טבח יהודי פאס, 1465.

 טבח יהודי פאס, 1465.

בשנת 1438 נשלחו יהודי פאס במרוקו לחיות ברובע מסוגר הנקרא "מלאח", למעשה גטו. המהלך נועד במידה גדולה להעניק להם מרחב מחייה מוגן יחסית מפני האלימות הבלתי פוסקת של התושבים המקומיים, אם כי בפועל יהודים רבים ראו במעבר למאלח כמהלך שלילי שכן הוא היה כרוך לא רק בקשיים כלכליים - היהודים נותקו מהפעילות המסחרית המרכזית של הבנק של קירואן - אלא גם השאיר אותם בעמדה פגיעה מאוד מבחינה גאוגרפית מול חומות פאס אל-ג'דיד - הרובע האימפריאלי של העיר. המהלך לא נועד כאמור לייצר אפליה באמצעות בידוד, אולם היה זה הלכה למעשה ניתוק היהודים מהקשרים החברתיים והכלכליים עם המקומיים, והם ראו זאת כלא יותר מגלות נוראית. היה זה גם שונה ממתחמי המלאח שהוקמו ליהודים בערים האחרות של מרוקו מאוחר יותר, אשר אכן נועדו לבודד את היהודים.

ואכן, בשנת 1465, המאלח הותקף בהתפרצות של תסיסה אנטי-יהודית שהביאה להרס של כל הקהילה היהודית. נראה כי היו יהודים שהצליחו להימלט מזעם ההמונים, בזמן שאחרים שרדו רק לאחר שהסכימו להמיר את דתם. באותו הזמן הועברו גם חוקים מפלים נגד היהודים, בדומה לאלו של תקופת אל-מוואחידון. המקומיים, בין אם סוחרים או אנשי עולמא, לא תמיד סמכו גם על היהודים שהמירו את דתם בכפייה ולכן בדקו אותם בצורה מדוקדקת וקפדנית. הסוחרים אף ניסו לבודד את המומרים החדשים הללו, בזמן שהמשפטן המקומי הראשי, אחמד אל-ונצ'ריסי, הכריז כי המומרים בכוח יוכלו לחזור ליהדותם במידה וישמרו על כללי תנאי עומר ויחיו כד'ימי נחותים.

כך, במהלך המאות ה-16 ועד ה-19, כאשר ביקרו בפאס מספר מטיילים אירופאים, דאגו הללו לציין את מצבם העגום של היהודים. ליאו אפריקנוס, יליד פאס שנלכד על ידי פיראטים, הוטבל ברומא וחזר לפאס בשנות ה-40 של המאה ה-19; הוא ציין שהיהודים "מבוזים בכל מקום במרוקו" ונאלצים לנעול סנדלי קש. לדברי מרמול, מבקר נוסף בפאס באותו העשור, אסור ליהודי פאס לנעול נעליים, למעט המעטים שנכנסים למלך ולקציניו; השאר נועלים סנדלי קש. נוסע פורטוגלי אנונימי בפאס בשנות ה-90 של המאה ה-19 ציין כי "מחוץ ליוברי [המלאח] היהודים לא נועלים את הנעליים שלהם אלא סנדלים של קש". כשהיהודים ניסו להסיר את המגבלה הזו באמצע המאה ה-16, כותב אותו הפורטוגלי, הכריח אותם המלך לשלם מחווה על ה"פריבילגיה" של לנעול סנדלים מחוץ למלאח ונעליים בתוכו. גם המיסיונר הצרפתי לה פר מואט אשר פעל בפאס בסוף המאה ה-17 הצהיר על אותה התופעה.

גם האיסור על היהודים להשתמש בסוסים, חיה בעלת תכונות אצילות ולחימה במסורת הערבית, הוחל בתקופה זו. הוכחה ברורה יותר ליישום ההקפדות המגבילות כלפי היהודים ניתן למצוא בתיאור ערבי מרתק של הפוגרום של פאס ב-1465. בעיני המקומיים, אחת הפעולות המקוממות ביותר שהובילו לפוגרום הייתה העובדה שהווזיר היהודי, הארון אל-בטש, נהג לרכוב ברחובות פאס על סוס כשהוא נושא חרב עם כתובת מהקוראן.

