"מלך הצפון" - הפקה היסטורית איכותית.
"מלך הצפון" -
הפקה היסטורית איכותית.
סרטו מ-2022 של רוברט אגרס "איש
הצפון" (או "מלך הצפון" כפי שתורגם לעברית) הוא עיבוד מודרני של
האגדה הסקנדינבית מימי הביניים אודות דמות בשם אמלת', וכן מחווה מופתית לתקופת
הוויקינגים. אגרס הצליח לשחזר את עולמם של הוויקינגים בצורה מאוד מדוקדקת וקפדנית
תוך שמירה על הפרטים הקטנים, ועם הערכה וכבוד רב לנושא. לא ניתן להגדיר את אגרס,
תושב ברוקלין, כאיזשהו "גזען ימני" נוראי, שכן הוא בעצמו גינה את
"הניכוס הימני" של הוויקינגים.[1] ועדיין, הוא הצליח להתחמק מהדרישה
ההוליוודית להתעלם ואף לפגוע בכוונה באותנטיות ההיסטורית במטרה להעביר מסרים
פרוגרסיביים; נראה אפילו שהוא שקע לחלוטין בהיסטוריה ובתרבות של הוויקינגים, עד
כדי כך שהרושם הוא שאגרס הפך לבעל דיבוק רוחני שעזר לו להעביר למסך הגדול את האתוס
הוויקינגי בצורת תקשור פאראפסיכולוגי.
המחזה המפורסם של ויליאם שייקספיר
"המלט" מבוסס למעשה על האגדה של אמלת', אגדה אשר מתוארת ב"גסטה
דנורום" ("מעשי הדנים") - היסטוריה מרובת כרכים של דנמרק שנכתבה על
ידי המלומד הדני סקסו גרמטיקוס ("הדקדקן") בסוף המאה ה-12. ייתכן שמקורה
במקור לא ידוע באיסלנדית עתיקה, אם כי הגרסאות המלאות המוקדמות ביותר של האגדה
ששרדו הן מהמאה ה-17; עם זאת, סיפור דומה מופיע גם בסאגה של המלך הדני הרולפר
קראקי, המתוארכת לסוף המאה ה-14 ומתארת אירועים שהתרחשו מאות שנים מוקדם יותר.
המלט של שייקספיר הוא אדם מודרני במובן
העמוק ביותר: הוא רואה את הפוטנציאל האינסופי של האדם ואת השחיתות שבו כאחד, מתלבט
בניהיליזם, בהתאבדות ובמטרה, ומשותק על ידי האינטלקט. אמלת' של אגרס הוא ההפך כמעט
מוחלט - חיה בלונדינית הממעיטה במילים, הנשלטת על ידי רוח נפשית ועל ידי צו הכבוד
יותר מאשר על ידי תבונה. אין אצלו תהייה על מוסריות המעשה ואין צורך להוכיח את
אשמת הדוד לאחרים. הגורל נקבע, והכבוד מחייב ללכת לקראתו. ההבדל הזה אינו רק
סגנוני: הוא מציג את השורשים הקדם-מודרניים של התרבות האירופית, לפני שההתלבטות
האינטלקטואלית הפכה למרכז.
גם סיסמת הפרסום של הסרט "כבוש את
גורלך" מטעה במידת מה. אמלת' אינו כובש את גורלו ואינו מעצב אותו כרצונו; הוא
מגלה אותו, מקבל אותו ולבסוף מגשים אותו. בעולם הסרט, הגורל אינו פרויקט של הגשמה
עצמית אלא מסלול שקיים לפני האדם ומחייב אותו. בעולם כזה, קיים פרדוקס: אם הגורל
כבר נקבע, האם האדם חופשי? התשובה המשתמעת מן העולם הפגאני של הסרט היא שהגורל אכן
קבוע, אך עדיין נותרת לאדם בחירה. הוא יכול לנסות לברוח מגורלו, אך בסופו של דבר
הגורל יחזיר אותו אליו. גם הבחירה שלא לציית למוסר הכבוד ולחובת הנקמה אינה בחירה
ניטרלית: היא משמעותה לחיות בבושה ובחרפה. הגורל, אם כן, אינו מבטל את הבחירה אלא
מגדיר את גבולותיה.
