דייווי קרוקט

דייווי קרוקט.

כמעט כל ילד אמריקאי שנולד לפני שנות ה-70 רצה להיות דייווי קרוקט והתחפש לדמות זו בכל הזדמנות. השחקן האגדי ג'ון ויין שיחק אותו ב-1960 בסרט "האלמו". קרוקט היה למעשה גיבור עממי של ההיסטוריה האמריקאית וכונה "מלך הסְפַר הפראי" שכן הוא היה אדם אשר נאבק באזורים הפראים בדובים וחצה נהרות, ונחשב לאיש בעל עין הנץ אשר "אילף את השממה". הוא היה ללא ספק דמות גדולה מהחיים. נכתב עליו כי "החיים שלו הם רומן של ממש, עם קסם נוסף של אמת שאין עליה עוררין. הוא פותח לקורא סצנות של חיי השפל, ומצב של ציוויליזציה למחצה, שלמעטים היה על כך אפילו את המושג הקלוש ביותר".[1] אולם קרוקט הפך לפופולרי גם משום שנתפס כאחד מפשוטי העם, אדם רגיל ללא יתרונות או פריווילגיות שהשיג דברים גדולים בזכות עצמו ולא בזכות העובדה שהשתייך לקבוצה כזאת או אחרת. למעשה, הוא ההגדרה המילונאית של "אמריקאי קלאסי".

דייוויד "דייווי" קרוקט נולד במחוז הוקינס שבמדינת טנסי ב-1786. משפחת אביו היגרה מאירלנד והתיישבה בשממה רחבת ידיים והפראית באמצע המאה ה-18. הביתן המשפחתי היה מעט יותר מארבעה קירות העשויים מבולי עץ קטנים, גג מכוסה קליפה ורצפת עפר. הם ידעו כיצד לצוד, ובדומה לאירים והסקוטים הרבים האחרים שהתיישבו בסְפַר הפראי, הקימו חיים של קיום עד אשר הושמדו בסופו של דבר באגרסיה הרצחנית של שבט אינדיאני שודד. ללא ספק, החיים בסְפַר לא נועדו לאנשים חלשים.

ג'ון קרוקט, אביו של דייווי, הצליח להימנע מהטבח הזה משום שהועסק כפועל יום בפנסילבניה. ג'ון שירת במלחמת העצמאות האמריקאית ולקח חלק בקרב על קינגס מאונטיין בדרום קרוליינה. לאחר המלחמה הוא התחתן עם אישה מצפון מרילנד והתיישב לתקופה מסוימת במערב קרוליינה הצפונית. שניהם היו חסרי השכלה, וכמו קודמיהם הם נאלצו לשרוד במאמץ רב על הגבול של הציוויליזציה. לאחר שלוש שנים הם החליטו לעבור לטנסי. הייתה זו פעולה נפוצה עבור משפחת קרוקט שכן נראה שהם החליפו מקום מגורים כל כמה שנים בחיפוש אחר יותר אדמות וחיים טובים יותר, אולם הם היו תמיד חופשיים מהמגבלות של החברה והציוויליזציה. ג'ון החזיק בבעלותו מסבאה, מטחנה, ובכמה הזדמנויות שטחי אדמה בגודל של ארבע מאות אקר, אולם הוא מעולם לא היה עשיר. המשפחה עסקה בחקלאות וציד, ולא ממש הצליחה לייצר חיי נוחות. בקתות העץ שלה היו פשוטות, בדרך כלל בעלות חדר אחד, עם רהיטים תוצרת בית מעץ מקומי ומעורות בעלי חיים; זה היה אופי החיים על הגבול הפראי, והחיים היחידים שדייווי קרוקט הכיר.

עד גיל ההתבגרות דייווי לא קיבל שום השכלה. הוריו היו אנאלפביתים והוא עצמו ציין בהמשך שלא ראה שום צורך בספרים. ספר לא יכול היה לספק מזון או מחסה. החיים היו קשים, ופעולות פשוטות שהמערביים המודרניים לוקחים כמובן מאליו כגון השגת מזון דרשו מאמצים אדירים. אלו שחיו בסְפַר הפראי היו נמרצים ועצמאים. הסכנות מבעלי חיים, אינדיאנים עונים ואכזרים ומזג האוויר הפכו את המיידי לחשוב יותר מהעתיד, וככל שגבר צעיר יכול היה לתרום מהר יותר למאבק ההישרדותי כך הוא היה גם בעל ערך רב יותר למשפחה. דייווי הפך לקלעי יוצא מן הכלל עקב הצורך ההישרדותי של הכישרון הזה אשר הבטיח מזון. ללא ספק הייתה הילדות של קרוקט הצעיר קשה מאוד, והוריו העניקו לו מעט חיבה או רכות. כשהיה בן 12 הוא נשלח למסע רגלי של הובלת בקר עם אדם הולנדי זר לאורך של כ-650 ק"מ. לאחריו הוא נאלץ למצוא בעצמו את דרכו הביתה, תוך שהוא חוצה את האזור הכפרי הקשוח, לעתים קרובות בשלג. כאשר הוא חזר לבסוף לבקתה של אביו הוא לא זכה לקבלת פנים חמה.

