מלחמת העצמאות היוונית - המהפכה של 1821.

מלחמת העצמאות היוונית - המהפכה של 1821.

בשנת 1683 פתחו העותמאנים במערכה הצבאית הגדולה האחרונה בניסיון לכבוש את אירופה. הייתה זו הגעתם של הפולנים שהצליחה לבסוף לבלום את הג'יהאד בשערי וינה. לאחר ניצחון זה עבר לראשונה המומנטום למערב והטורקים החלו לספוג יותר ויותר תבוסות, לרבות מספר תבוסות לאימפריה הרוסית, ובין השנים 1690 ל-1718 הצליחה ונציה לתפוס את השליטה ב-מוראה (חצי האי פלופונסוס היווני). כל זה הוכיח סופית שהח'ליפות העותמאנית היא לא בלתי מנוצחת, זאת לאחר מאות שנים של התקדמות טורקית בלתי פוסקת.

הסרבים היו הראשונים שניסו להשיג את חירותם עקב החולשה הנתפסת הזאת של הטורקים, ועשו זאת תחת הנהגתו של קאראג'ורג'ה ב-1804. ההתקוממות אומנם תחילה הצליחה, אולם ב-1813 העותמאנים שוב הצליחו להחזיר לעצמם את השליטה לאחר דיכוי אכזרי. השליט העותמאני של בלגרד, סולימאן פשה, נהג לשרוף את המורדים בחיים תוך שהם תלויים ברגליהם. אחרים סורסו או קיבלו הלקאות קשות בכפות רגליהם. היו ששופדו על יתדות מחוץ לעיר והגופות שלהם נותרו תלויות כסימן אזהרה למורדים אחרים.[1] שנתיים מאוחר יותר הוביל מילוש אוברנוביץ' התקוממות סרבית נוספת והצליח להשיג לעמו מידה מסוימת של שלטון עצמאי, ואף קיבל מהסולטן את התואר "נסיך הסרבים".

יחד עם זאת, האירוע אשר הוביל יותר מהכל לתחילת התפוררות כוחה של האימפריה העותמאנית מבפנים היה המאבק היווני נגד הכיבוש ב-1821 שהחל עם היוונים של מוראה.

"המהפכה של 1821 היא לא יותר מהשלב הגדול האחרון של התנגדות יוונית לשליטה עותמאנית; זו הייתה מלחמה בלתי פוסקת, לא מוכרזת, שהחלה כבר בשנות השעבוד הראשונות. האכזריות של משטר אוטוקרטי, שהתאפיין בהשחתה כלכלית, ריקבון אינטלקטואלי וברטרוגרסיה תרבותית, עוררה ללא ספק התנגדות. הגבלות מכל הסוגים, מיסוי בלתי חוקי, עבודות כפייה, רדיפות, אלימות, מאסר, מוות, חטיפת נערות ונערים והסתגרותם ב-הרמונים הטורקיים, ומעשים שונים של תשוקות ותאוות, לצד מספר רב של מעשים פחות פוגעניים - כל אלה היו אתגר מתמיד לאינסטינקט ההישרדותי והם התריסו נגד כל תחושת הגינות אנושית. היוונים התרעמו במרירות על כל העלבונות וההשפלות, וייסוריהם ותסכולם דחפו אותם לזרועות המרד. לא הייתה כל הגזמה בהצהרה של אחד מה-ביי [שליט טורקי] של [העיר היוונית] ארטה, כשביקש להסביר את אכזריותו של המאבק. הוא אמר: 'עשינו עוול לרייאס [ד'ימי] (כלומר נתינינו הנוצרים) והרסנו גם את עושרם וגם את כבודם; הם הפכו למיואשים ונטלו נשק. זו רק ההתחלה והיא תוביל לבסוף להרס האימפריה שלנו'. סבלם של היוונים תחת השלטון העותמאני היה אפוא הגורם הבסיסי למרד; תמריץ פסיכולוגי ניתן מעצם הנסיבות."[2]

מאז התקופה הקלאסית של יוון העתיקה הקימו היוונים קהילות שונות באזור הים השחור, לרבות באזורים שנכנסו תחת שליטתה של רוסיה במאה ה-18. המזכיר הראשי של הצאר היה יווני בדרגת נסיך בשם אלכסנדר איפסילנטי, אשר גם הנהיג את האגודה היוונית הלאומנית הסודית בשם "פיליקי אטריה" - "אגודת האחווה" - שהוקמה באודסה ב-1814. היו לה כ-20 אלף חברים והיא פעלה במרכזי אוכלוסייה של היווניים בתוך שטחי האימפריה העותמאנית.