הארון אל-בטש היה הווזיר היהודי של פאס בשנים 1464-1465, התקופה בה חזרו ההשקפות האנטי-יהודיות והאנטי-ד'ימי בדומה לאלו שנראו בגרנדה במהלך הפוגרום נגד היהודים של 1066 ובגדד ב-1290. ספר המסעות של המטייל המצרי בן התקופה עבד אל-באסט, אשר למד באותו הזמן ב-תלמסאן, מנסה להסביר את העובדה החריגה שהסולטן מינה יהודי לתפקיד הווזיר: "הוא בטח בו כי הוא חשב שלא ייתכן שהיהודי יחרוג מסמכותו". עבד אל-באסט כותב שהארון השתמש במעמדו בכדי להעשיר עוד יותר את האליטה של היהודים, ובניגוד לתנאי הד'ימי רכב על סוס - "בנוכחות אדוניו, הוא רכב על סוסים המסומנים בחותם הווזיר" - "והיהודי ההוא החזיק בחרב על חגורת ברזל שעליה חרוט הפסוק אל-קורסי".

גורלם האומלל של הארון ויהודי פאס נחרץ דרך המטיף של המסגד הגדול של קירואן, סעידי אבו עבדאללה מוחמד, אשר היה מוכר ברטוריקה החריפה שלו נגד היהודים. כאשר הוא שמע על מקרה בו אחד הסגנים של הארון העליב לכאורה שריף מקומי, הוא הסית את האוכלוסייה המוסלמית המקומית בקריאות הג'יהאד. עבד אל-באסט כותב:

"הוא והמוסלמים התרגזו מאוד בגלל היהודים, השפעתם ושליטתם במוסלמים. בדרשתו ביום שישי בג'אמי הגדול של פאס ... הוא תמיד הטיף על היהודים וגם העז להסית את העם: אולי הם יקומו בגלל זה למען אללה ויתקוממו. ונודע הדבר, והתפרסם בגלל זה. וכאשר התרחש העלבון של השריף, הקדיש את נפשו לאללה, יצא מביתו והכריז בקול רם ברחובות ובסמטאות פאס: מי שלא ייצא למען אללה אין לו מורווה [אבירות בדואית] ולא דת! והוא המשיך לצעוק: ג'יהאד, ג'יהאד! הוא גם ציווה על אחרים לפרסם קריאה זו ברחובות פאס, והאנשים שמעו אותה, וכעת התקוממו עמו. אליהם הצטרף ההמון הגדול מ'כל השפלות' של פאס".

ההמון הנלהב דרש פתווה על-מנת שיוכל לפעול ובסוף אכן הצליח לשכנע בעזרת איומים את המופתי הראשי לתמוך במעשיהם. תחת איומים, הוציא המופתי הראשי פתווה המאפשרת לתקוף את היהודים ולהתקומם נגד הסולטן. לאחר מכן, תקף ההמון את הרובע היהודי בפאס וטבח בתושביו. הסוחר המצרי עבד אל-בסיט בן ח'ליל מתאר את האירועים הללו תוך שהוא מביע את תמיכתו בהם:

