
"טורקיה" המודרנית יירשה למעשה את מדיניות
האפליות שלה נגד המיעוטים מהאימפריה העותמאנית. כך היא ייסדה ב-1942 את "מס
העושר"
(Varlık Vergisi) אשר היה כה מכביד שאף
הוביל לחורבן כספי של הקהילה. החוק קבע כי "נישומים שלא יסדירו את חובם תוך
חודש ממועד פרסום ההודעה ייאלצו לעבוד עד שיסדיר את חובם במלואו, בכל אזור בארץ
בשירותים ציבוריים בעלי אופי לא צבאי או בשירותים מוניציפליים, לפי היכולת הפיזית
שלהם"[3]. אלו שלא שילמו את המס נעצרו ונשלחו ל-אשקלה במזרח אנטוליה -
"הסיביר של טורקיה" - לעבוד בכפייה על סלילת דרכי מעבר. הטענה של הממשלה
הייתה שחובות המס היו בהתאם ליכולת התשלום ועל כן כל מי שלא שילם עשה זאת רק משום
שלא רצה. הרוב המוחלט של האזרחים אכן שילם את המס ורק מעל לאלף נוצרים ויהודים,
רבים מהם עשירים, נעצרו ונשלחו לעבודות כפייה, ורבים מהם הצליחו למצוא תשלום לאחר
מכן בכדי לרכוש את חירותם; השלטונות הסכימו לשחררם הן משום שתרומתם לעבודות
הכבישים לא הייתה גבוהה והן משום שהנוצרים והיהודים המשוחררים יכלו להזהיר את שאר
האוכלוסייה לשלם את המס עקב ההשלכות.
תעריפי המס נקבעו באופן
שבו ניתן היה לבצע גם החרמות רכוש בהתאם לסוג אוכלוסיית המיעוט; בהתאם, שילמו
היוונים האורתודוקסים 156% מההכנסה השנתית שלהם, היהודים 179% והארמנים 232%, זאת
בהשוואה ל-4.96% בלבד אותם שילמו הטורקים בעלי דת המקומית, והמס הוטל על בעלי כל
המקצועות. אכן, במידה רבה עודד המס את המיעוטים לעזוב את טורקיה.[4]
חרף העובדה כי היו אלו
מסים זמניים, מצא ספרוס וריוניס דמיון בינם ל-ג'יזיה וה-ח'ראג' המסורתיים שהוטלו
על אוכלוסיות הד'ימי שכן גם "מס העושר" הזה שאב מקהילות המיעוטים את
העושר שלהן והטיל עונשים כבדים על אלו שלא שימו אותו תוך 15 ימים. ואכן, כמויות
אדירות של רכוש ועסקים של המיעוטים הדתיים הועברו לידיים טורקיות, בדומה לאופן שבו
עשו זאת המזרח תיכוניים של הח'ליפויות במאות השנים לפני כן, ובכך הוכרחו מיעוטים
רבים להמיר את דתם בכדי לשרוד.
באופן בלתי נמנע, נפלה
האוכלוסייה היוונית של קונסטנטינופול בין 1924 ל-1934 בשני שליש: מ-300 אלף למעט
יותר מ-110 אלף. ב-1955 ירד מספר היוונים ב-24% נוספים ל-85 אלף. היה זה, כותב
וריוניס, "דרך רקע, דרך של אידיאולוגיה, בדרך של אופייה של המדינה הטורקית,
שעלינו להוסיף שנשארה צבאית ודיקטטורית".
ב-1954 גם הנושא של
קפריסין נקשר בגורלם של יווני קונסטנטינופול. שר החוץ הטורקי מהמט פואט קפרילי
הכריז שלממשלתו אין אינטרס בפנייה היוונית לקהילה הבינלאומית להכיר בעצמאות
הקפריסאית, אשר הייתה באותו הזמן תחת שליטה בריטית; בפועל, תוך מספר חודשים, הוריד
מנדרס את קפרילי מתפקידו ומינה במקומו את פטין רישטי זורלו, אשר החזיק התפיסה
הפוכה לחלוטין. התקשורת הטורקית ניצלה את הדרישה הקפריסאית לעצמאות והצטרפה לארגון KTC - "אגודת קפריסין היא טורקית". האגודה ותומכיה
בתקשורת הסבו את תשומת הלב הציבורית מהיוונים של קפריסין ליוונים של
קונסטנטינופול. אולם הייתה זו "המפלגה הדמוקרטית" והממשלה אשר ארגנו
כ-100 אלף הסטודנטים, איגודי פועלים ופורעים אחרים, כמו גם את הלוגיסטיקה הנדרשת
בכדי להעבירם לקונסטנטינופול על מנת להשמיד, תוך 9 שעות בלבד, את הבתים והעסקים של
85 אלף יוונים המפוזרים לאורך 45 קמ"ר. מאות נשים נאנסו. מבצעי הפוגרום הגיעו
מצוידים ברשימות של כתובות מגורים ופעילות של היוונים, אולם גם היהודים והארמנים
נפגעו רבות בפרעות. היהודים איבדו 25 בתים, 500 חנויות ובית כנסת אחת נהרס, בזמן
שהארמנים איבדו 150 בתים, 1000 חנויות, 4 בתי ספר ו-3 כנסיות.
