סטיבן פינקר והלוח החלק.

סטיבן פינקר והלוח החלק.

פרופ' סטיבן פינקר הוא פסיכולוג ניסויי קנדי-יהודי מאוניברסיטת הרווארד ולשעבר מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בעל שם עולמי בפסיכובלשנות ופסיכולוגיה אבולוציונית, ואשר כתב מספר רב של ספרים. אחד מהם פורסם ב-2002 תחת הכותרת "הלוח החלק: על הכחשת טבעו המולד של האדם בימינו".[1]

בתרבות הפופולרית המודרנית, כגון סרטי קולנוע או ספרות, מוצגים לעיתים קרובות הרוצחים הסדרתיים כתוצר של טראומות משפחתיות והתעללות. אחת הביקורות של ספרו של פינקר יוצאת נגד התפיסה הפופולרית כי הסביבה החברתית היא שגורמת להתנהגות הפלילית. בראיה הרחבה יותר, מבקש הספר למחוק את הרעיון לפיו אין לבני האדם טבע מולד הטמון בו וכי הם לא יותר מ"כלי ריק" שלתוכו נשפכים כרצונם ההיסטוריה, התרבות, המבנה המעמדי, הסביבה החברתית, ורעיונות אחרים.

"הלוח החלק" הוא כמובן מטפורה נוספת ל"כלי ריק", והקונספט שלו מכחיש למעשה את המשמעות והחשיבות של המוצא של האדם, אשר נמצאות תחת התקפה מאז המחצית השנייה של המאה ה-20. המונח עצמו מגיע מהפילוסוף האנגלי בן המאה ה-17 ג'ון לוק, כאשר החיבורים שלו על הפסיכולוגיה הציגו את טבעו של אדם כ"טאבולה ראסה", "לוח ריק" אשר רק מקבל רושם חושי והינו לא יותר מתוצר של רשמים אלו. לוק היה גם מקדם של הליברליזם המודרני, ועל כן מדגישה במידה רבה תורת הלוח הריק את החשיבה הליברלית המודרנית. במאה ה-20 אומצה תפיסה כזאת לא רק בידי המרקסיסטים ומקדמי הרב תרבותיות - שכן היישום שלו לבני האדם יצר רבות מהכאוס והרודנות הקשורים לקומוניזם - אלא גם בידי הליברלים המערביים כגון ג'ון ב. ווטסון, ג'ון דיואי ואסכולות פסיכולוגיה ההתנהגותית שנוצרו בראש ובראשונה בידי פרנץ בועז, כמו גם אסכולת אנתרופולוגיה שבועז וחסידיו כפו על מוסדות החינוך וההשכלה הגבוהה.

היה זה באסכולת האנתרופולוגיה בהשראת בועז, ה"בועזיאנית", שהפך הלוח החלק של הכחשת הטבע האנושי למשפיע במיוחד, והגיע לרמתו הקיצונית והמגוחכת ביותר, לפחות בארה"ב, אצל תלמידתו של בועז מרגרט מיד, במיוחד בחיבורה המעורב על חיי המין של אנשי סמואה. חרף האבסורדיות שלהם, הן תורת הלוח החלק והן היישום המוזר שלו במחקר ובמדע, עדיין רבים בתחומי הפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה וכמובן היסטוריה, כמו גם אנשי אקדמיה אחרים, מתייחסים לכך במלוא הרצינות. כך גם עיתונאים, סופרים וכמובן הוליווד. מבחינה פוליטית, רבות מהדברים שעשו או ניסו לעשות ב"עידן הפרוגרסיבי", ה"ניו דיל", או "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון, קיבל גושפנקה בזכות דוקטרינה זו. בברית המועצות, הקולקטיביזציה והחלוקה המחודשת של הרכוש, כמו גם הניסיון לבטל מעמדות ואף "ליסנקואיזם" היו למעשה יישום של תורת הלוח החלק לכל דבר ועניין.