"[ההמון] לקח אותו [סעידי אבו עבדאללה מוחמד] והחל לזרום לביתו של השריף מוחמד בן עמראן, שהיה מאזואר [האחראי] על השריפות בפאס ... אבל הוא, למרות מעמדו, סמכותו האישית ומרצו הרב, כשהמטיף [סעידי אבו עבדאללה מוחמד] נכנס אליו וניסה לעורר אותו [נגד היהודים], לא הגיב בטענה שזה לא ראוי להתקומם בזמן שהיו תיאולוגים בפאס שטרם התבקשו לחוות דעת בעניין. ההמון מיהר אל התיאולוגים וכינס אותם, כולל הגדול של התמות באותה התקופה, המלומד והמופתי ... אבו עבד אללה מוחמד אל-קאורי. הוא ושאר הנאספים הובאו לביתו של הסייד השריף. המטיף מיהר לומר להם: 'צאו אתנו לג'יהאד; להילחם למען חידוש האסלאם!' ההמון חזר על דבריו ואמר: 'אם לא תלחמו יחד אתנו, אתם תהיו הראשונים שנלחם בהם; כי אתם, שריפים ותיאולוגים, מסתפקים בלהיות נשלטים בידי היהודים'. ואז הם צעקו שוב: 'ג'יהאד, ג'יהאד!' כלומר להסית אותם בקרבת מקום. הם דרשו מאל-קאורי לתת חוות דעת תיאולוגית, אך הוא סירב לעשות זאת בטענה שהוא חושש מהרשויות. הם המשיכו לדרבן אותו, לאחר שהכינו שאלה בכתב על התקרית ועל מה שעשו אותו יהודי [הארון] והיהודים, ואמרו שזה מהווה הפרה של התנאים [ד'ימי], ואף יותר מזה. הם שלפו את חרבותיהם וקראו לאל-קאורי: 'גם לנו יש סמכות וכוח. קמנו למען אללה והתחייבנו על חיינו. זו השאלה שעליה אנו מבקשים מכם לענות על פי חוק אללה ברוך הוא. אם לא תעשה זאת, אנו ניתן לעולם להסתדר בלעדיך, כי אתה תיאולוג שאינו פועל בהתאם לתיאולוגיה שלו'. הם הוסיפו דברים אחרים באותו האופן. ולא נתנו לו מנוח עד שכתב במו ידיו היתר להרוג את היהודים, ועוד היתר למרוד ... אפילו נגד הסולטן. כאשר סיים לכתוב, הם מיהרו אל הרובע היהודי ושלפו את חרבותיהם נגד היהודים, והרגו כמה מהם שאללה רצה שהם יהרגו; הם לא השמיטו אפילו אחד עד שהרגו את האחרון, כדי לפנות את הרובע מהם. זה היה יום מפואר בפאס וטבח גדול. רבים מהקהילה היהודית נהרגו באותו יום. לאחר מכן הם פנו אל ארמון הממשלה, הרסו אותו והרגו את היהודי שהיה בו, כלומר את סגנו של הווזיר."

בהמשך גם הארון עצמו סבל מגורל דומה, כמו גם הסולטן שמינה אותו, אך גם הקהילות היהודיות הקטנות מחוץ לפאס נטבחו גם הן, כפי שעבד אל-בסיט כותב בעונג רב גם כאן:

"לאחר מכן נודע לאנשי הערים המרוחקות מפאס על האירועים הללו. הם קמו נגד יהודי הערים ועשו להם את מה שעשו אנשי פאס ליהודיהם. היהודים נקלעו אפוא לפורענות שכמותה לא התרחשה קודם לכן; רבים מהם כפי שקבע אללה - הקדוש ברוך הוא - נהרגו."

הכרוניקות והכתבים של היהודים עצמם מאששים שרק כמה יהודים בודדים שרדו את הפוגרום בפאס, ומציינים שרק כ-20 ראשי משפחות ומספר קטן של נשים וילדים נמלטו מהמוות של הפרעות.

חשוב להבין גם כי מינויו של הארון לווזיר אינו מרמז בשום אופן על הביטחון, קבלה, שוויון או מעמד מכובד של היהודים בשום שלב היסטורי, שכן בפועל מראה זה רק על הניתוק שהיה בין השושלת המרינית השלטת של מרוקו להמונים ושאר האוכלוסייה המקומית.

השליט האחרון של השושלת המרינית המתנוונת, עבד אל-חאק בן אבו סעיד, החליט לנסות לתפוס את השליטה מממוניו מהשושלת הווטאסית ולשלוט לבדו בעזרת מקורבו הארון אל-בטש. עבד אל-בסיט בן ח'ליל מציין שהיהודי הגיע למעמדו רק משום "שלא היווה איום על הסולטן". הסולטן השתמש מצדו במינויו של היהודי למשרה המכובדת הזאת על מנת להעליב את הווטאסי: "עבד אל-חאק היה על כס המלכות של פאס במשך שלושים שנה שבמהלכן נשלט על ידי הווזירים של הווטאסי ... כך היה המנהג במגרב ... שהסמכות העליונה הופעלה על ידי הווזירים שהיו האדונים האמתיים של העם והמדינה". אל-בסיט מוסיף כי הארון השתמש במעמדו ביהירות שלא הייתה מקובלת על המקומיים מצד היהודים. אכן, ההסתה האנטי-יהודית שהובילה לפוגרום כללה גם הסטה נגד השושלת המרינית וזאת היא הסיבה שגם הסולטן מצא את מותו בפרעות, שהיו גם פוליטיות בנוסף לדתיות.

