גורלה של ספריית אלכסנדריה ומי האחראי לשריפתה?

גורלה של ספריית אלכסנדריה ומי האחראי לשריפתה?

חרף הטענות הפופולריות, המציאות ההיסטורית היא שגורלה של הספרייה הגדולה והמפורסמת בהיסטוריה שפעלה באלכסנדריה אינו באמת ידוע. פלוטרכוס כותב שהספרייה נשרפה כאשר התערב יוליוס קיסר במאבק הפוליטי של מצרים ב-48 או 47 לפנה"ס כאשר צידד בקלאופטרה נגד אחיה תלמי השלושה עשר. הוא מציין שהספרייה עלתה באש כאשר הגיב קיסר נגד הניסיון של תלמי לנתק את הצי שלו באמצעות שימוש באש אשר שרפה את הנמל והמשיכה להתפשט אל הספרייה. הנרטיב הזה חוזר גם במאה ה-2 אצל אולוס גליוס ומקור נוסף, במאה ה-3 אצל דיו קסיוס, במאה ה-4 אצל אמיאנוס מרקלי, ובמאה ה-5 אצל אורוסיוס. כך, נראה שהסיפור הזה עבר ממאה למאה, אולם ישנם גם מקורות המציגים עדויות של עדי ראיה של הקרב והאש אשר כלל אינם מציינים את הרס הספרייה.[1]

פלורוס, בכתיבתו אודות היסטוריית רומא, כותב שקיסר השתמש באש אך אינו מציין שהייתה לכך השפעה על המוזיאון או הספרייה. אפיאנוס, בכתיבתו אודות מלחמת האזרחים באלכסנדריה, מתאר קרבות שונים סביב הארמון אך אינו מציין דבר אודות הלהבות ששרפו את ארכיון הספרייה. העובדה שהוא אינו מציין זאת הינה חשובה במיוחד שכן מדובר בעדות ראיה. יתר על כן, סנקה, דיו קסיוס, גליוס ואורוסיוס, אשר כאמור כותבים על ההרס, מציינים אומנם את הרס הגלילים הכתובים, אך לא מתכוונים לגלילים של הספרייה עצמה, כאשר המשמעות בהחלט יכולה להיות שהרס המחסנים אינו אומר הרס הארכיון. גם קיקרו אינו מציין דבר אודות שריפת הספרייה.

חשוב לא פחות, הלמדנות של אלכסנדריה לא הסתיימה לאחר מלחמת אזרחים זו במאה ה-1 לפנה"ס, כפי שהיה צפוי על פניו שיקרה לאחר הרס הארכיון, ואנחנו יודעים כיום על תרומות של מלומדים מאוחרים יותר כגון דידימוס, טריפון ו-תיאון.

כך, יותר ויותר חוקרים מודרניים מתרחקים מהתפיסה שהספרייה נשרפה במהלך מלחמת האזרחים בזמן שהותו של יוליוס קיסר באלכסנדריה. במחקר שאולי היה החשוב ביותר בנושא, הראה ההיסטוריון הצרפתי המנוח ברטרנד המרדינגר[2] הוכחות מאוד חזקות להישרדותה של הספרייה הרבה אחראי הלהבות האגדתיות של קיסר. הוא מראה ש-סטראבון כלל אינו מזכיר את ההרס 22 שנים לאחר סיומה של המלחמה הזאת. ההיסטוריון סווטוניוס שנולד סביב 69 לסה"נ כותב במפורש על קיומו של המוזיאון במהלך שנות כהונתו של הקיסר קלאודיוס באמצע המאה ה-1 לסה"נ. ה-סודא מציג עדויות לחבר או עמית בספרייה במהלך כהונתו של תאודוסיוס הראשון במחצית השנייה של המאה ה-4. המרדינגר מציג גם פפירוס המתעד מכירה של סירה ב-173 לסה"נ הפונה לדמות בשמם דיודורוס, סגן הספרן וחבר עמית במוזיאון.