המרד החל בצורה יחסית מגוחכת כאשר חצו איפסילנטי וקבוצת יוונים אל תוך נסיכות מולדובה הרומנית במרץ 1821 ועודדו את האוכלוסייה האורתודוקסית להתקומם נגד העותמאנים. אולם הרומנים, חרף היותם אורתודוקסים גם כן, התמרמרו מהמעמד העליון יותר של היוונים בתוך האימפריה עקב הכישורים הגבוהים שלהם ובכך הובילו לקונפליקט בינם לבין היוונים. איפסילנטי וחסידיו לא התנהלו במהלך עימות זה בצורה מכובדת יותר מהעותמאנים ואפשרו מספר מקרי טבח. אין זה מפתיע אם כך שהעותמאנים מחצו תחת נסיבות כאלו את ההתקוממות באזור סקולני במולדובה בחודש יוני אותה השנה.

יחד עם זאת, האירועים בנסיכות מולדובה עודדו התקוממות עממית גם בקרב היוונים של מוראה תוך התססה של פיליקי אטריה. גם כאן פעלו היוונים בטקטיקות עותמאניות ותוך 6 שבועות הובילו לטבח של אלפים. הטורקים הגיבו באמצעות טבח אדיר עוד יותר של היוונים של תסאליה, מקדוניה והאיים האגאיים. על האי האגאי כיוס לבדו טבחו העותמאנים ב-27 אלף יוונים, לרבות נשים וילדים. מרבית הנוצרים של הרובע היווני של קונסטנטינופול נטבחו גם הם.

בחג הפסחא של 1822 הפטריארך האורתודוקסי של קונסטנטינופול גרגוריוס החמישי נתלה מול שערי מקום הפולחן שלו, נותר תלוי במשך שלושה ימים כאזהרה למורדים הפוטנציאליים, ולאחר מכן הכריחו העותמאנים כמה מהד'ימי היהודים של העיר לזרוק את גופתו לבוספורוס. היא נמצאה לבסוף על ידי סירה יוונית והובאה לאודסה, בה זכה הפטריארך לקבורת קדוש מעונה. גרגוריוס כלל לא שיתף פעולה עם המרד או אף דיבר לזכותו, אולם העותמאנים ביקשו לעשות ממנו דוגמה. תחילה הם הורידו ממנו את בגדיו, אסרו ועינו אותו. המענים אמרו לו שישחררו אותו במידה ויסכים להמיר את דתו לשלהם, אך הוא סירב ובכך שילם בחייו.

בפרספקטיבה ההיסטורית היה הרצח של הפטריארך טעות חמורה מצד הח'ליפות של העותמאנים משום שהדבר הוביל להתרעמות נרחבת באירופה, ורוסיה אף איימה להתערב בהתרחשויות. אכן, הפך עתה המאבק למען שחרור יוון לנושא פופולרי בקרב האירופאים, אשר נחרדו מצדם רבות מהדיכוי של נוצרי האימפריה העותמאנית שסבלו ממקרי טבח אדירים ורבים מהם אף נמכרו לעבדות במצרים. תחושת הסולידריות של מלך צרפת שארל העשירי הובילה גם אותו לתמוך ביוונים. המשורר הבריטי המפורסם לורד ביירון, בדומה לאירופאים רבים אחרים, התנדב להילחם לצד האחים היוונים שלו ומצא את מותו במסגרת הלחימה הזאת. מצד שני, נענו גם מזרח תיכוניים רבים לקריאות הג'יהאד נגד הכופרים של הח'ליפות במרץ 1821.

