"מחנה הקדושים" של ז'אן ראספיי. הביקורת הספרותית נגד ההגירה ההמונית.

"מחנה הקדושים" של ז'אן ראספיי. הביקורת הספרותית נגד ההגירה ההמונית.

"במלחמה המוזרה הזאת שמגבשת צורה, אלו שאוהבים את עצמם הכי הרבה יהיו אלו שינצחו".

-ז'אן ראספיי

הספר המפורסם "מחנה הקדושים" נכתב על ידי הסופר והמטייל הצרפתי ז'אן ראספיי (1925-2020) כבר בשנת 1973, ומציג למעשה את סופה של התרבות האירופאית והמערבית.[1] הנחת היסוד שלו היא שיום אחד יחליטו המוני העולם השלישי לעלות על כל ספינה שרק יוכלו למצוא ויפליגו לאירופה. הספר פורסם אומנם כאמור ב-1973 אך הוא מעולם לא יצא מהדפוס, ותורגם לשפות אירופאיות רבות ואף הודפסו מהדורות חדשות. עם פרסום המהדורה הראשונה ציפה המוציא לאור הצרפתי כי יזכה ברב מכר, אולם המכירות הראשוניות היו מאכזבות ורק 15 מתוך 20 אלף העותקים שהודפסו נמכרו. גם התקשורת התעלמה ממנו בהיותו ספר מאוד לא תקין פוליטית. אולם שנתיים מאוחר יותר הוציא לאור המו"ל האמריקאי צ'ארלס סקריבנר גם תרגום אנגלי, והספר נמכר טוב יותר והשיג תשומת לב גדולה יותר מאשר הגרסה הצרפתית המקורית, מה שהוביל לפופולריות רבה בהרבה ובהמשך תורגם הספר גם לגרמנית, ספרדית, פורטוגזית, הולנדית, רוסית, פולנית, צ'כית ואפילו אפריקאנס. הפופולריות של הספר הלכה וגדלה, הודפסו עוד ועוד עותקים, וראש עיר של אחת הערים בצרפת אף שמר על כמות של עותקים בכדי לחלקם לאורחיו, ובית מלון בבורגונדי אף חילק עותקים חינמיים למגיעים אליו. הספר אף זכה להשוואה עם "מסעות גוליבר" של ג'ונתן סוויפט או "הדֶּבר" של אלבר קאמי. ב-2011, עשרות שנים לאחר פרסומו המקורי, הספר שוב זכה להיות רב מכר.

חמישים ואחד הפרקים (הקצרים) של הספר מסודרים במיומנות כך שתשומת הלב של הקורא מועברת קדימה ואחורה, בתוך מסגרת זמן של חודשיים, בין הוויכוחים המודאגים בפריז לאירועים המתרחשים במסע האיטי והעגום של הצי המוביל את המוני כלכותה. סופו, כאשר האוכלוסייה הצרפתית בורחת מאזורי הדרום שלה ויחידות הצבא נוטשות בהמוניהן, הינו דרמטי במיוחד.

בעלילת הספר, המתרחשת בשלב מסוים בעתיד הקרוב, 100 ספינות ישנות ומתפרקות ממקור בריטי מובילות 800 אלף הודים עלובים וחולים לחופי הריביירה של צרפת. לא נראה שיש לכך סיבה קיצונית שכן לא התרחש שום אסון טבע, מלחמה או מגיפה. עקב עדויות על תנאי המחייה העלובים של כלכותה וסביבתה, הרעב והגידול הלא מבוקר באוכלוסייה מחליטה הממשלה הבלגית עקב הלחץ של אנשי הדת הקתוליים לאמץ כמעשה חסד מספר ילדים הודיים. אולם אז החלו ההמונים המקומיים לדרוש כי יאמצו יותר ויותר ועשרות אלפי אימהות החלו לדחוף את התינוקות שלהן לשערי הקונסול בכלכותה. כאשר שהבלגים מסרבים לקבל ילדים נוספים לאחר ששמו לב שכבר 40 אלף הועברו במהלך חמש שנים בלבד מבלי ששמו לכך בכלל לב, מתחיל ההמון להתפרע ולבסוף ישנן קריאות להתקדם אל עבר גן העדן המערבי, בתמיכת "עובד סיוע" מערבי שנמצא במקום. "העמים קמים מארבע פינות הארץ ומספרם כחול הים. הם יצעדו על פני האדמה הרחבה ויקיפו את מחנה הקדושים ואת העיר האהובה..." הם תופסים כל ספינה שיכולים ופשוט מתחילים להפליג מחופי הודו. הספר עוקב אומנם אחר המסע הימי הארוך האיום הזה של הספינות מסביב לאפריקה ודרך מצר גיברלטר, אולם מתרכז בעיקר בהמתנה האירופאית להגעתן, "מועד היעד" של העולם החדש - חופי דרום צרפת.

