אל-אקצא והמסע הלילי ל"ירושלים" במקורות המזרח תיכוניים המוקדמים.

אל-אקצא והמסע הלילי ל"ירושלים" במקורות המזרח תיכוניים המוקדמים.

לפי המסורת המזרח תיכונית, בשנת 621, שנה לפני ה-הג'רה, ביצע הנביא מסע לילי מסתורי מ-מכה לאל-אקצא תוך שהוא רוכב על יצור מיתולוגי בשם אל-בוראק, ומשם עלה לשמיים היכן שפגש את הדמויות התנכ"יות משה, אברהם וישו. המסע הלילי נקרא "אסראא" והעלייה לשמיים "מעראג". פרק 17 של ספר הקודש המזרח תיכוני מוקדש למעשה למסע, וכבר בפסוק הראשון שלו כתוב: "ברוך המנחה את עבדו בלילה מבית המקדש החרם אל בית המקדם הרחוק! הן ברכנו את מסעו למען הראותו את אותותינו כי אל שומע ומביט אל כל."

הפרשנות המזרח תיכונית הנפוצה גורסת כי המקדש החרם/הקדוש זאת הכעבה ב-מכה, אותה בנו מסורתית הדמויות התנכ"יות אברהם וישמעאל, בזמן שהמסגד הרחוק/הקיצון - "אל-מסג'יד אל-אקצא" - זה הוא המקדש בירושלים אותו בנו דוד ושלמה. "כל הפרשנים המוסלמים תמימי דעים לגבי התייחסות הפסוק הזה לירושלים", ואכן רבים מבני דת זו רואים את החשיבות של ירושלים במסורת האסלאמית הקדומה כחיונית לזהות הדתית שלהם.[1] מקור החשיבות של אל-אקצא על הר הבית, או כפי שתורגם "המתחם המכובד" - "אל־חרם א־שריף" - נמצא באגדה הזאת אודות המסע הלילי והעלייה לשמיים על גבו של אל-בוראק.

מהצד ההיסטורי, עם זאת, הפרשנות של הפרק המיתולוגי הזה מחייו של הנביא הקושר אותו לירושלים היא בעייתית משום שהיא מכילה אנאכרוניזם ברור ובוטה: בתקופת המסע הלילי הזה לא היו מתחמים קדושים בירושלים, בטח ובטח שלא מסג'יד אל-אקצא. המקדש היהודי נהרס בשנת 70 לסה"נ, ולפי המסורות האסלאמיות גם האופטימיות ביותר, המקדשים האסלאמיים הראשונים נבנו על ה-חרם 6 שנים לאחר מותו של הנביא. אל-מסג'יד אל-אקצא עצמו נבנה רק בתחילת המאה ה-8. זאת היא כנראה הסיבה לחוסר הרציפות בין העשורים הראשוניים של האסלאם לבין הזיהוי של ירושלים בתור היעד של האסראא. והמציאות היא שחרף הניסיונות הלא מוצלחים של מלומדים מזרח תיכוניים מודרניים, אין ירושלים מוזכרת בשום מקום בקוראן, אפילו לא כרמיזה.[2]

כל המקורות המזרח תיכוניים הידועים הקושרים את המסע הלילי של הנביא ואל-מסג'יד אל-אקצא לירושלים נכתבו שנים רבות, ואף מאות שנים, לאחר מותו של הנביא. בין המקורות המוכרים ביותר זאת ה-סירה של אבן אסחאק או אבן השאם, כמו גם הכתבים ההיסטוריוגרפיים והגיאוגרפיים של מוחמד אבן ג'ריר א-טברי, אחמד אל-בלאד'רי, ומוחמד בן אחמד אל-מוקדסי. מזרח תיכוניים מודרניים מסתמכים גם על פרשנותם של פח'ר א-דין א-ראזי ו-אבן חג'ר אל-עסקלאני תוך התעלמות מהעובדה שהללו כתבו בין המאות ה-12 ל-15. אבן אסחאק, הביוגרף של הנביא, מציין שבתקופה של המסע הלילי היה כיוון התפילה - הקִיבְּלָה - לכיוון ירושלים, זאת חרף העובדה, כפי שראינו, ששמה המפורש של העיר אינו מופיע במקורות, ובמקום לציין בבירור את שמה של ירושלים כיעד של מסע כה חשוב ומופלא, הם מציינים במקום זאת כינוי בעל משמעות מעורפלת.

הטקסט הקדום ביותר בו כנראה מוזכרת ירושלים בתור היעד של המסע הלילי של הנביא זאת היא "סירת רסול אללה" של אבן אסחאק: "ואז נישא שליח האל בלילה מהמסגד במכה אל מסג'יד אל-אקצא, שהוא מקדש איליה". "איליה" היה השם האסלאמי הקדום של ירושלים. "סירת רסול אללה" נכתבה באמצע המאה ה-8, אולם הגרסה המקורית שלה לא השתמרה, אלא רק דרך גרסתו בת המאה ה-9 של אבן השאם, אשר ללא ספק ביצע עריכות והוסיף פרשנויות משלו, גם לפי הנרטיב של ח'ליפות בית עבאס של תקופתו לעומת קודמיהם מבית אומיה. כך, המציאות ההיסטורית היא שעברו כ-200 שנים בין המקורות לאירועים המתוארים בהם. אבן אסחאק מת ב-768 ואבן השאם ב-833. גם הכתיבה ההיסטורית של מוחמד אבן ג'ריר א-טברי מבוססת על הכתבים המקוריים האבודים של אבן אסחאק.[3]

כך נראה שהפכה לבסוף בהדרגה ירושלים במסורת המזרח תיכונית למיקום בו עלה הנביא לשמיים. הסיבה לכך היא נושא נפרד, המורכב בהרבה והקשור למאבקים הפנים אסלאמיים והשליטים השונים לאחר הכיבוש הג'יהאדיסטי של ירושלים ב-638, כאשר הקשר בין המסע הלילי של הנביא ואל-אקצא לירושלים לא היה קיים כנראה לפני סוף המאה ה-7 ובניית כיפת הסלע.

[1] Abdallah El-Khatib, "Jerusalem in the Qur'ān", British Journal of Middle Eastern Studies Vol.28, No.1 (2001), pp. 25-53.

[2] Moshe Sharon, "The 'Praises of Jerusalem' as a Source for the Early History of Islam", Bibliotheca Orientalis Vol. 49, (1992), pp. 56-67.

[3] Ibn Ishaq, The Life of Muhammad, trans. Alfred Guillaume, Oxford University Press, 2006.