בחיבורו "יוון משועבדת" כתב לורד ביירון: "יוון היפה! שריד עצוב של ערך נפטר! בת אלמוות, אם כי לא עוד; למרות שנפלה, נהדרת! מי עתה יוביל את ילדיך המפוזרים". אין ספק שהוא, כמו רבים אחרים, ראה את יוון בערך הקלאסי העתיק שלה, ואת הטורקים כפרסים עתיקים הבאים להחריב אותה.

המורדים היוונים התקדמו באזורים רבים ותפסו ערים. אחרי מאות שנות דיכוי ברוטלי ואכזריות טורקית לא הציגו היוונים רחמים רבים לכובשים שלהם שכן ידעו שרק כך יוכלו למנוע מהם לחזור שוב בעתיד, והטורקים הגיבו גם הם במעשים חסרי רחמים.

ההצלחות הצבאיות של היוונים, במיוחד בים, גרמו לח'ליפות הטורקית לפנות לואסל המצרי שלה מוחמד עלי בדרישה שיפעיל את הצי שלו נגד הנוצרים והבטיחה לו בתמורה את השליטה ב-מוראה, כריתים והלבנט. איברהים, בנו של מוחמד עלי, נחת עם הצי שלו בכריתים, אי שבו הרכיבו בני דתו כבר כשליש מהאוכלוסייה. הוא מיד החל בטבח מחריד של אוכלוסיית הרוב הנוצרית. ב-הרקליון רצחו היניצ'רים אנשי דת, לרבות בישופים על המזבח שלהם. באופן דומה, גם כאשר הגיעו כוחותיו של איברהים למוראה הם החלו בהשמדה סיסטמתית של האוכלוסייה היוונית. ב-פטרס, במהלך חג יום ראשון של הדקלים, העותמאנים הגיעו, בזזו, ובמשך מספר ימים "שעשעו" את עצמם בשיפוד ילדים על יתדות, עריפת ראשים וסירוסים. הזוועות בוצעו בהכוונה מצד הח'ליפות ובעידוד "האומה" של דתה, אשר דרשה כי "יש להילחם בגלוי במורדים ולהרוג אותם דרך החרב, שרכושם ייגזל ונשותיהם וילדיהם יילקחו לעבדות".[3] עקב מקרי הטבח האדירים והיוונים הרבים שנמכרו לעבדות "כל אוכלוסיית היבשת היוונית הייתה בסכנת הכחדה".[4]

בהסכם לונדון שנחתם ב-6 ביוני 1827 הזהירו רוסיה, בריטניה וצרפת את הטורקים כי במידה ולא יגיעו להסדר הפסקת אש עם היוונים, הם יעניקו לנוצרים הנטבחים תמיכה מלאה. ממדי רצח העם האדירים שחוו היוונים, כמו גם האיום שבהתערבותה של רוסיה והגדלת כוחה, הובילו לבסוף את שלושת המעצמות האירופאיות הגדולות, בהובלת בריטניה תחת פיקודו של וטרן קרב טרפלגר האדמירל אדוארד קודרינגטון, לקרב מכריע נגד הטורקים ב-נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827; בקרב זה השמידו האירופאים את הציים העותמאניים והמצריים ובכך אפשרו לכוחות הצרפתיים לחדור אל תוך מוראה ולכוחות הרוסיים להתקדם אל תוך תראקיה.

במפרץ נאווארינו, נתן קודרינגטון פקודה כי אין לירות אלא אם הטורקים יורים ראשונים. בעזרת 24 אוניות בלבד מסוגים שונים, היה כוחו קטן בהרבה שכן היו לצד הטורקי-מצרי 89 ספינות. אוניית הדגל הצרפתית "סירן" נורתה מכיוון ספינה מצרית וירתה בחזרה. כך החל הקרב האחרון בהיסטוריה בין ספינות מפרשים מעץ. הקרב נמשך 4 שעות. עבור לוחמי הח'ליפות היה הקרב הימי לא יותר מאספקט ימי של הג'יהאד. אולם הם חוו תבוסה מכרעת. 60 מהספינות שלהם הוטבעו ו-29 נוספות לא יכלו יותר להיות בשימוש. לפי העדויות השונות, בין 4 ל-8 אלף ימאים טורקיים ומצריים מתו בקרב. קודרינגטון לא איבד אומנם שום אוניה, אולם בין 172 ל-450 ימאים בריטיים, רוסיים וצרפתיים מצאו את מותם.