מתי אם כך התרחש ההרס האמתי של הספרייה?

ההיסטוריון והמלומד הערבי המצרי של השושלת האיובית בן המאות ה-12 וה-13 עלי אבן יוסוף אל-קיפטי חיבר מספר ספרים, אולם מה שהפך אותו למפורסם היה חיבורו "ההיסטוריה של הגברים המלומדים". החיבור כולל ביוגרפיות של מעל ל-400 פיזיקאים, פילוסופים ואסטרונומים, לרבות של יואנס פילופונוס. הספר תורגם לראשונה לשפה אירופאית בתחילת המאה ה-20 כאשר ההיסטוריון יוליוס ליפרט תרגם אותו לשפה הגרמנית. בהמשך המאה ה-20 התרגום הגרמני תורגם גם לצרפתית, אך תורגם לראשונה לאנגלית רק ב-2010.

יואנס "הדקדקן" פילופונוס, אותו מכנה אל-קיפטי "יחיא אל-נאחווי", היה פילוסוף נוצרי מפורסם שחי באלכסנדריה. הביוגרפיה הזאת כוללת גם את הסיפור של הרס ספריית אלכסנדריה בידי הפולשים במאה ה-7 בהוראה ישירה של הח'ליף השני עומר אבן אל-ח'טאב לאמיר שלו עמר אבן אל-עאץ אשר הוביל את הכיבוש הג'יהאדיסטי של מצרים ב-642. כפי שכותב אל-קיפטי:

"ואז יום אחד אמר יחיא [יואנס] לעמר, 'יש לך שליטה על כל דבר באלכסנדריה, ותפסת בה כל מיני דברים.' 'לכל מה שיש לו תועלת עבורך לא אתנגד, אבל כל מה שלא מועיל לך יש לנו עדיפות על פניך,' אמר לו עמר, "מה מהם אתה רוצה?" [יחיא] אמר, 'ספרי החכמה אשר במחסני המלוכה; הם נפלו באחריותך, אך אין לך שום תועלת בהם, בזמן שאנו זקוקים להם.' אמר לו [עמר]: 'מי אסף את הספרים האלה, ומה חשוב בהם?' וענה לו יחיא: 'תלמי פילדלפוס, ממלכי אלכסנדריה; בתקופת שלטונו, המדע ואנשי המדע זכו להערכה, והוא חיפש את ספרי הדעת וציווה לאסוף אותם, והקדיש מקום אחסון מיוחד עבורם. הם נאספו, והוא הפקיד את האחריות בידי אדם בשם זמירה [כנראה דמטריוס מפלרון] ותמך בו כדי שיוכל לאסוף אותם, [לאחר] שחיפש אותם וקנה אותם ועודד סוחרים להביאם והוא עשה כן. ותוך זמן קצר הוא אסף 54,120 ספרים."