הסיפור כפי שמתואר ב"מלך
הצפון" שונה בצורה ניכרת מהאגדה המקורית על אמלת' של סקסו, אם כי התמצית שלו
זהה למדי. אביו של אמלת', המלך הורבנדיל, נרצח בידי אחיו למחצה הקנאי פיליניר, מה
שמאלץ את הנסיך הצעיר לברוח בסירה ולהכריז כי יחזור לנקום את אביו. מספר שנים
מאוחר יותר הוא חי ברוס של קייב עם קבוצת ברסרקרים. לאחר שהוא פוגש מגדת עתידות
המנבאת כי בקרוב יזכה בנקמתו, הוא עולה בסתר על ספינת עבדים ושט לאיסלנד, המקום
שבו פיליניר חי בשלב זה לאחר שהופל משלטונו על ידי מלך נורבגיה האראלד הראשון.
כבר בראשית הסרט מתברר שאביו של אמלת'
אינו דמות מוסרית במובן מודרני. הוא שב ממלחמה עם שלל, ובהם תכשיט שהיה שייך לנסיך
אחר; הרמז הוא שגם הוא החריב ממלכה זרה והרג או הדיח שליט מקביל לו. לכן בגידתו של
פיליניר אינה מכניסה את אמלת' מעולם צודק לעולם אלים, אלא מערערת סדר אלים שכבר
התקיים קודם לכן. בעולם הזה, ביזה, מלחמה ושעבוד אינם חריגה מוסרית אלא מקור לכבוד
ולתהילה.
באיסלנד הוא הופך לעבד של פיליניר
ומתאהב בשפחה סלבית בשם אולגה. לאחר דו-קרב עם רוח אל-מת הוא משיג חרב אגדית בשם
"דראוגר" ("אל-מת"). הוא מוכיח את יכולותיו גם במשחק קנאטליקר
- ספורט מגע פיזי שבו שיחקו וויקינגים איסלנדיים, המזכיר גרסה אלימה ועקובה מדם
יותר של רוגבי מודרני, למעט העובדה שהשחקנים החזיקו גם בסוג של מחבטים. אמלת' מטיל
אימה על פיליניר ופותח במרחץ דמים נגד הכפר, המוביל לבסוף לעימות בינו לבין אימו,
שהפכה בשלב זה לאשתו של פיליניר - עימות המסתיים במותה ובמות אחיו למחצה.
כאשר אמלת' מתעמת לבסוף עם אמו, היא
מנפצת את הדימוי שהחזיק. היא טוענת ששנאה את אביו, שילדה אותו כתוצאה מאונס
כשהייתה שפחה, ושהיא עצמה ביקשה מפיליניר להרוג גם את המלך וגם את בנו. היא אף
מנסה לפתות אותו. גם אם נקבל את טענתה כניסיון הישרדות של אישה בעולם אלים, דמותה
נחשפת במלוא אכזריותה: היא מוכנה להקריב את בנה, והיא מעדיפה את פיליניר - כעת רק
מנהיג חווה קטן - על פני המלך שהעלה אותה למעמד של מלכה. הסצנה אינה מנסה
"להצדיק" אותה במונחים מודרניים של דיכוי; היא פשוט מציגה צד אפל של
האופי האנושי והנשי, בדומה לליידי מקבת', אך ללא ניסיון לטשטש. אמלת' ופיליניר
מסכימים להיפגש ב"שערי הל" (הר הגעש הֶקְלָה) ולהילחם עד המוות.
