פרידריך האייק ו"הדרך לשעבוד".

פרידריך האייק ו"הדרך לשעבוד".

ספריו של ג'ורג' אורוול "1984" ו"חוות החיות" אשר נכתבו בשנות ה-40 של המאה ה-20 הופכים במאה ה-21 ליותר ויותר פופולריים, ולא פחות מכך גם ליותר ויותר רלוונטיים. נראה כי מונחים כגון "דוחושב", "מיניסטריון האמת", "האח הגדול", "חושבפשע" ו"שיחדש" עדיין חשובים גם עשרות שנים לאחר נפילת השמאל הקיצוני במזרח אירופה.

מעט פחות מוכר הוא ספר אחר בעל מוטיבים דומים אשר גם הוא נכתב בשנות ה-40 - "הדרך לשעבוד" של פרופ' פרידריך האייק ממובילי האסכולה האוסטרית לכלכלה.[1]

פרידריך אוגוסט פון האייק (1899-1992) נולד אומנם באוסטריה, אך העביר את רוב חייו בבריטניה, ובמידה קטנה יותר גם בארה"ב. כמו במקרה של עמיתו האוסטרי לודוויג פון מיזס, הפכה ארץ מולדתם לעוינת כלפיהם לאחר עליית אחת מהתנועות הסוציאליסטיות הגדולות ביותר של המאה ה-20, תנועה אשר צעדה אל תוך וינה בדמות מפלגת הפועלים האוסטרית הלאומנית-סוציאליסטית (המפלגה הנאצית של אוסטריה). היה זה משום שהאייק ומיזס היו מוטרדים רבות מעליית האתוס של התכנון המרכזי במערב ומהרוח הרומנטית הכוזבת שנקשרה לסוציאליזם. כיום, אין ספק כי שניהם היו מזהים את ממשלות צפון קוריאה או ונצואלה עם החוויות של הטוטליטריות השונות של שנות ה-30.

ב-1974 זכה האייק בפרס הנובל לכלכלה על עבודתו החלוצית אודות תורת הכסף ותנודות כלכליות, וב-1991 זכה גם במדליית החירות הנשיאותית. הוא היה מלומד אשר נחשב לאחד הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים החשובים ביותר של המאה ה-20. מחקריו השפיעו במשך עשרות שנים על מנהיגי העולם, וזה בהחלט מקרה נדיר בו ספר בתחום מדעי החברה, המנוגד לטענות המיינסטרים, נמכר במאות אלפי עותקים, מיליונים קראו אותו, והוא הפך למעשה לספר קלאסי וחשוב.

בהתבסס במידה לא מבוטלת על ההבחנות של אלכסיס דה טוקוויל, התזה המרכזית של "הדרך לשעבוד" היא שבאמצעות ניהול כושל ובלתי נמנע של משאבים וסחורות העומדות לרשות המדינה, מובילות בסופו של דבר כל צורות הקולקטיביזם לעריצות וודאית. האייק השתמש בברית-המועצות ובגרמניה הנאציונאל-סוציאליסטית כדוגמאות למדינות שהתקדמו דרך השלבים השונים של ממשלות קולקטיביסטיות עד שהגיעו לכדי דרגת רודנות. האייק טען כי אי הסכמה לגבי יישום מעשי של כל תכנית כלכלית, בשילוב עם הכישלון בניהול המשאבים של המתכננים, יחייבו כפייה על מנת שניתן יהיה להשיג תוצאה חיובית כלשהי. לדברי האייק, כישלון התכנון המרכזי ייתפס בעיני חלק מהציבור כהיעדר כוח מספק של המדינה ליישם רעיון שלכאורה אמור להיות מיטיב. הדבר יוביל את הציבור להצביע עבור יותר ויותר כוח למדינה, ויסייע לעלייתה של "דמות חזקה" הנתפסת כמסוגלת לבצע את העבודה. בעקבות ההתפתחויות הללו, תידחף המדינה לטוטליטריות מוחלטת. עבור האייק, המסע הזה, שיוזם בשוגג על ידי כוחות התכנון המרכזי, מסתיים בהרס של כל חירויות הפרט הכלכליות והאישיות.