"הם חלשים; הם לא חמושים; הם מעוררים רחמים. מה לעשות? לשלוח אותם בחזרה הביתה, אבל איך? לסגור אותם במחנות, מאחורי תיל? לשלוח אליהם את המלחים והחיילים שלנו? לירות לתוך הקהל? אנחנו שואלים את עצמנו את השאלות האלה, אבל מאוחר מדי..." והתנאים על הספינות הללו עלובים ואומללים גם כן, והנוסעים עושים את הצרכים שלהם בכל מקום. מסוק מערבי מתחיל לרחף מעליהם ולשדר את המסע לארצו. בשלב מסוים מתקרב הצי אל תעלת סואץ, אולם המצרים כמובן שאינם סובלים מרגשי אשמה על מעשיהם בעבר ומיד יורים אזהרת ירי; הצי מבין את המשמעויות ומיד מסובב את הספינות ומשנה מסלול לכיוון כף התקווה הטובה. כאשר הם עוברים ליד דרום אפריקה, ממשלת הבורים שולחת לצי אספקה, מים, מזון וציוד רפואי; ההודים אומנם מצליחים גם לזרוק אל מחוץ לספינות את האספקה הדרום אפריקאית, אולם הכותרת של העיתונים המערביים מעוותות לגמרי את המציאות וטוענות כי האפריקאנרים ביקשו להרעיל את הנוסעים או שההודים עשו זאת בכוונה בכדי "לשמור על כבודם". בהמשך הצי פוגע ושודד גם מערביים אחרים שביקשו דווקא לעזור לנוסעיו ליד אי סאו טומה.

מספר הדמויות השונות בספר הוא רב. בין אם אלו אנשי תקשורת, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אנשי דת, חיילים, אנשי עסקים, פועלים - למעשה כל המקצועות המודרניים. ראספיי עשה זאת כנראה בכוונה בכדי להדגיש שמדובר בכל אחד מהקוראים, ובכדי שכל אחד יוכל לראות את עצמו ולהזדהות עם דמות כזאת או אחרת. הוא מציב מראה לקוראים ומציג את החולשות, הוותרנות, אופוריית העצלות והתענוגות, ולמעשה את חוסר הרצון המערבי לשרוד. אנשי העולם השלישי משקפים למעשה את המזוכיזם התרבותי הזה של המערב. ראספיי לוכד את הלכי הרוח של ההודעות המוסדיות הרשמיות, את קולם של אנשים רגילים, את נימת ההצהרות של בישופים מודאגים, וכן הלאה.

הספר המציג את כלל המערביים והאירופאים בעולם כבעלי עבר וגורל משותפים, דבר שהיה מאוד יוצא דופן עבור ספר שנכתב בשנות ה-70. חלק גדול מהעלילה מתרחשת בארץ מולדתו של המחבר - צרפת - אך הוא מזכיר גם אזורים רבים אחרים כגון ניו יורק, לונדון, אוסטרליה, ברית המועצות ודרום אפריקה.

"מחנה הקדושים" אינו מתרכז בבעיות מאנשי העולם השלישי כגון עבריינים אפריקאים או טרוריסטים ערביים, אלא הוא מציב כאמור את האירופאים מול מראה בכדי לשאול "מדוע אתם משתחווים בפני אלו שרוצים לפגוע בכם ואשר מבטחים לשעבד אתכם?" השאלה הזאת עומדת במרכזו של הספר שכן אנשי העולם השלישי מגיעים לאירופה רק לקראת סופו, והדגש הוא למעשה על מה שעובר בראשיהם של האירופאים בזמן ש"הארמדה" נמצאת בדרך.

ראספיי מתאר בבירור את החולשות של האליטות המערביות. גם בזמן שמיליוני זרים שלהם אין שפה, תרבות או דת משותפות מתקרבים לחופי אירופה, התקשורת והממשלות עדיין מקבלות בזרועות פתוחות את סופו של העידן הנוכחי.