אין שום ספק שהפוגרום
של 1955 היה מתוכנן היטב ולא היה בשום אופן אירוע ספונטני.[5] וריוניס השיג עדויות
"של עיתונים טורקיים, של פקיד הקונסוליה היוונית, וזה חשוב מאוד, ושל
אמריקאים, לכך שהיו [שלושה] גלים שיטתיים של משמידים".
הגל הראשון, שזוהה
בוודאות גם בעיתונות הטורקית ועל ידי פקידים יווניים, היה הרס דלתות הברזל
והמחסומים של בתי המגורים, בתי העסק והכנסיות. הגל השני החל את הביזה והגניבה של
הרכוש. היו אף כאלו שדאגו מראש להגיע עם משאיות על מנת להעמיס עליהן את הרכוש
שנגנב ונבזז. וריוניס כותב: "אבל התפקיד הבסיסי של הגל השני היה להתחיל את
הרס הבתים, הדירות, הכנסיות, החנויות, ואז להמשיך הלאה, בדיוק כפי שהגל הראשון זז
מהר מאוד". הגל השלישי הגיע זמן מה לאחר מכן כדי לסיים את הפשיעה המשתוללת.
בתי העסק היווניים
נהרסו ונבזזו לחלוטין, כאשר הריקון של חנויות המזון הוביל למחסור במזון
בקונסטנטינופול כולה ולעליית מחירים אדירה של המזון שנותר. האזרחים נאלצו לעמוד
בתורים ארוכים אפילו בשביל פיסת לחם. המזון נבזז גם מהבתים הפרטיים ורבים מהם גם
נשרפו. לא נותרו אפילו מזרונים לישון עליהם ברחובות.
וריוניס מציין כי
ההסברים הלאומניים והכלכליים לפוגרום אינם מספיקים שכן הגיעו הפורעים מצוידים היטב
במכושים, אתי חפירה, עצים ששימשו כאילי נגיחה, לפידי אצטילן, בנזין, דינמיט
ומשאיות גדולות מלאות באבנים. התפרצות כזאת לא יכלה הייתה להתרחש בצורה ספונטנית
בזמן שאנשי ביטחון, המשטרה החשאית והמשטרה המוניציפלית היו בכל מקום. אכן, מראה
וריוניס, הגורם השלישי והאמתי מכולם הייתה הקנאות הדתית:
"הכנסיות סבלו מהרס מסיבי ... רוב הדיווחים
הכחישו כי הייתה קנאות דתית כלשהי. דבר מעניין לגבי הדו"ח של השגריר
האמריקני, מר [אברה] וורן: הוא היה מורכב מדיווחים קטועים של כמה משרתים
דיפלומטיים אחרים באיסטנבול שראו מה קרה. [וורן עצמו ישב באנקרה.] באנקרה היו כמה
הפגנות, אבל לא היו שם יוונים. הוא לא ראה את זה. והוא אמר שאין עדות לקנאות דתית
- אם להוציא מהכלל 70 כנסיות יווניות שנהרסו." "...לא יכולתי להבין את
זה. אז החלטתי שזה דו"ח גזור והדבק, כי קודם הוא דיבר על האופן הדוחה והבהמי
שבו חוללו מקדשים דתיים. חילול הוא מונח דתי גרידא ..... [היו] כמה דיווחים
עצמאיים על חורבן בית הקברות הענק בשישלי,[6] שם לא רק שהקדישו זמן להשמידו, אלא
הוציאו את הגופות מהמוזוליאום, וגם חיללו אותן, והשאירו במספר רב מאוד [של
ארונות], עשיית צרכים על כל אחד מהשרידים הללו." וריוניס מתאר גם את הרס סמלי
הדת של הכנסיות ובגדי כהני הדת.