לאחר שלא הגיע מספר ימים לבית הספר איים אביו להכות אותו קשות ודייויי שוב עזב את ביתו, הפעם מרצונו. במסע הדומה לזה שרק סיים, הלך קרוקט בן ה-13 בלבד כל הדרך לבולטימור שבמדינת מרילנד. הוא העביר שנתיים הרחק מהבית ולאחר שחזר נאלץ לבצע עבודות בכדי להסדיר מספר חובות משפחתיים. לפי החוק של התקופה, הבנים היו חייבים לעבוד עבור הוריהם ולעזור לתמוך במשפחה עד גיל 21, אולם בגיל 16 הסכים אביו לשחררו מחובותיו. הוא כבר היה למעשה אדם עצמאי לחלוטין לאחר שחי בשממה במשך 3 שנים שבמהלכן פעל באופן עצמאי לספק את כל צרכיו.

לאחר שבקושי הצליח בצעירותו להימנע ממוות כתב קרוקט כי "אם בחור נולד כדי להיתלות, הוא לעולם לא יטבע ... אם הוא נולד למושב בקונגרס, אפילו חביות קמח לא יכולות לעשות ממנו מחית."

חוויותיו בצעירותו אכן גרמו לקרוקט להכיר היטב את הטבע האנושי. לא הייתה לו אומנם את חכמת הספרים אך היו לו שנינות ופיקחות אדירות והבנה עמוקה של המרחב והסביבה שלו. הוא הצליח להשתמש בכישורי הקליעה המדויקים שלו בכדי להשיג את הכסף הנדרש, אולם לא היה לו כל רכוש למעט סוס עלוב והוא היה תלוי בעבודות שהעניקו לו אחרים. הקושי הזה הקשה רבות על חיי האהבה שלו. הוא זכה להוקרה וחיבה גדולים מהקהילה אך לא הצליח למצוא אישה; הוא קיבל דחייה מאישה אחת, ננטש יום לפני החתונה במקרה אחר, ונתקל בקשיים מול אימא של אשתו העתידית.

כפי שאמר: "אשתו של גבר יכולה להחזיק אותו בחוסר נוחות שטנית, אם היא מתחילה לנזוף, ולהתעצבן, ולבלבל אותו, בזמן שכבר יש לו מטען מלא עבור קרון רכבת בראשו."

לאחר שסוף סוף התחתן ביקש כפי שהכיר להקים חווה על הסְפַר הפראי. אשתו הביאה נדוניה קטנה ובתור אחד שהיה מוכר כמי שמחזיר את חובותיו הוא הצליח לקבל הלוואה קטנה מחבר. כך הוא הצליח להקים את ביתו, אולם לא הייתה לו את הסובלנות לחקלאות וכחסר מנוחה הוא העביר את משפחתו הצעירה מערבה בחיפוש אחר אדמה והזדמנויות טובות יותר. אולם אז הגורל התערב.

קרוקט לחם במלחמת הקריק של 1813-1814 והתעקש כי זאת היא חובתו לשרת את ארצו. בתחילת שירותו שימש כגשש והוא לקח חלק בהתכתשויות קטנות ופשיטות על כפרי הקריק אשר השפיעו עליו רבות עד סוף חייו.

הוא חזר הביתה והתיישב אך אשתו נפטרה שנה מאוחר יותר והשאירה אותו עם שלושה ילדים קטנים. הוא התחתן לאחר מכן עם אלמנה של אחד החיילים שנהרגו במלחמת הקריק וכך קיבל שני ילדים נוספים. הוא היה נחוש שמשפחתו הגדולה זקוקה לשטחי מרעה גדולים יותר ועל כן שוב שינה את מקום מגוריו ועבר עוד יותר מערבה. כבר סביב 1810, עוד לפני המעבר הראשון שלו מערבה, אמר כי "גיליתי שאני טוב יותר בהגדלת המשפחה שלי מאשר של ההון שלי".