פרופ' פינקר טוען כי רעיון הלוח החלק קשור לשני רעיונות שליליים אחרים. הראשון הוא "הפרא האציל", לפיו כל בני האדם הם טובים ושלווים בטבעם הבסיסי, אינם שלטניים או משתלטים על אחרים, אינם אגרסיביים, וכן אינם רכושניים. השני הוא "הרוח במכונה", לפיו תודעה לא מטריאלית קיימת בנפרד מהגוף המטריאלי. תיאורה של מרגרט מיד של חייהם "החמודים" ו"הרגועים" של אנשי סמואה הקטנים אשר אינם צריכים להתמודד עם רגשות אשמה, פחד או קינאה הוא אחת הדוגמאות המוכרות ביותר של "הפרא האציל", אותו היא הצליחה לשלב עם דוקטרינת הלוח החלק שלמדה מבועז.

פרופ' פינקר מבטל בקלות את מיתוס הפרא האציל: "כפי שאנתרופולוג [ניו זילנדי] כתב מאוחר יותר, אנשי סמואה יכולים להכות קשות ואף להרוג את הבנות שלהם במידה והן אינן בתולות בליל הכלולות שלהן, גבר צעיר אשר אינו יכול לחזר אחר בתולה יכול לאנוס אחת בכדי להכריח אותה לברוח איתו ולהתחתן, והמשפחה של בעל נבגד רשאית לתקוף ולהרוג את הנואפת." בעניין הפרימיטיביים ה"שלווים" ו"העדינים", מצאו האנתרופולוגים כי ה"הקונג סן [מהבושמנים של מדבר הקלהרי] מחזיקים בשיעורי רצח גבוהים יותר מאשר בערים הפנימיות של ארה"ב", בזמן ששבט "הטאסאדיי העדין" שנמצא ביערות הגשם של הפיליפינים, אשר לכאורה מתקיים ללא "מילים עבור קונפליקט, אלימות או כלי נשק", התגלתה כהונאה בוטה של ממשלתו המושחתת של פרדיננד מרקוס.

שעורי התמותה מלחימה פרימיטיבית יכולים להיראות כנמוכים בהשוואה ללחימה המודרנית, אולם האינטלקטואלים המתרשמים מהם "מתעלמים מהעובדה ששני מתים מתוך קבוצה של חמישים אנשים מקבילים ל-10 מיליון מקרי מוות במדינה בסדר גודל של ארה"ב". פינקר מפנה ומצטט ממצאים המראים כי הפרופורציות של מקרי תמותה של זכרים הנובעים ממלחמה בחברות פרימיטיביות מתגמדות בהשוואה אפילו למקרים העקובים ביותר מדם של ארה"ב ואירופה במאה ה-20. המציאות היא זהו האדם המתורבת אשר מקטין את מספרי ההרוגים במלחמות, לא הפרימיטיבי.

פרופ' פינקר הינו חד משמעי באשר למאפיינים וההתנהגויות "המובנים" או "המולדים" של בני האדם, למעשה הטבע האנושי, אשר קיימים עוד לפני שיש למישהו את האפשרות "לקשקש" על הלוח החלק. הוא מצביע לא רק על אגרסיה והבדלים מיניים, אלא גם על אינטליגנציה שהיא לטענתו נעוצה בחלקה הגדול בגנטיקה, אולם אין הוא מתייחס לתחום הגזעי באופן חד ומשמעי, והינו אפילו סותר את עצמו בנושא.

הוא תומך גם בתיאוריות הסביבתיות של שורשי הציוויליזציה של ג'ארד דיימונד ותומאס סואל בניגוד לתפיסות הגזעיות, וכותב כי: "ההשקפה שלי ... היא שבמקרה של ההבדל הגזעי המדובר ביותר - פערי ה-IQ בין שחורים ללבנים בארצות הברית - הראיות הנוכחיות אינן דורשות הסבר גנטי". אולם ששה עמודים אחר כך הוא כותב כי "ישנן כיום עדויות רבות לכך שהאינטליגנציה היא מאפיין ברור של האינדיבידואל, שהיא יכולה להיות קשורה לתכונות של המוח (כולל גודל המוח, כמות חומר אפור באונות הקדמיות, מהירות הולכה עצבית ומטבוליזם של גלוקוז מוחי), שהיא חלקית תורשתית בקרב האינדיבידואלים, וכי היא מנבאת חלק מהווריאציות בתוצאות החיים כגון הכנסה ומעמד חברתי." יחד עם התוצאות השונות במבחני האיי.קיו., יכולים דבריו של פינקר לרמוז כי "ההבדל הגזעי המדובר ביותר" הינו יותר גנטי מאשר סביבתי. ייתכן כי הוא מנסה להתחמק ממה שהוא רואה כהבדלים גזעים תוך הדגשת המשמעות האוניברסלית של הטבע האנושי.