עד 1947 נאסר "הדרך לשעבוד" אפילו במערב גרמניה, עקב הנטיות האנטי סובייטיות שלו, והוא אכן זכה לפופולריות הגדולה ביותר בארה"ב. על מנת להבין ולהעריך כנדרש את הספר במלואו, קיים צורך להסתכל על ההקשר ההיסטורי שבו הוא נכתב. האייק גדל ב-וינה הליברלית, הפלורליסטית והשלווה יחסית. אולם שלב אחר שלב הוא ראה באופן אישי את המאפיינים האלה הולכים ונעלמים ומוחלפים במה שהוא תפס כחשיבה קולקטיביסטית. ב-1944, שנת כתיבת הספר, הוא כבר חי שנים רבות בבריטניה והיה חלק מבית הספר לכלכלה של לונדון. הוא לא היה מעוניין לחזור לאוסטריה הנאציונל-סוצאליסטית. עם זאת, הן בבריטניה והן בארה"ב, הוא ראה את אותם הכוחות הריכוזיים צוברים עוד ועוד השפעה ופופולריות.

האייק האמין שאותם הרעיונות שהתעוררו בקרב הסוציאליסטים בעולם דובר האנגלית יובילו בסופו של דבר לאותה העריצות של הנאציזם כפי שהוא ראה בביתו. בעוד שהסוציאליסטים העמידו פנים שהשיטה שלהם תייצר עולם צודק ושוויוני יותר, היה זה, למעשה, "זן של קולקטיביזם". האוטופיסטים בני גילו הבטיחו אומנם לאחרים את הדרך לחירות, אולם במציאות היה זה המסלול המהיר לשעבוד.

הטעות הבסיסית של הקולקטיביסטים - בין אם סוציאליסטים או פאשיסטיים - הייתה "ההתלהבות שלהם ל'ארגון' של הכל", או במילים אחרות - תכנון מרכזי. היה זה האמצעי לתכנון מלמעלה למטה, כלומר באמצעות כפייה ממשלתית. כל בעיה בעולם, כל מה שלא הלך לפי התוכנית של מישהו - דורש התערבות ממשלתית. ובאמצעות כל התערבות חדשה, האנשים יהפכו לפחות ופחות חופשיים.

יחד עם "ההערצה הגוברת למדינה", המתכננים החברתיים לא היו מפסיקים את פעילותם עם הכישלונות שלהם. הנדסה על ידי אליטה מתוחכמת כלשהי תימשך עד האינסוף ועד שתושג מדינת קצה שלווה, שוויון מוחלט או צדק חברתי, או כל מטרה מעורפלת אחרת. אבל על ידי מתן כל הסמכויות הללו לממשלה, הם בסופו של דבר "יקימו את העריצות השלמה ביותר שאפשר להעלות על הדעת". לפתע, הזהיר האייק, ההתערבות תוביל לעריצות.

ספריו של אורוול הם אומנם בדיוניים, אולם המאפיינים של הדיסטופיות אותן הם מציגים נראים כיום כיותר ויותר מציאותיים. "הדרך לשעבוד", מצד שני, הוא הסבר מפורט לשאלה מדוע הניסיונות להשיג אוטופיות תמיד מסתיימים בדיסטופיות מזוויעות. בספר זה, מזהיר האייק שברגע שיוצאים "לדרך", נדחקת החברה יותר ויותר בכוח ללכת בה. כל צד דורש צד נוסף. בסופה של הדרך אנחנו הופכים לצמיתים.

בנוסף, הוא גם מזהיר: "עבור הרבים שצפו מקרוב במעבר מסוציאליזם לפשיזם, הקשר בין שתי השיטות הופך לברור יותר ויותר, אבל בדמוקרטיות (המערביות) רוב האנשים עדיין מאמינים שאפשר לשלב סוציאליזם וחירות. הם לא מבינים שהסוציאליזם הדמוקרטי, האוטופיה הגדולה של הדורות האחרונים, היא לא רק שבלתי ניתנת להשגה, אלא שגם לשאוף לכך זה לייצר משהו אחר לגמרי - עצם הרס החירות עצמה. כפי שנאמר כראוי: 'מה שתמיד הפך את המדינה לגיהינום עלי אדמות היה בדיוק מה שהאדם ניסה להפוך לגן העדן שלו'". "יש הרבה אנשים שקוראים לעצמם סוציאליסטים ... המאמינים בלהט במטרות הסופיות של הסוציאליזם, אבל לא אכפת להם והם לא מבינים כיצד ניתן להשיגן, והם פשוט רק בטוחים שיש להשיגן, יהיו המחירים אשר יהיו".