בשלב מסוים בסרט בורחים אמלת' ואולגה
מהחווה של פיליניר ומפליגים לאיי אורקני, היכן שנמצאים בני משפחתו של אמלת'. כאשר
אמלת' מנשק פצע על צווארה, הוא מקבל חזון שהיא בהיריון עם תאומים. אחוז אימה
שפיליניר ירדוף אחריהם כנקמה וירצח את ילדיו, הוא מבין שעליו להרוג את דודו ושוחה
חזרה לחוף. החזון של העץ חוזר: הדם חייב להמשיך. כאשר שניהם מוצאים לבסוף את מותם
ליד הר הגעש, זוכה אמלת' בחיזיון נוסף שבו הוא רואה את אשתו ואת ילדיו, ולאחר מכן
הוא נלקח אל וולהאלה.
"מלך הצפון" הוגדר בתור
"הסרט הוויקינגי המדויק ביותר שאי פעם נוצר".[2] וקרוב לוודאי שזה אכן
כך. כל החפצים והבגדים שהוצגו בסרט היו מבוססים על ממצאים ארכיאולוגיים באתרי
קבורה וויקינגיים. מרשימים במיוחד היו העיטורים הבולטים המגולפים ביד בבית הארוך
של המלך הורבנדיל, שנעשו בהשראת הממצאים המעוטרים מקבורת אוזברג שבמחוז וֶסְטפוֹל,
נורווגיה, שנחפרה בשנת 1904.[3] גם המושבות בסרט נבנו למעשה מאפס.
ועדיין, יותר מהכול תופס הסרט את הרוח
והנפש ההירואית של הוויקינגים, ואת הרוחניות הקדמונית הקדם-נוצרית שהייתה הלב של
דרך חייהם ושל הטקסים שלהם. מדובר בהרבה יותר מתרגיל בדיוק היסטורי, שכן אגרס מציג
את חייהם הפנימיים של הוויקינגים כפי שמעולם לא הוצג לפני כן בקולנוע.
בתחילתו של הסרט מבצעים הברסרקרים
ריקוד מלחמה טקסי לפני שיצאו אל הקרב - זאת במטרה לפתוח את יכולות שינוי הצורה
שלהם. אכן, הם היו מוכרים היסטורית בזכות האכזריות החייתית שלהם בשדה הקרב, והם
לבשו עורות דובים ופרוות זאבים המייצגים את החייתיות שלהם. היו חוקרים מודרניים
שאף ייחסו את הזעם של הברסרקרים לפתולוגיות כגון אפילפסיה, כלבת והפרעה דו-קוטבית,
אולם בפועל אין לכך שום עדות היסטורית אמתית. אגרס, מצדו, התייחס לתופעת הברסרקרים
במלוא הרצינות הראויה לה ומציג טקס דמוי טראנס שמעורר אצל הצופה דחפים של אטביזם:
קריאה להפוך לחיה, יללות בלילה, ולבסוף פריצה אלימה ליישוב מבוצר. הפשיטה עצמה
אינה ממוסגרת לא כהישג מוסרי ולא כביקורת: הילדים והנשים בורחים באימה, אנשים
נשרפים חיים ועבדים נלקחים. אמלת' עצמו אדיש לטבח אך אינו משתתף בחברותא של
הלוחמים. הוא פונה אל מגדת העתידות, שמחזירה לו את "הדמעה האחרונה שתשפוך
בחולשה ... היא תוחזר לך כשתזדקק לה ביותר", ומזכירה לו את גורלו. הסצנה הזו
מציבה את האלימות כחלק בלתי נפרד מסדר העולם של הפושטים, ולא כחריגה פרטית שיש
לגנות.
יש כאן היפוך מכוון: אמלת' היה בילדותו
ילד שנמלט מפשיטה, ואילו בבגרותו הוא עצמו משתתף בכוח שפושט על יישוב, מטיל אימה
על נשים וילדים ולוקח שבויים לעבדות. כך נחשף מעגל האלימות שבו קורבנות של פשיטה
עשויים להפוך בעצמם למבצעיה. הטקס אינו רק הכנה נפשית לקרב אלא מעין טקס חניכה:
הלוחמים משילים לרגע את זהותם האנושית ומאמצים את דמות הזאב והדוב. החייתיות אינה
מוצגת כתקלה או כאובדן שליטה בלבד, אלא כמצב מקודש של לוחם המוקדש לאודין. לכן
הפשיטה הבאה אינה נתפסת בעיניהם כפשע פרטי, אלא כמילוי תפקיד חברתי ודתי.