בספר, במהלך פגישת הקבינט הראשונה של צרפת אודות ההתרחשויות, מציע אחד השרים להעניק לצי עצמו את סטטוס הלאום. כך הוא יכול להפוך לאומת ההגירה הראשונה בהיסטוריה, עם אספקה קבועה של מזון וציוד רפואי אותם יספק האו"ם, אולם הוא עדיין יישאר מחוץ לגבולות חופי אירופה. עם זאת, שר אחר נוזף בו:

"דרמה זו ... מראה את הדרך לשינוי הרם ביותר של האדם, כשהוא עומד, סוף סוף, בשעה זו של המהפך האולטימטיבי של החומרנות. או שאנחנו איזו מועצת כפר קטנונית, שנקראה על ידי ראש העיר להחמיר את האיסור על קמפינג של צוענים באדמות הציבוריות שלנו?" "רבותי, מה זה משנה אם הצי הזה, הנמצא בכיוון מערבה, צולל את דרכו במצפוננו עם אונקיית הכוח האחרונה שלו, כמו כתב אישום גוסס, ינחת על חופי צרפת, או גרמניה, או אנגליה? ... כל האומות המיוחסות חייבות לקום כאחת, להעניק אוזן אחת רצינית לשאלה הנצחית 'קין אי הבל אחיך?' האם מישהו מכם יכול שלא להבין שצרפת חייבת לעצמה להגיב בקול צלול וחומל, ולתכנן קבלת פנים מכל הלב, כאן ועכשיו, בהתאם לעושר החומרי שלנו והן למשאבים המוסריים שלנו? ברגע האמת, כמה דחוף יהיה לדעת לקרוא את הסימנים והסמלים, ולשלוט באינטרסים האנוכיים שלנו!"

התגובה של השר הזה מציגה למעשה את כל הקונספטים של האובדנות המערבית: הרעיון שגיוון תרבותי הוא למעשה גאולה, רגשות האשם לגבי העושר ונוחיות החיים, אלטרואיזם פתולוגי - הכל במעטפת אמביוולנטיות מוזרה. הרושם הוא שזהו, למערב כבר הייתה את התקופה שלו להוביל ולהתקיים ועתה הגיע הזמן לפנות את המקום, כאשר כל דאגה להישרדות היא לא פחות מדעה קדומה.

באחד מבתי הספר מקבלים התלמידים הנחייה "לתאר את חיי הנשמות העניות, הסובלות על סיפון הספינות, והבע את רגשותיך כלפי מצבן בפירוט, על ידי דמיינת, למשל, שאחת המשפחות המיואשות מגיעה לביתך ומבקשת ממך להכניס אותה פנימה."

אחד השרים גם אומר "רוחה של צרפת, הגאונות המיוחדת שלה, תמיד הנחתה את דרכה בגלים הגדולים של המחשבה המודרנית, כמו ספינת הדגל האצילית שהאינסטינקט שלה מראה לה את הדרך ללכת בה, כשהיא שועטת בנחישות קדימה, צבעים מתעופפים לעיני כל, בראש צי האומות הנאורות, קובע את מסלולן, עכשיו שמאל, עכשיו ימין, מראה להם איך להפליג אל הסערות שהולידו סופות החמלה הגדולות של הקדמה האנושית..."

עיתונאי של עיתון קטן בספר, המייצג ללא ספק את דעתו של ראספיי עצמו, שואל את השר: "... הבה נניח שמדינות המערב יצטרפו להצעת הממשלה ויספקו את הצי כל עוד הוא עדיין באמצע האוקיינוס. אתה לא יכול לראות שאתה פשוט תאכיל את האויב שלך, תשמין מיליון פולשים? ואם הצי הזה יגיע לחופי צרפת, וישליך את מיליון הפולשים אל החוף, האם לממשלה יהיה את האומץ לעמוד מול אותם ההמונים ממש שטוב ליבינו הציל?"

במהרה, הרעיון שאירופה צריכה לעזור לאנשי הודו מוחלפת בהדרגה בתפיסה לפיה אירופה דווקא תרוויח מ"המשימה של הצי לטהר ולגאול את המערב הקפיטליסטי".

"מחנה הקדושים" מציג רעיונות דומים גם מכל רחבי העולם המערבי והאירופאי. אחד מהם הוא איש רדיו "צרפתי" ממוצא ערבי המחזיק בתשוקה להרוס את הסדר העולמי הקיים חרף מקום מגוריו הנוח שהוענק לו. אחר הוא אפיפיור דרום אמריקאי שלא מבחין בין תחושת הצדקה הנוצרית שלו להלך הרוח הפוסט-מודרני החילוני (נראה כמו נבואה אודות פרנציסקוס). הִיפִּים בטלניים הממורמרים מהעולם ומבקשים להחליפו בכל דבר אחר. ישנם גם סלבריטאים המעוניינים לפני הכל שיצלמו אותם.