האייק מסביר מדוע הופך הסוציאליזם באופן בלתי נמנע לטוטליטריזם. ראשית, הניסיונות הסוציאליסטיים שנועדו "לשכלל" את כלכלת השוק החופשי מובילים בפועל לבעיות בלתי צפויות. הניסיונות הריכוזיים להוביל "פתרונות" לבעיות אלו יוצרים בפועל בעיות גדולות עוד יותר. השליטה החלקית מעולם לא תספיק על מנת להתמודד עם כל הקשיים שנוצרו ועל כן התוצאה הבלתי נמנעת תהיה אך ורק רודנות. אכן, עם התפוררותה של ברית המועצות, כמה מהמדינות שהיו בעבר תחת שליטתה השתמשו ב"דרך לשעבוד" בכדי לבחון את הנדרש במטרה להימנע מאזיקי הסוציאליזם. כפי שהאייק כתב: "נראה שזה כמעט חוק טבע אנושי שלאנשים קל יותר להסכים על תכנית שלילית - על שנאת אויב, של אלה שטוב להם יותר - מאשר על כל משימה חיובית."

האייק לא היה קיצוני אשר האמין כי הדרך לשעבוד הינה בלתי נמנעת. הוא לא חשב שכל עלייה קטנה במיסים היא עוד צעד לעבר הגולגים.[2] אכן, ניתן לעצור את הדרך הזאת, אם כי לא יהיה זה פשוט. במערב התהליך הזה נבלם, אם כי באופן זמני, כאשר עד שלביה המאוחרים יותר של המאה ה-20 הייתה הפופולריות של הסוציאליזם בירידה. במאה ה-21, לעומת זאת, אידיאולוגיה זו שוב נמצאת בעלייה,[3] כמובן שבעיקר בקרב הדור החדש אשר פחות מכיר את זוועות העבר של הסוציאליזם, ואשר מאמין כי הסוציאליזם הדמוקרטי מייצג כאמור לא פחות מאוטופיה.

השקפתו של האייק על העולם הייתה דואליסטית. בצד אחד ניצבו החירות, השלטון המצומצם וכלכלת השוק; בצד השני עמדו כפייה, ממשל אוטוריטרי ותכנון. תכנון בקנה מידה מלא יהיה אסון כלכלי, אבל הניסיון להתפשר בין השוק לתכנון, שימוש בסוכנויות ממשלתיות כדי לכוון השקעות תוך הסתמכות על תמחור שוק של מוצרי צריכה, למשל, יהיה גרוע עוד יותר. מאחורי זה עומדת השקפתו ששתי המערכות הפוליטיות הן התגלמות של שתי פילוסופיות מנוגדות, שתיהן עם שורשים עמוקים בתרבות האירופית. הראשונה אימצה את אלה שהדגישו את גבולותיו וכישלונותיו של האינטלקט האנושי, והסיקה מכך את המסקנה שבעניינים חברתיים עלינו להתנהל בזהירות ובפרגמטיות, תוך שימוש בניסוי וטעייה וכן להסתמך במידה ניכרת על מסורות שהועברו אלינו בירושה. בסופו של דבר, אם כן, שאלת החופש הכלכלי מול התכנון הייתה שאלה של ידע. אלה שדגלו בפילוסופיה השנייה עשו טעות אמפירית, והם הניחו שהמוח האנושי מסוגל לרכוש סוג של ידע, שלפי האייק, בלתי ניתן להשגה באופן קטגורי; ומסיבה זו, לא הייתה אפשרות להתפשר עם "האויב".

אין ספק שהוא השתייך לאותו הדור של ליברלים אירופיים שנאלצו להתמודד עם ההשפעה המצטלבת של הקומוניזם הסובייטי והפשיזם, ויהיה זה מפתה להניח שההתקפות של האייק על התכנון והסוציאליזם מונעו מתוך רצון להגן על דמוקרטיות ליברליות מפני הסכנה הטוטליטרית. ב"הדרך לשעבוד" ניתן למצוא ראיות התומכות בתפיסה זו, והאייק מדגיש במידה רבה את המקורות הסוציאליסטיים של הנאציזם, וטוען שניתן לצפות שאימוץ מדיניות סוציאליסטית במקומות אחרים יגיע לשיאו בצורה של פשיזם. ביסודו של דבר, הטענה היא שאי אפשר לנסות כלכלה מתוכננת אפילו בדמוקרטיה פרלמנטרית, שכן בסופו של דבר ינוע הכוח לידי קבוצה קטנה של פקידים, ולאחר מכן לידיים של דיקטטור יחיד.[4]