דווקא משום שהסרט אינו מסביר לצופה כל
הזמן כיצד עליו לשפוט את מעשיו של אמלת', הוא מצליח להכניס אותו בהדרגה אל תוך
המנטליות של עולם זר. בעולם זה הנקמה, המלחמה והתערבות האלים אינן שאלות פתוחות
אלא עובדות יסוד של המציאות. אמלת' אינו זקוק להוכחה שאביו נרצח ושעליו לנקום בו,
כשם שאינו זקוק להוכחה שהגורל אמתי; מבחינתו, תפקידו הוא לגלות את הגורל ולמלא
אותו.
הנופים הצפוניים המדהימים של הסרט
והפסקול המעורר רגשות, שנוצר מכלי נגינה מסורתיים וטכניקות ווקאליות, תורמים רבות
לתחושת ה"עתיקות" של הסרט.
בטקס אחר שואפים אמלת', הורבנדיל
והיימיר, השוטה והשאמאן של המלך, חומר הזיה ומתחילים לדקלם שורות מהפואמה
הוויקינגית "האוואמאל", בזמן שאמלת' מתקבל לבגרות ולגברות. אמלת' רואה
לפניו את שושלת היוחסין המלכותית שלו בצורה של עץ המורכב מוורידים אנושיים
ומדפיקות לב המייצגות חיים. זאת היא אולי הסצנה המרגשת ביותר בסרט. החיזיון של העץ
חוזר כאשר הוא מנשק את אולגה בפעם האחרונה וחוזה את ילדיהם. גם העיצוב של העץ הזה
מבוסס על מודל שהופיע על רקמה באתר קבורה וויקינגי בנורבגיה. הסצנה הזו אינה רק חזון
ויזואלי מרשים: היא מגדירה את עולמו של אמלת' כעולם שבו הגורל אינו המצאה אישית
אלא מציאות שיש לגלות ולמלא. האב מזהיר אותו מפני סודות הנשים, "הטוות את
גורלנו", ומצווה עליו לנקום אם ימות בחרב. היימיר השוטה מוסיף כי עליו לחיות
בלי פחד, ומבטיח שהדמעה האחרונה של חולשה תוחזר לו ברגע הנכון. זהו רגע של קבלה
לבגרות גברית בתוך מסגרת של כבוד ודם, לא של התלבטות מוסרית מודרנית. החיזיון
מעניק לעץ משמעות רחבה יותר מסמל של ייחוס מלכותי: בתחילת הסרט הוא מחבר את אמלת'
לאבותיו; לקראת סופו הוא מחבר אותו גם לצאצאיו העתידיים. כך הסרט מציג את האדם
כחוליה בשושלת ולא כיחידה מנותקת: אמלת' רואה את חייו כחלק מרצף של דם, זיכרון
וחובה העוברים מן המתים אל החיים ומן החיים אל מי שטרם נולדו.
היימיר ממלא גם את תפקיד "ליצן
החצר", דמות שמסוגלת לומר באמצעות בדיחה את מה שאחרים אינם רשאים לומר בגלוי.
רמיזותיו על היחסים בין גודרון לפיליניר מכינות את הקרקע לגילוי המאוחר יותר. כאשר
אמלת' פוגש בהמשך את ראשו הכרות של היימיר, הסרט יוצר מקבילה אפלה ומאגית לסצנת
גולגולתו של יוריק ב"המלט": במקום זיכרון אילם של ליצן מת, המת עצמו
מדבר וממשיך לכוון את הגיבור.