הממשלה הבריטית הייתה מעוניינת באופן התקין פוליטית לשמור על יחסים טובים עם טורקיה ומצרים ועל כן הציגה את הניצחון החשוב בנאווארינו כ"אירוע לא ראוי". היוונים, מצדם, היו כמובן מאושרים. ללא צי שיכול להביא חיילים נוספים ליוון והאיים שלה הח'ליפות לא הייתה מסוגלת לנצח. יוון הייתה עתה חופשיה והג'יהאד הפך להיות מזוהה עם התבוסה הטורקית בבלקנים.

חשוב לציין כי עד לשלב זה הציעו המעצמות לעותמאנים להסדיר ישוב בו הייתה לטורקים סמכות נומינלית ואוטונומיה מלאה ליוונים; אולם הח'ליפות הייתה מחויבת לרעיון של דתה להכניעה את כל בעלי הדתות האחרות ועל כן סירבה בכל תוקף להצעה זו. לבסוף העותמאנים לא הצליחו לשבור את המרד. כל זה הוביל בסופו של דבר ב-1832 להכרזה בכוח של המעצמות על עצמאות יוונית מלאה. היוונים של מוראה זכו בעצמאותם.

בנוסף ללורד ביירון, מתנדבים אירופאים מוכרים נוספים במרד היו הקצין הבריטי סר ריצ'רד צ'רץ', הגנרל הבריטי צ'ארלס ג'יימס נאפייר הציע את שירותיו, הרוזן הגרמני קרל פון נורמן-ארנפלס מ-וירטמברג אשר מצא גם הוא את מותו בעימות זה, והמרקיז הבריטי האדמירל תומאס קוקרן אשר ניסה להציל את היוונים הנצורים על האקרופוליס אחרי נפילתה לטורקים; אחד המגנים של האקרופוליס היה קצין הארטילריה הצרפתי הקולונל שארל ניקולס פאבווייה אשר לחם במלחמות הנפוליאוניות וקיבל את התפקיד ללמד את היוונים שיטות לחימה אירופאיות, ורבים מעמיתיו במלחמות העבר הצטרפו אליו ביוון. כ-200 צרפתים לחמו לצד היוונים במלחמת השחרור שלהם. כוח המתנדבים הגדול ביותר, 342 חיילים, הגיע מגרמניה. 137 היו מאיטליה, 99 מבריטניה ואפילו מארה"ב הגיעו 16 מתנדבים.[5]

למרד הייתה השפעה רוחבית גדולה על האימפריה העותמאנית כולה, ואפילו המפקד האלבני מהמט עלי פאשה, אשר מונה למשנה למלך של מצרים ב-1805, החל לדרוש עצמאות ואף קרא תיגר על העותמאנים על השליטה בסוריה, מה שחיזק עוד יותר את מעמדם של הבריטים והצרפתים באזור, במקביל למלחמות הרבות של העותמאנים נגד האימפריה הרוסית.

 

[1] Andrew Wheatcroft, Infidels: A History of the Conflict Between Christendom and Islam, Random House, 2005.

[2] A.E. Vacalopoulos, "Background and Causes of the Greek Revolution", Neo-Hellenika, Vol. 2, (1975), pp. 53-68, at pp. 54-55.

[3] Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity under Islam, Associated University Presses, 1996.

[4] H.A.L. Fisher, A History of Europe, Edward Arnold, 1945.

[5] Paul Fregosi, Jihad in the West: Muslim Conquests from the 7th to the 21st Centuries, Prometheus, 1998.

לקריאה נוספת:

Thomas Gordon, History of the Greek Revolution, Adamant Media Corporation, 2000.

H.L., Peacock, A History of Modern Europe, Heinemann, 1971.

Lord Kinross, The Ottoman Centuries, Morrow Quill, 1979.