הספר כולל גם דמויות של אזרחים נורמליים וחשדניים לגבי השינויים המתקרבים, אולם בהשפעת התקשורת השקרנית והפחד מסטיגמה חברתית הם משותקים למעשה מלעשות כל דבר בנידון. עדיין, מציג הספר את השרידים האמיצים האחרונים בדמותם של פרופסור מזדקן אשר תמיד ידע כי יום זה יגיע והוא מוכן להיות קו ההגנה האחרון עם רובה ביד; מספר אנשי צבא שיודעים את אשר נדרש, מוציא לאור בעל חשיבה צלולה, פקיד ממשלתי שחרף כל הבירוקרטיה עדיין שומר על שמץ של הבנה, ואף אנשי כמורה. אולם אלו הם קולות בודדים בלבד והם אינם מסוגלים לעצור את האסון המתקרב. לאורך הרומן, מעמת ראספיי את הרבים המפיצים רגשות עם המעטים שמנסים לקחת אחריות על המצב.

"עכשיו, משתרע על פני הים הריק הזה, על שרטון במרחק של כחמישים מטרים, נמצא הצי המדהים מהצד השני של כדור הארץ, הצי החלוד והחורק שהפרופסור הזקן צופה בו מאז הבוקר ... הוא הצמיד את עינו אל הזכוכית, והדברים הראשונים שראה היו זרועות ... ואז הוא התחיל לספור אותן. רגוע ולא ממהר. אבל זה היה כמו לנסות לספור את כל העצים ביער, הזרועות האלה מורמות גבוה באוויר, מנופפות ורועדות יחדיו, כולן מושטות לעבר החוף הסמוך. ענפים מחורצים, חומים ושחורים, מואצים בנשימה של תקווה. כולם חשופים, זרועות הגנדי חסרות הבשר האלה ... שלושים אלף יצורים על ספינה אחת!"

כאשר נכנס הצי לים התיכון, ההומאניות הליברלית היא השלטת בממשלה הצרפתית והיא מסרבת להדוף אותו ומכניסה את המהגרים פנימה. הצרפתים מתחילים לברוח צפונה. בשלב זה, ברחבי העולם, עלובי העולם השלישי האחרים עוקבים אחר ההתפתחויות בתקשורת ומחכים. לאחר הגעתם של מהגרי הצי מתחילים הנוסעים שלו במסע של ביזה, אונס והתפרעויות בכדי להשתלט על האדמות העשירות של המערב - "מחנה הקדושים".

הספר מתאר בצורה ריאליסטית גם את התפוררות הנחישות של מלחים וחיילים צרפתים כאשר הם מקבלים פקודה להדוף פיזית - לירות או לטרפד - את הארמדה הזו של אנשים חסרי אונים אך מאיימים. זה יהיה הרבה יותר קל, ללא ספק, להתעמת עם אויב צבאי, כמו אומה של ברית ורשה. כך החיילים נוטשים את עמדותיהם ונמלטים צפונה עם כל השאר. כשההמונים יורדים מהספינות אל החוף, החיילים האחרונים יורים מקלע בודד ובורחים. הנסים פוגשים הודי אחד מהאזורים הצרפתיים אשר מספר להם "אתם לא מכירים את העם שלי: החרפה, האמונות הטפלות, העצלות הקיצונית שהם חיו בה במשך דורות. אתם לא יודעים מה מצפה לכם אם צי הפראים הזה ינחת אי פעם בחיקכם! הכל ישתנה במדינה הזו שלכם ... בדרך החשיבה שלי, להיות לבן זו לא באמת שאלה של צבע. זו השקפה מנטלית שלמה".

הספר אינו מעוניין להסתפק בפתרונות קלים ופשוטים. הוא אינו מאשים את היהודים בשום דבר, כמו גם לא אליטות או בנקאים כאלו או אחרים. המגמתיות התקשורתית היא לא חלק משום קונספירציה. הדת היא לא חולשה של המוח אלא מציאות סוציולוגית. הנבלים והאנטגוניסטים של הסיפור אינם עברייני מין או פדופילים. הגיבורים אינם מושלמים. "מחנה הקדושים" מתייחס לעולם כפי שהוא באמת, ופשוט זורק לתוכו משבר בניסיון לבדוק כיצד הוא יוכל להתמודד איתו. ראספיי אף ציין כי לא ידע את הסוף של ספרו כאשר החל לכתוב אותו. "הייתי עוצר בערב, בלי לדעת מה יקרה למחרת, ולמחרת, להפתעתי, העיפרון שלי דהר באין מפריע על הנייר. זה היה ככה עד הסוף. אם אי פעם ספר שלי קיבל השראה, זה היה הספר הזה". בסופו, כאמור, החיילים הצרפתיים זורקים את נשקיהם ובורחים בזמן שההמונים מתחילים למלא את החופים. מילונים אחרים מגיעים בעקבותיהם בזמן שאירופה נמחקת. ראספיי כתב כי עם סיום כתיבת הספר גם הוא עצמו נראה כחוש ומבוגר יותר ב-20 שנים מאשר בתחילת שלב הכתיבה.