הצגת האלימות היא מאוד ישירה באופן שלא
מופיע לרוב בקולנוע, והיא עובדה ברורה ומובנת מאליה. בדומה לסרטו הראשון מ-2015
"המכשפה", היחס שלו לעל-טבעי ולכישוף הוא שהעל-טבעי טבוע בתוך האדם והוא
חלק אינטגרלי מחיי היום-יום. עלילת הסרט מתרחשת למעשה ביקום פגאני שבו הנוצרים
אינם אלא שבט מוזר הסוגד לגופה הממוסמרת לעץ. העל-טבעי אינו "תוספת" אלא
חלק אינטגרלי מהמציאות היומיומית. אודין אינו רעיון מופשט אלא כוח חי ששולח
עורבים, מעניק חרבות ומכתיב גורל. אגרס אינו מנסה "להציל" את הצופה
מהעולם הזה או לגנות אותו; הוא פשוט מכריח אותנו לשהות בתוכו מספיק זמן כדי להבין
את ההיגיון הפנימי שלו.
מעשיו של אמלת' בהחלט אינם ממוסגרים
במונחים מוסריים, והוא פשוט אדם של כבוד אשר החליט למלא את חובתו. כפי שראינו
לעיל, מאמין אגרס באופן תמוה כי משמעות הצגת הוויקינגים באופן אותנטי ובצורה
אנושית ואמתית היא איכשהו "לקחת אותם בחזרה" מהימניים פוליטית, אולם
בפועל אין בכך שום הגיון. למעשה ההפך הוא הנכון, והסרט מעניק הערכה עמוקה וגדולה
בהרבה לוויקינגים מאשר הצגתם כעל-אנושיים עם קסדות בעלות קרניים אשר לא באמת היו
קיימות אלא אולי רק בטקסים. אגרס גם טוען שהסרט מקדם את סטריאוטיפ
"המאצ'ו" של הוויקינגים, אך בפועל הוא לא יותר מאשר שומר על גבריות
מסורתית ומכיל שפע של גבורה מאצ'ואיסטית הירואית. צוות השחקנים של הסרט אינו כולל
שחקן אחד שאינו ממוצא אירופאי, מה שמחזק את העובדה שאגרס נמנע בפועל מלהקריב את
האותנטיות כדי להרחיק את עצמו מאלה שהוא חושב ש"החזיר" מהם את התרבות
הוויקינגית.
אין בסרט גם שום דבר שניתן להחשיבו
כפמיניסטי, למעט הערה אודות הנבואה על "עלמה-מלך" והצגה קצרה של לוחמת.
דמותה של אולגה היא בעלת כוח רצון חזק, אך היא גם נשית. היא מכשפה המשתמשת בכישופי
אדמה כדי להשלים את "החרב היוקדת" של אמלת'. ההטרוסקסואליות זוכה לתהילה
כמקור החיים. גודרון, אימו של אמלת', אשר ללא ספק מהווה השראה לליידי מקבת'
השייקספירית, מגלמת את הצד האפל של האופי הנשי.
ניתן יהיה ללא ספק למצוא "מבקרי
קולנוע" שיצביעו על שפיכת הדמים במהלך המסע האפי של אמלת' כביקורת כלפי תרבות
הכבוד או "גבריות רעילה", אולם יהיה זה כמובן אינפנטילי. הסרט הוא
אותנטי באופן ברוטלי בהצגת ההרס הנובע מנקמות דם, אך עדיין מציג כבוד כלפי
ההירואיזם הטראגי של אמלת'. ניתן לטעון שגבר שתחושת הכבוד והחובה שלו מובילה להרס
ראוי יותר להערכה מאשר אחד שלחלוטין חסר כבוד, וזו הסיבה שאמלת' הוא גיבור טרגי
בזמן שהגבר המודרני אינו כזה ואינו מסוגל לפעול מתוך כבוד בלתי מתפשר. אמלת' הוא
גיבור טרגי משום שהוא חי לפי צו של כבוד וחובת דם שאינו ניתן לפשרה, אף שהסרט מראה
היטב את המחיר ההרסני של צו כזה.