בשלב זה כבר השיג קרוקט תדמית מכובדת עקב היותו רובאי וגשש במהלך מלחמת הקריק. כולם ידעו שניתן לסמוך עליו, הכנות ומוסר העבודה הגבוהים שלו שדרגו אותו לאחד האנשים החשובים ביותר בטנסי. אין זה מפתיע אם כך שלאחר שהתיישב במחוז גילס הוא נבחר תחילה כשופט ולאחר מכן כשופט שלום עליון, זאת חרף העובדה שלא הייתה לו כל השכלה משפטית. למעשה הוא בקושי ידע לקרוא, אבל העם כיבד את גישתו השכלית למשפט ולפוליטיקה. האליטיסטים של התקופה ראו אותו כמובן כדוגמה לפיגור האמריקאי והאמינו כי אין מקומם של פשוטי העם בממשלה. אלו הם קרוב לוודאי האבות של אלו אשר מגפים כיום את האמריקאים שעובדים קשה למחייתם ואשר מייצגים את "האינטלגנסיה" אליה הם משייכים את עצמם. אכן, אנשים נוטים לזהות אומץ וכנות אוטנטיים, תכונות שבהחלט אפיינו את קרוקט. כתוצאה, הוא נשלח ב-1821 לבית המחוקקים המדיני.

זמן קצר לאחר מכן הוא שוב עבר עם משפחתו מערבה יותר והתיישב ליד נהר האוביון בצפון מערב טנסי. הוא צד דובים והרג מעל ל-105 מהם בתקופה של פחות משנה. הייתה זאת כנראה התקופה השמחה ביותר בחייו. הוא היה מבודד והשכן הקרוב ביותר חי במרחק של כ-10 ק"מ, אבל זה לא הפריע לעם לשלוח אותו שוב לבית המחוקקים המדיני. שמו בהחלט הלך לפניו. העצמאות שלו הן כאדם והן כמדינאי באה לידי ביטוי בהתנגדות שלו לבחירתו של אנדרו ג'קסון כסנטור מטעם טנסי ב-1825. הוא כשל להיבחר פעם נוספת והעביר שנתיים בהתעסקות במסחר. שנה לאחר הכישלון ביקש להתמודד לבית הנבחרים של ארצות הברית. הסיפורים ההומוריסטיים שסיפר כבשו את הציבור, והוא נבחר לקונגרסים העשרים והעשרים ואחד בין השנים 1827-1831.

קרוקט הציג יכולות גבוהות גם בתור מדינאי. ב-1828 הוא אומנם תמך באנדרו ג'קסון לנשיאות, אולם בכל זאת בדומה למה שהיה שלוש שנים מוקדם יותר התנגד לכל מדיניות שלו. הוא ציין כי מעדיף להיות ארור פוליטית וביושר מאשר להיות מונצח בצביעות. הוא הצביע נגד "החוק האינדיאני" של ג'קסון משום שסבר שמדובר בחוק לא מוסרי. אנשי המחוז שלו פנו נגדו ואפילו רשמו מסמכים שגבו מקרוקט שמונה דולרים עבור כל הצבעה שהחמיץ בזמן שהותו בקונגרס - הסכום היומי ששולם לאנשי הקונגרס. הם טענו כי הסכום הזה נלקח מהציבור ויש להחזירו לאוצר. ב-1830 קרוקט הפסיד בבחירות, ניצח שוב שנתיים מאוחר יותר ובין 1833-1835 העביר מושב נוסף בקונגרס. ישנה טענה כי בדרכו חזרה לוושינגטון הוא הרים כוסית ודיבר אודות כוחו העולה של הנשיא ג'קסון: "כאן מאחל שעצמותיהם של מלכים עריצים יוכלו לענות [על מעשיהם] בגיהינום; במקום של סורגי צליעה, לצלות עליהם את נשמותיהם של ה-טורים".

הוא גם אמר: "הצבעתי לאנדרו ג'קסון כי האמנתי שיש לו עקרונות מסוימים, ולא בגלל ששמו היה אנדרו ג'קסון, או הגיבור, או 'היקורי הזקן'. וכשהוא עזב את העקרונות האלה שגרמו לי לתמוך בו, ראיתי את עצמי מוצדק בהתנגדות לו. הדבר הזה של סגידה לאדם אני זר לו; אני לא אוהב את זה; זה מכתים כל פעולה בחיים; זה כמו בואש שנכנס לבית - הרבה אחרי שהוא התפנה, אתה מריח אותו בכל חדר וארון, מהמרתף ועד עליית הגג."