"1984" של ג'ורג' אורוול עזר לעולם להבין את הסכנה של המאה הקודמת: המאבק בין החירות לטוטליטריזם. "מחנה הקדושים" מבקש מצדו להדגיש את הסכנות של המאה הנוכחית.

ראספיי המשיך להחזיק בדעות נגד ההגירה מהעולם השלישי עד מותו בגיל 94. ב-2004 הוא האשים את האליטה הצרפתית בבגידה, זאת בפרסום תחת הכותרת "ארץ המולדת הנבגדת על ידי הרפובליקה", כאשר ב"רפובליקה" כוונתו הייתה גם אידיאולוגיית ההכללה של צרפת שנעוצה באידיאולוגיה של המהפכה של "חירות, שוויון, אחווה". תוך שהוא רומז לגלי המהגרים מאפריקה, המזרח התיכון, האיים הקריביים ואסיה, טען ראספיי בזעף: "המעשה כבר נעשה ... אירופה כולה צועדת אל מותה". הוא גם הזכיר את דבריו של נשיא אלג'יריה מ-1974 כאשר הצפון אפריקאי אמר: "שום כמות של פצצות אטום לא תוכל לסכור את גל הגאות המורכב מבני אדם במיליונים, שיום אחד יעזבו את החלק הדרומי והעני ביותר של העולם בכדי לשטוף את השטחים הפתוחים יחסית של חצי הכדור הצפוני העשיר, בחיפוש אחר הישרדות."

ב-2011 הוא אמר שהצי ההודי לצרפת בספרו נועד להדגיש באמצעות אירוע אחד את השינוי הדמוגרפי המתרחש במהלך עשרות של שנים: "שקיעה מתמשכת שמלאותה הקטסטרופלית לא תירשם עלינו עד קו פרשת המים של 2045-50, אז תחלוף נקודת המפנה הדמוגרפית הסופית: באזורים העירוניים שבהם מתגוררים שני שלישים מהאוכלוסייה, 50% מהתושבים מתחת לגיל 55 יהיו ממוצא לא אירופי. לאחר מכן, האחוז הזה רק ימשיך לטפס. זה משהו שכל אחד יכול לקרוא בעיתונות, אולם מתייחסים אליו בצורה של מידע בנאלי, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. מדי שנה מופיעים מספר ספרים שחקרו בצורה טכנית טובה את הנושא, אך מחבריהם מקפידים מאוד לא לצעוק שהבית בוער. הם מציגים גישה לעניין אך ורק מזווית מקצועית, כמו אנטומולוג מצפוני שמדבר על נדידה מסיבית של נמלים." אולם את האלטרנטיבה היחידה הוא מכנה "בלתי מתקבלת על הדעת" באקלים המודרני, דהיינו להחזיר בכוח את המהגרים לבתיהם, או לכל הפחות אל מחוץ לאירופה.

בהקדמה למהדורה השלישי של ספרו מ-1985 כתב ראספיי: "אני סופר. אין לי שום תיאוריה, שום שיטה או אידיאולוגיה להציע או להגן עליה. רק נראה לי שאנו עומדים בפני אלטרנטיבה ייחודית: או ללמוד את אומץ ההשלמה עם חיי עוני או למצוא שוב את האומץ הבלתי גמיש להיות עשיר. בשני המקרים, מה שנקרא צדקה נוצרית תוכיח את עצמה כחסרת אונים. הזמנים יהיו אכזריים."

בהקדמה למהדורה הצרפתית של 2011 הוא הוסיף "'מה אם הם יבואו?' לא ידעתי מי הם, אבל זה נראה לי בלתי נמנע שאין ספור אנשי הדרום חסרי הממון יפליגו, כמו גל גאות, יום אחד אל החוף המפואר הזה, הגבול הפעור של ארצנו המאושרת."

"ליקום שלך אין שום משמעות עבורם. הם לא ינסו להבין. הם יהיו עייפים, יהיה להם קר, הם יעשו מדורה עם דלת האלון היפה שלך..."

- ז'אן ראספיי 

[1] Jean Raspail, Le Camp des Saints, Éditions Robert Laffont, 1973.