עם זאת, אמלת' אינו נשאר בסופו של דבר
אסיר מוחלט של הנקמה. לאחר שכל חייו הוגדרו על ידי השנאה, הוא מתחיל לרצות להשתחרר
ממנה ולבנות עתיד אחר עם אולגה ועם ילדיו. הוא אף משחרר את העבדים ומצווה עליהם
לקחת את חירותם, ובכך עובר לרגע מעמדת האדם המשעבד לעמדת המשחרר. בכך הוא מגלה
יכולת לדמיין עתיד שאינו בנוי רק על נקמה - עתיד של אהבה, משפחה וחירות. אך דווקא
אז מתברר שהשחרור מן הנקמה אינו אפשרי לחלוטין: חזונו מלמד אותו שפיליניר ירדוף
אחר משפחתו ויהרוג את ילדיו, ולכן הוא חוזר כדי להשלים את גורלו. דווקא משום שהוא
מסוגל לראות את האפשרות הזאת, חזרתו אל המאבק הסופי נעשית טרגית יותר: הוא אינו
בוחר בנקמה מפני שאינו מכיר חיים אחרים, אלא מפני שהוא מאמין שלא יוכל להגן על
החיים החדשים בלי להשלים את חוב הדם. הטרגדיה של אמלת' נובעת מכך שהוא מסוגל
לדמיין חיים אחרים, אך אינו מסוגל להגיע אליהם מבלי להשלים את חוב הדם שהגדיר את
חייו. זהו אחד השינויים החשובים בדמותו: בתחילת הסרט אמלת' משתתף בעולם של ביזה
ושעבוד, ואילו כאן הוא מאפשר לאחרים להשתחרר ממנו.
ברמה החברתית, הסרט מאפשר לראות מדוע
חברה המבוססת על נקמות דם מתקשה להגיע ליציבות. הסאגות האיסלנדיות וטקסטים נוספים
מתקופת הוויקינגים מלאים בסיפורים על סכסוכים משפחתיים הנמשכים במשך דורות, משום
שהחובה לנקום יוצרת שרשרת שאין לה סוף ברור. כאשר הציפיות החברתיות מחייבות אדם
להרוג אדם אחר, ולאחר מכן מחייבות את משפחתו של ההרוג לנקום בו, הצדק אינו נותר
עניין אישי בלבד אלא הופך למנגנון שמרחיב את הסכסוך ממשפחה אחת לאחרת. במובן זה,
גורלו של אמלת' אינו רק גורל אישי: הוא תוצאה של מערכת חברתית שלמה, שבה החובה
לכבוד יכולה להקשות על יציבות, על פיוס ועל חירות במובן המודרני.
המעבר לנצרות שינה בהדרגה את המערכת
הזאת. במקום חבורות לוחמים ומשפחות המנהלות את הצדק באמצעות נקמות, הממלכות
המתפתחות החלו להקים צבאות ולרכז בידיהן את הסמכות להעניש ולנהל משפט. בכך אפשר
לראות בנצרות לא רק שינוי אמוני, אלא גם שלב בהתפתחות הפוליטית והחברתית של אירופה
הצפונית. הסרט, אף שאינו סרט נוצרי, מאפשר להבין מדוע המעבר מן העולם הפגאני של
נקמת הדם אל עולם של מדינה ומשפט היה בעל משמעות היסטורית עמוקה.
אין פירוש הדבר שהנצרות מחקה מיד את
אידאל הלוחם או את תרבות הכבוד. חלקים מן האתוס הלוחמני השתלבו בהמשך בתרבות
האבירות, במלוכה ובמלחמות הדת. אולם השינוי המרכזי היה מוסדי: הענישה והצדק חדלו
להיות עניין של משפחות וחבורות לוחמים בלבד, והועברו בהדרגה אל המלך, הכנסייה
והמדינה. בכך נחלשה השרשרת האינסופית של נקמות הדם, גם אם האלימות עצמה לא נעלמה.