הספר אינו חסין מביקורת. ללא הקונטקסט ההיסטורי, הוא יכול להציג את הרושם כחלקי מאוד. הוא מתעלם במידה גדולה מההשפעה השלילית שיכולה להיות לגלובליזם ומאפיינים אחרים אשר יכולים להפוך את התכנון המרכזי לפופולרי יותר בקרב האוכלוסייה ואינו מציג אלטרנטיבות נדרשות. הוא לא מתייחס לבעיות חברתיות, הרס של מוסדות ועמותות, בדידות וניכור, שסעים חברתיים - הכמיהה המולדת של אנשים להיות חלק מחברה אזרחית בריאה. במידה מסוימת, הוא לא דן במבנה המוסרי שהעולם החופשי צריך. רק לעתים רחוקות הוא רואה צורך במסורת הנדרשת להשלים את הקדמה, דבר שהאייק מתקן בחיבוריו המאוחרים יותר "חוקת החירות" ו"יומרה קטלנית". טענתו כי "כדי לבנות עולם טוב יותר עלינו לאזור אומץ להתחיל מחדש" בהחלט שנויה במחלוקת.

ועדיין, "הדרך לשעבוד" מציע פתרונות חשובים לבעיות המודרניות: יש להימנע מריכוזיות הכוח. במקום פסאודו-דמוקרטיות בסגנון "דמוקרטיה סוציאליסטית" רצוי אולי לקדם "שלטון עצמי מקומי". הסגולות של "עצמאות והסתמכות עצמית, יוזמה אישית ואחריות מקומית, הסתמכות מוצלחת על פעילות התנדבותית, אי התערבות בענייני השכן ... וחשדנות בריאה כלפי כוח וסמכות" יכולים עדיין להיות נחוצים גם עשרות שנים רבות לאחר שהספר נכתב.

בין הפגמים העיקריים של הסוציאליזם אלו הם חוסר היכולת של מקבלי ההחלטות הפוליטיות לקבל החלטות רציונליות ללא המידע שמספקים המחירים שנוצרו מעסקאות בשוק; חוסר התאמה של תמריצים ומשאבים; גישה ליכולת להפעיל כוח פיזי; והכפפת הצרכים הכלכליים למנדטים פוליטיים ללא בסיס במציאות הכלכלית החומרית, שהוא אף יותר מהפגמים האחרים הופך את הסוציאליזם למסוכן. כפי שהאייק כתב, מתכננים מרכזיים המתוסכלים מחוסר יכולתם להכפיף את העולם הכלכלי לרצונם מתפתים בהכרח לחתור תחת הזכויות והאינטרסים של האנשים אותם הם מתיימרים לשרת. לפעמים זה מתנהל בצורה תמימה יחסית בדמות פקידים גבוהים בשירותי הבריאות הציבוריים ששוללים הליך או גישה לטיפול בזמן; לפעמים זה לובש את אחת הצורות המזוויעות של קים ג'ונג-איל. האבחנה של האייק, שבפועל לא תמיד מובנת באופן מדויק ואף מוגזמת, אינה מושלמת, אבל סביר להניח שישנו צדק בכך שקיים נתיב המחבר בין התמורות השונות של התכנון המדיני; במילים אחרות, התפוזים הנרקבים בקליפורניה, החלב החמוץ בוונצואלה, השחיתויות הקטנות של ראג' הרישיונות של הודו והטיהורים של קסטרו וקים ג'ונג-איל הם כולם תחנות בדרך לשעבוד.

 

[1] Friedrich A. Hayek, The Road to Serfdom, University of Chicago Press, 1944.

[2] [https://claremontreviewofbooks.com/hayeks-tragic-capitalism/](https://claremontreviewofbooks.com/hayeks-tragic-capitalism/)

[3] [https://www.newsweek.com/socialism-america-gallup-poll-1431266](https://www.newsweek.com/socialism-america-gallup-poll-1431266)

[4] https://www.dissentmagazine.org/article/f-a-hayek-dogmatic-skeptic