לאחר שזכה לגידופים מאחד מבוחריו על הצבעה למען הצעת חוק שאינה חוקתית בעליל, קרוקט הגיב: "ובכן, ידידי, פגעת במסמר בראשו כשאמרת שאין לי מספיק שכל כדי להבין את החוקה. התכוונתי להיות מונחה על ידה, וחשבתי שלמדתי אותה במלואה. שמעתי נאומים רבים בקונגרס, אבל מה שאמרת כאן במחרשה שלך יש בו הגיון חזק יותר מכל הנאומים המשובחים ששמעתי אי פעם. אם אי פעם הייתי רואה את זה שיש לך, הייתי מכניס את ראשי לאש לפני שהייתי נותן את קולי בהצבעה הזאת; ואם תסלחו לי ותצביעו לי שוב, אם אי פעם אצביע לעוד חוק לא חוקתי הלוואי שיירו בי".

הוא טייל בצפון ובמקומות רבים בין ניו יורק לבוסטון זכה בשבחים רבים על הישגיו הגבריים והעצמאיים. האנשים ביקשו ללחוץ את ידו של אדם בעל יושרה, לשמוע את הסיפורים אשר הפכו אותו למפורסם, ולהרגיש את תחושת הגבול הפראי. ללא ספק, עבור העירוניים של הצפון היה קרוקט דמות מרתקת למדיי. אולם לפני הכל הוא גילם את הרוח האמריקאית אשר חושלה בגרזן ורובה. הוא בהחלט היה אגדה חיה עוד בתקופת חייו, אולם התהילה הגדולה והמפורסמת ביותר שלו הייתה האחרונה שהשיג.

ב-1834 הוא שוב הפסיד בבחירות. ההמונים פגשו אותו בשמחה בדרכו חזרה לטנסי, והמציאות היא שבשלב זה הוא כבר לא התעניין בצייד וביערות כמו במסיבות, מפגשים ומתן נאומים. הוא הפך להיות "מתורבת", ואולי אפילו חלם להיות נשיא. משפטו המפורסם והעצוב בשלב זה לקהל הבוחרים שלו היה "כולכם יכולים ללכת לגיהינום, ואני אלך לטקסס." מכאן לא הייתה דרך חזרה, והתפיסה הייתה שאם ארה"ב לא רוצה אותו, אז אולי טקסס שלא הייתה בשלב זה חלק ממנה כן תסכים לקבל אותו. ב-1835, מספר חודשים בלבד לאחזר שחזר מוושינגטון, הוא עזב את אשתו ואת ילדיו מאחור ונסע לטקסס.

ההרפתקה האחרונה הזאת כללה ציד בופלו באזור ה-פרריה, התמודדות בתחרות קליעה למטרה, הוא כמעט ומצא את מותו בהתקפת פומת ההרים, והצליח ליהנות מהאזורים האקזוטיים מערבית למיסיסיפי.

בפברואר 1836 הוא הגיע לאלמו, ימים ספורים לפני שהחליט הרודן המקסיקני סנטה אנה להטיל מצור על המבצר הזה אשר הקיף את הכנסייה. הקרב הזה הפך את קרוקט למפורסם יותר מכל מעשיו בעבר, ולגיבור נצחי של המסורת האמריקאית.

קרוקט הבין שהאופן בו הגבר מוצא את מותו מגדיר למעשה את כל חייו. כאשר החל הצבא המקסיקני את מתקפתו על האלמו בסוף פברואר, קרוקט, יחד עם כ-150 גברים נוספים, איישו את המבצר והצליחו לבלום כוח של אולי 3000 לוחמים במשך מספר ימים בעזרת יכולות קליעה אדירות. לפי העדויות קרוקט עצמו הצליח להרוג מעל ל-20 מכוחות האויב. ב-5 במרץ הוא כתב בערך האחרון שלו ביומנו: "חירות ועצמאות לנצח!" למחרת הצליח הצבא המקסיקני לשבור את ההגנה של המבצר ולטבוח בכל המגנים שהיו בו.

העדויות מראות שקרוקט נלחם באומץ ואכן מת כלוחם, וייתכן כי היה בין אחרוני המגנים של אלמו להיהרג. מאז האירוע הפכה הקריאה "זכרו את האלמו!" כצעקת גיבוש לכלל האמריקאים. קרוקט מת באותו האופן שחי, נלחם באומץ ובגבריות למען עקרונות ועצמאות.

 

[1] John S.C. Abbott, David Crockett: His Life and Adventures, Dodd Mead and Publishers, 1874.

לקריאה נוספת:

David Crockett, A Narrative of the Life of David Crockett, of the State of Tennessee, E.L. Carey and A. Hart, 1834.

Edward Sylvester Ellis, The Life of Colonel David Crockett, Porter and Coates, 1884.