אין כל ספק כאמור
למעורבת השלטונות בפרעות. המשפטים שנערכו בשנים 1960 ו-1961 באי יאסיאדה מוכחים
זאת בוודאות. דיווחים בני התקופה של עיתונאות ועדי ראייה מתארים גם סיוע ממשלתי
שניתן למבצעי הפוגרום במהלך המהומות כאשר המארגנים של האירוע צעקו "נקו את
המולדת מהכופרים!" ו"אנחנו לא רוצים סחורה של כופרים בארצנו." כלי
רכב רשמיים גם הסיעו את הפורעים לאחר שסיימו את עבודתם המחפירה. בזמן שבתום
המשפטים ב-יאסיאדה מנדרס וכמה שרים אחרים נתלו, הסיבה לכך הייתה שהם הפרו את החוקה
הטורקית ולא ההרס שהם גרמו לאוכלוסיות המיעוטים הדתיים. אף אחד לא הוענש על
הפוגרום עצמו.
הממשלה, העיתונות
והאומה הטורקית אף "הצדיקו" את הפראות הזו באמתלת שווא שהיוונים הפציצו
את ביתו של אטאטורק בסלוניקי. למעשה, היוונים לא הניחו את הפצצה במתחם הקונסולרי
הטורקי בעיר זו ב-6 בספטמבר. היא הונחה שם על ידי טורקי, בשיתוף פעולה עם הממשלה
הטורקית, זאת כדי לספק את העילה לתוכנית שהונחה בקפידה להרוס את הבתים, העסקים,
הרכוש, הכנסיות, בתי הספר והעיתונים של יווני קונסטנטינופול.
האסלאמיזציה שקודמה
באמצעות החוקים המפלים והאלימות, הן לפני הפוגרום והן במהלכו, ממשיכה למעשה מאז
ועד היום ומפעילה לחץ על קהילות המיעוטים הדתיים. היוונים נותרו ללא כל והחלו
להגר. ב-1964 הכריחה החונטה הטורקית יוונים רבים למסור תוך מספר שעות את עסקיהם או
לעזוב אותם לטובת הטורקים. גם כאשר הם עזבו הם עדיין אולצו לשלם מסים וחשובות
הבנקאים שלהם נחסמו. הוטל מס גם על נישואין בין יוונים ליוונים טורקיים, כאשר
הרכוש המשותף שלהם הוגדר במקרה כזה כשייך ליוונים "המתיישבים", מה שהפך
אותו לפוטנציאלית לנתון להחרמה.
כיום כ-2000 יוונים לא
טורקיים בלבד חיים בטורקיה, רובם בקונסטנטינופול, והרכוש שלהם הפך לכל כך לא בטוח
עבורם שאפילו האיחוד האירופי לוחץ על טורקיה ליישם שינויים חוקיים, אך גם כאשר
מתקבלים חוקים כאלו, אין מאחוריהם משמעות אמתית.
"החברה כבר הכריזה שזהותה של טורקיה היא
אסלאמית".[7] המדינה כבר ניסתה את הכאמליזם ובכך גם את הגבלת האסלאם, אולם
ללא התחשבות או הנחות כלשהן כלפי המיעוטים הדתיים. וריוניס כותב שהגרסה הטורקית של
האסלאם עוברת התחדשות אשר אתגרה בהצלחה את החילוניות. "ברוב האוניברסיטאות
המחוזיות, מזה זמן מה, יש ארגוני סטודנטים גדולים שהם אסלאמיים, שאינם מוכרים על
ידי השלטונות, אבל השלטונות במחוזות הם לרוב אסלאמיסטים".
אכן, רוב הטורקים הינם
דתיים כיום, עובדה שהפכה לברורה במיוחד לאחר בחירות 1994 כאשר מפלגת הרווחה (RP) האסלאמיסטית השיגה ניצחונות אדירים בבחירות
המוניציפליות ברחבי המדינה. ברגע שהקיצוניים מתחילים להיכנס למקומות החשובים
ולתפוס יותר ויותר כוח, אין כבר שום דרך חזרה.
חשוב לזכור שארה"ב
חימשה את טורקיה בצורה אדירה. יש לה את "הממסד הצבאי הגדול ביותר במזרח
התיכון, באפריקה ובמערב וצפון אירופה" כותב וריוניס. "יש להם יתרון גדול
בכל הנוגע להצטברות של טנקים, מטוסים, וזה כרוך גם בעדכון החימוש בקפריסין. השאלה
היא לאיזה ידיים כל זה ייפול?" ניתן להיזכר כמובן בנשק שהשאירה ארה"ב
מאחור כאשר איראן ואפגניסטן נפלו לקיצוניים.
הלקח שאותו ניתן ללמוד
מהפוגרום של 1955 הוא שמעט מאוד, אם בכלל, השתנה ב"טורקיה".