"ביטול הלוח החלק הטיל אור גדול בהרבה על האחדות הפסיכולוגית של האנושות מאשר על הבדלים כלשהם". זאת ועוד, האנשים לדעתו זהים מבחינה איכותית אך עשויים להיות שונים מבחינה כמותית. ההבדלים הכמותיים הינם קטנים במונחים ביולוגיים, והם מובהקים יותר בין האינדיבידואלים של קבוצות אתניות או גזעיות מאשר בין קבוצות אתניות או גזעים. מכאן, כל תפיסה גזעית כי כל חברי קבוצה אתנית כזאת או אחרת הם אותו הדבר, או כי הקבוצות האתניות נבדלות זו מזו ברמת היסוד, מבוססת לדעתו של פינקר על תפיסה ביולוגית שגויה.

פינקר מתייחס לתומכי האידיאולוגיה המרמזת שבני אדם ניתנים לעיצוב וכן שניתן לעצב גם את החברה האנושית על פי קווים אוטופיים: "הם רואים את יכולת העיצוב של בני האדם ואת האוטונומיה של התרבות כדוקטרינות שעשויות להביא לחלום עתיק יומין של שכלול האנושות. הם טוענים שאנחנו לא תקועים עם מה שאנחנו לא אוהבים במצוקה הנוכחית שלנו. שום דבר לא מונע מאתנו לשנות את זה חוץ מחוסר רצון והאמונה השפלה שאנו משוגרים אליו לצמיתות על ידי הביולוגיה".

פינקר נוגע מעט בנקודה זו כאשר מצביע על הזוועות הפוליטיות שתפיסת הלוח החלק הובילה אליהם: "השואה הנאצית הייתה אירוע יחיד ומיוחד ששינה עמדות כלפי אינספור נושאים פוליטיים ומדעיים", אבל זו לא הייתה השואה היחידה שהתרחשה במאה העשרים בהשראת אידיאולוגיה ... הרצח ההמוני בברית המועצות, סין, קמבודיה ומדינות טוטליטריות אחרות שבוצעו בשם המרקסיזם" הוצדק גם הוא על ידי מבצעיהם דווקא במונחים של דוקטרינת הלוח החלק בו תמכו מרקס ותלמידיו. "לדף נייר ריק אין כתמים", כתב מאו דזה־דונג, "ולכן ניתן לכתוב עליו את המילים החדשות והיפות ביותר, ניתן לצייר עליו את התמונות החדשות והיפות ביותר". דוגמה נוספת עליה מצביע פינקר זה הלוח החלק אותו קידם שלב הטרור של המהפכה הצרפתית נגד "האצולה" וחוסר השוויון.

פרופ' סטיבן פינקר כתב עדות יוצאת מן הכלל אודות הסיבה מדוע מובילה דוקטרינה זו להשלכות כוזבות ואכזריות, זאת חרף העובדה שהוא נשאר באופן אירוני צמוד למדי למוסר המיתולוגי שנוצר על ידי דּוֹגְמָות הלוח החלק אותן הוא מפריך. המדע החדש של האדם צריך להיות דומה מאוד לאתיקה הישנה שבאמצעותה האדם חי בצורה בריאה וטובה לפני שמיתוס הלוח החלק ותומכיו תפסו את ההנהגה התודעתית והחלו לשפוך את הרעל שלהם אל תוך הראש של האנושות.

 

[1] Steven Pinker, The Blank Slate: The Modern Denial of Human Nature, Viking, 2002.