העיתון הפרוגרסיבי הבריטי
"הגרדיאן" פרסם מאמר שבו הכותב חושש כי "לאומנים לבנים"
יימשכו לסרט וכי הוא יכול לעודד התקפות טרור. [4] במקביל הוא משבח את אחד הסרטים
המטופשים של גיבורי-העל המבוסס על דמויות מהמיתולוגיה הנורדית, עקב צוות השחקנים
המגוון והמסרים הפרוגרסיביים שלו, ובפסקה שנראית יותר כמו סטירה הוא כותב:
"בנוסף לליהוק של טסה תומפסון, אישה בעלת מורשת אפריקאית, לטינית ואירופית
מעורבת, בתור הלוחמת הנורדית הדו-מינית לכאורה בשם ולקיריה ... הסרט עוסק בנרטיבים
של עקירה, שיעבוד, קולוניאליזם ושבריריות הגבר הלבן. הפטיש הכול-יכול של תור,
מיולניר, אותו סמל אהוב של עליונות לבנה, מתפורר כלאחר יד על ידי [האלה] הלה אותה
משחקת קייט בלאנשט. לאחר מכן היא ממשיכה להפיל את הממלכה הנורדית של אסגארד, באופן
פיגורטיבי ומילולי."
המאמר טוען שהוויקינגים היו בפועל חברה
רב-תרבותית, שזה בעצם לשון נקייה לומר שהוויקינגים כבשו ושעבדו אירופאים אחרים והתרבו
איתם. המציאות ההיסטורית עם זאת היא שנשים לוחמות כגון "בתולת מגן" היו
תופעה נדירה, אולי אף א-היסטורית לחלוטין, זאת בניגוד לרושם שיצרה סדרת הטלוויזיה
"הוויקינגים"; כמו כן, הוצג בתרבות הוויקינגית לעג ובוז בוטים כלפי
תכונות נשיות אצל גברים. חשוב לזכור גם כי מרבית הקורבנות של הוויקינגים היו
אירופאים אחרים, הם שיתפו פעולה עם המוסלמים נגד קונסטנטינופול וכן מכרו למוסלמים
את העבדים האירופאים שתפסו, בעיקר את הנשים.
אפשר שהסרט הזה של רוברט אגרס יוכל
להראות גם ליוצרים אחרים שבבואם ליצור סרטים אותנטיים ומדויקים היסטורית חשוב
להימנע מלחצים פרוגרסיביים ויש להתעלם מהשתייכות פוליטית או מראיית עולם כזאת או
אחרת; יהיו כמובן כאלה שלא יאפשרו, מסיבות של פוליטיקת זהויות ו"הכלה
וייצוג", לייצר סרטים אודות הוויקינגים ללא עיוותים היסטוריים. אולם המציאות
היא שסרטים כגון הסרט של גיבורי-העל שנידון לעיל, המציג דמויות מהמיתולוגיה
הנורדית, הם עלבון גדול בהרבה למורשת הוויקינגית מאשר יכולים לייצר אלה
שהפרוגרסיבים אינם אוהבים אותם.
בסופו של דבר, הסרט מציב את אמלת' בין
שני קטבים הרסניים: מצד אחד, חובת דם ההופכת את העבר לשרשרת נקמה שקשה להיחלץ
ממנה; מצד אחר, האפשרות של אדם המנותק לחלוטין מזיכרון, ממשפחה וממחויבות לדורות
שקדמו לו. הטרגדיה של אמלת' נובעת מכך שהוא אינו יכול פשוט לוותר על עברו, אך גם
אינו יכול להשתחרר מן האלימות שהעבר הזה מטיל עליו. בכך "מלך הצפון"
אינו רק סיפור נקמה, אלא סיפור על המחיר של השתייכות לשושלת, על החובה להגן על
העתיד, ועל הניסיון הכמעט בלתי אפשרי להפוך ירושה של דם וזיכרון לחיים חדשים.
[1] https://www.theguardian.com/film/2022/apr/10/the-northman-director-robert-eggers-interview
[2] https://www.newyorker.com/magazine/2022/04/04/robert-eggerss-historical-visions-go-mainstream
[3] https://www.khm.uio.no/english/visit-us/viking-ship-museum/exhibitions/oseberg
[4] https://www.theguardian.com/film/2022/apr/22/norse-code-white-supremacists-reading-the-northman-robert-eggers