"כאשר התבשר המלך על האיסוף [המוצלח] ואימת את המספר הזה הוא אמר לזמירה: 'האם אתה חושב שנותר ספר בעולם שאין לנו?' ויאמר זמירה: 'עדיין יש בעולם מסה גדולה [של ספרים], כמו בסינד, ובהודו ובפרס ובג'ורג'אן [הורקניה העתיקה] ובארמניה ובבל ובמוסול ובין הרומים [ביזנטים].' והמלך היה מרוצה מכך ואמר לו: 'המשך למלא את חובתך', וכך הוא עשה עד מות המלך. והספרים הללו נשמרים עד היום באחריות המושלים הפועלים עבור המלכים ויורשיהם. ועמר התחיל לרצות לעצמו את מה שהוא שומע מיחיא והוא התרשם מכך, אבל אמר לו: "איני יכול לעשות דבר בלי לבקש תחילה את רשותו של נסיך [אמיר] המאמינים עומר אבן אל-ח'טאב; והוא כתב לעומר, הודיע ​​לו על דבריו של יחיא כפי שדיווחנו על כך וביקש את הנחיותיו מה לעשות. והוא קיבל מכתב מעומר שאמר לו: 'באשר לספרים שאתה מזכיר, אם יש בהם מה שתואם את ספר האלוהים [קוראן], אז זה כבר נמצא בו ואין צורך בהם, ואם מה שבספרים הללו סותר את ספר האלוהים אין צורך בהם. ואתה יכול להמשיך ולהשמיד אותם.' עמר אבן אל-עאץ הורה אז לפי החוק [הדתי] לפזרם [הספרים] במרחצאות הציבוריות ולשרוף אותם בתנורי המרחץ. ונאמר לי שבאותו הזמן השתמשו [בספרים] כמה מהמרחצאות הציבוריות לצורכי הסקה, והביאו קצת פרסום למרחצאות חדשות שלאחר מכן נשכחו ונאמר [שהספרים] סיפקו להם חימום לחצי שנה. מי שמקשיב למה שקרה יכול רק להיות מופתע!"[3]

יואנס נפטר סביב שנת 570 ועל כן נראה שאל-קיפטי מתבלבל בינו לבין פילוסוף אחר - אולי בעל שם דומה - אשר פגש את עמר אבן אל-עאץ במאה ה-7, כאשר ניתן לתארך בפועל את הרס הספרייה לשנים 642-644.

מקור נוסף המתאר את הרס הספרייה הוא הארכיבישוף בן המאה ה-13 של הכנסייה הסורית-אורתודוקסית של פרס גרגוריוס בר הבראוס, אשר היה ממוצא יהודי. הוא כתב ספרים רבים בסורית ארמית ובערבית, ואחד מספריו בערבית תורגם ללטינית במאה ה-17 על ידי המלומד האנגלי אדוארד פוקוק תחת הכותרת "ההיסטוריה המשותפת של השושלות - "Historia Compendiosa Dynastiarum". נראה כי בר הבראוס מסתמך במידה מסוימת על אל-קיפטי וגם כותב אודות יואנס "הדקדקן", כאשר הכוונה כנראה לפילוסוף אחר בן המאה ה-7. כפי שכותב:

"ובזמן הזה התפרסם יחיא המוכר לנו בשם גרמאטיקוס, שפירושו אל נהאווי [הדקדקן], והתפרסם בקרב המוסלמים. הוא היה אלכסנדרי ונהג להאמין באמונתו של היעקוביט [לא-כלקדוניים], נצרתי [נוצרי] ... לאחר מכן חזר בו במה שהנאצרתים האמינו בשילוש הקדוש, והבישופים פגשו אותו במיסר [ממפיס] וביקשו ממנו לחזור בו, והוא לא חזר לאמונתם, והוא חי עד אשר כבש עמר אבן אל-עאץ את העיר אלכסנדריה. עמר נכנס לאלכסנדריה והתוודע למעמדו של יחיא בתחום המדעים, ועמר היה נדיב ושמע את דבריו הפילוסופיים שהערבים לא הכירו, והתחבב עליו. ועמר היה הגיוני, מקשיב היטב וחושב; אז ליווה יחיא את עמר ולא עזב אותו. ואז יום אחד אמר יחיא לעמר: 'יש לך שליטה על הכל באלכסנדריה, ותפסת בה כל מיני דברים. כל מה שיועיל לך לא אתנגד לו, אבל כל מה שלא מועיל לך מגיע לנו יותר'. אמר עמר, 'אילו דברים אתה צריך?' השיב: 'ספרי החכמה הנמצאים במחסני המלוכה'. אמר לו עמר: "איני יכול להוציא לגביהם פקודות עד שאקבל את רשותו של אמיר המאמינים, עומר אבן אל-ח'טאב'. וכתב עמר לעומר וסיפר לו את אשר אמר יחיא. עומר כתב לו ואמר: 'לגבי הספרים שהזכרת, אם יש בהם משהו שהולך יד ביד עם מה שבספר של אללה, ספר אללה הוא מספיק; ואם יש בהם משהו שסותר את ספר אללה, אז אין צורך בהם'. ויצווה להשמידם; ולכן החל עמר אבן אל-עאץ לחלקם למרחצאות אלכסנדריה כדי לשרוף אותם בתנורים שלהן, וכך חיממו הספרים את המרחצאות לתקופה של שישה חודשים. תקשיבו למה שקרה, ותתפעלו מזה!"[4]