אירועי 1465 מראים על הפילוג הפוליטי והדתי הפנימי של פאס וטבח היהודים היה חלק מכך. הם גם מראים ש"תנאי עומר" היו בעלי אחיזה גדולה בחיי המיעוטים של פאס והשפיעו מאוד על היהודים הד'ימי. החריגות הרבה שבמינויו של הארון לתפקיד הבכיר מרמזת על קונצנזוס נרחב באוכלוסייה המקומית כי ישנה ציפייה שהיהודים ישמרו על פרופיל נמוך בחיים הפוליטיים של העיר. עד המינוי של הארון נהגו השלטונות של השושלת המרינית להרגיע את התסיסות של המקומיים בדבר המינויים של היהודים פשוט באמצעות ההוצאה להורג של אותם היהודים. מספר אנשי החצר היהודיים המוכרים מהמקורות האסלאמיים אכן כולם הוצאו להורג בידי השליטים אותם הם שירתו - והאמרה "והשושלת התנקה מזוהמתם" הייתה נפוצה בקרב הכרוניקאים שלהם. אולם מינויו של ד'ימי יהודי לתפקיד כל כך בכיר כמו ווזיר היה מהלך קיצוני מדי שלא ניתן היה כבר לחזור ממנו. השושלת הווטאסית העסיקה גם היא יהודים ב"מחזן" שלה בתפקידים מנהליים, אולם בוודאי שלא בתפקידים רגישים ובולטים שיפגעו ברגשות הדתיים של המקומיים. יתר על כן, היהודים ששירתו את הווטאסי היו לרוב ממקור ספרדי או פורטוגלי ולא מקרב היהודים המקומיים. הללו פעלו כמתווכים מסחריים ודיפלומטיים עקב יכולותיהם הלשוניות ומגעיהם עם חצי האי האיברי. יהודים כגון אברהם בן זמרה פעלו מטעם הכתר הפורטוגלי לא פחות מאשר מטעם השושלת הווטאסית.

מספר שנים מאוחר, סביב 1490, התסיסה האנטי-יהודית של מוחמד אל-מגלי, אחד השיח'ים החשובים ביותר של התקופה, הובילה לטבח אדיר של יהודים בנווה המדבר טואט שבדרום מרוקו. הביוגרף בן המאה ה-16 עלי אבן אל-חסן אבן עסאכר סיכם במדויק את האפליה כלפי היהודים אותה הוביל אל-מגלי:

"הוא החזיק בדעה שליהודים - שאלוהים יקלל אותם - לא הייתה הגבלה [של ד'ימי], שכן הם הפרו זאת על ידי חיבורם עם אנשי סמכות בקרב המוסלמים, דבר שמנוגד להשפלה [של הד'ימי]. והשפלה ["אל-דהול ואלסאגר"] נקבעת בתשלום הג'יזיה, ושההפרה של תנאים אלו על ידי אחדים מהם הפכה לנכונה לגבי כולם. הוא הכריז שמותר לשפוך את דמם ולשדוד את רכושם והכריז שההתעסקות [הפוגענית] איתם חשובה יותר מהתמודדות עם כל סוג אחר של כופרים."

כתיבתו של אל-מגלי עצמו מדגישה שיהודי טואט לא תמיד שילמו את מיסי הד'ימי שלהם כנדרש. הוא טען כי תשלומים כאלה הם בגדר שוחד ואינם ג'יז'ה תקנית שמשולמת מדי שנה במהלך טקס ציבורי משפיל בכוונה. הוא גם הוסיף שבית הכנסת היהודי של האזור עומד באופן לא חוקי על אדמת המאמינים בניגוד לחוק הדתי.

מקורות:

 

H.Z. Hirschberg, A History of the Jews of North Africa, Leiden, 1974, vol. 1.

J.S. Gerber, Jewish Society in Fez 1450–1700, Leiden, 1980.

G. Deverdun, "Ibn ‘Askar", in Encyclopedia of Islam, ed. P. Bearman, et. al., Leiden, 2006.

ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, 2 כרכים, מוסד ביאליק, 1965.