מקור נוסף ומעט מוקדם יותר מהאחרים המאשר את הרס הספרייה בהוראת הח'ליף מגיע מהתיאור של המלומד, המטייל וההיסטוריון הערבי עבד אל-לטיף אל-בגדאדי בן המאות ה-12 וה-13. הוא נולד בבגדד בתקופת ח'ליפות בית עבאס, טייל במצרים וכתב ספר בתחילת המאה ה-13 אודות ממצאיו והבחנותיו באזור אשר תורגם לצרפתית בתחילת המאה ה-19 על-ידי סילבסטר דה סאסי. הוא כותב:

"וראיתי גם סביב [עמוד פומפיוס] כמה עמודים שנותרו שלמים וכאלו שהיו שבורים; ונראה שהם היו מקורים, [ולעמוד פומפיוס] הייתה כיפה שנתמכה על-ידו. ואני חושב שזה היה המסדרון שבו לימדו אריסטו וחסידיו אחריו; וכי זה היה בית המדעים אשר אלכסנדר [הגדול] בנה, ובו הייתה הספרייה שנשרפה על ידי עמר אבן אל-עאץ בהרשאת עומר אבן אל-ח'טאב'".[5]

המקור הרביעי מגיע מכתביו של ההיסטוריון הערבי המצרי בן המאות ה-14 וה-15 אל-מקריזי. אל-מקריזי חי במצרים בתקופת שלטון השושלת הבורג'ית הממלוכית וכתב רבות, אולם הוא מוכר בעיקר עקב ספרו הגדול "הלקחים והמופת על אודות הרבעים ושרידי הקדם" אשר תורגם לצרפתית בסוף המאה ה-19 על-ידי אורבן בוריאנט. בספר זה הוא מקדיש חלק גדול ל-עמוד פומפיוס:

"יש להזכיר שעמוד זה היה אחד מהעמודים שנהגו לתמוך במסדרונו של אריסטו שנהג ללמד בו חוכמה. זה היה בית לימוד, ו'חיזנת אל-קוטוב' [ספריית אלכסנדריה], אותה עמר אבן אל-עאץ שרף בציווי עומר אבן אל-ח'טאב', אללה ישמח בו, שכנה בתוכו."[6]

[1] Daniel Heller-Roazen, "Tradition’s Destruction: On the Library of Alexandria", October, vol. 100, (2002), 133-53.

[2] Bertrand Hemmerdinger, "Que César n'a pas brûlé la Bibliothèque d'Alexandrie", Bollettino dei classici III, 6 (1985), 76-7.

[3] https://www.roger-pearse.com/weblog/2010/09/24/al-qifti-on-the-destruction-of-the-library-of-alexandria/

[4] https://www.roger-pearse.com/weblog/2010/09/14/lets-just-do-bar-hebraeus-on-the-library-of-alexandria/

[5] https://copticliterature.wordpress.com/2017/10/06/the-destruction-of-the-library-of-alexandria-by-the-arabs-the-account-of-the-arab-traveler-abd-al-latif-al-baghdadi/

[6] https://copticliterature.wordpress.com/2017/10/06/the-destruction-of-the-library-of-alexandria-by-the-arabs-the-account-of-the-egyptian-historian-al-maqrizi/