מה חשבו המזרח תיכוניים על השחורים האפריקאים.
מה חשבו המזרח תיכוניים על השחורים האפריקאים.
כפי שראינו בעבר, הייתה נוכחותם
של עבדים שחורים במזרח התיכון למעשה תופעת העבדות הגדולה ביותר בהיסטוריה. עבדים
אלו נרכשו לרוב משבטים אפריקאים אחרים באזור זנזיבר במרחב החוף המזרחי של אפריקה.
הערבים והפרסים שחיו עתה לאחר כיבושי הג'יהאד גם באזורים אלו של העולם כתבו עליהם
לעתים קרובות ובאריכות. התיאורים הללו היו כמעט תמיד שליליים, ומזרח תיכוניים רבים
ממשכים עד היום להחזיק בתפיסות שליליות לגבי האפריקאים שדרומית לסהרה והם לרוב
אינם מקבלים אותם כמהגרים בארצותיהם.
"בכתבים האסלאמיים הערביים והפרסיים, מואשמים
השחורים בכך שהם טיפשים, אינם דוברי אמת, מרושעים, פחדנים, חסרי רסן מיני, מכוערים
ומעוותים, עליזים יתר על המידה, ומושפעים בקלות ממזון ומשקאות."[1]
המלומד המזרח תיכוני
המוכר הראשון אשר כתב אודות האינטליגנציה הנמוכה של השחורים היה אל ג'אחז בן המאות
ה-8 וה-9. הוא כתב: "אנחנו יודעים שהזאנג' [שחורים ממזרח אפריקה אשר היוו את
קבוצת העבדים הגדולה ביותר במזרח התיכון] הם פחות אינטליגנטים מכולם והפחות נבונים
מכל האנושות, ופחות מכול האחרים מסוגלים להבין את ההשלכות של מעשיהם." אל
ג'אחז הוסיף גם כי "חרף הכהות שלהם, הטיפשות חסרת הגבולות שלהם, הבוטות שלהם,
התפיסות הגסות שלהם והנטיות המרושעות שלהם, הם נואמים נאומים ארוכים." הוא
סיכם כי "כמו העורב בקרב האנושות הם הזאנג', כי הם הגרועים שבבני אדם
והיצורים המרושעים ביותר באופי ובמזג."
כמאה שנים מאוחר יותר,
הגאוגרף אל-מקדסי בן המאה ה-10 כתב כי "האפריקאים הם אנשים בעלי צבע שחור, אף
שטוח, שיער מקורזל ומעט הבנה או אינטליגנציה." גאוגרף אחר, מוחמד אל-אדריסי
בן המאה ה-12, תיאר את השחורים בתור בעלי "חוסר ידע ומוחות פגומים",
והוסיף ש"הבורות שלהם ידועה לשמצה; אנשי לימוד והצטיינות כמעט ולא ידועים
בקרבם, ומלכיהם רוכשים את מה שהם יודעים על שלטון וצדק רק מלימודי מבקרים מלומדים
מהצפון הרחוק יותר".
המלומד הפרסי אבן אל-פקח
בן המאה ה-10 כתב כי "אנשי עיראק ... אינם יוצאים ... מוגזמים מהרחם עד כדי
שהם נשרפים, וכך שהילד יוצא משהו בין שחור, עכור, בעל ריח רע, מסריח ומקומט שיער,
עם גפיים לא אחידות, מוח לקוי ותשוקות מושחתות, כמו המזרח אפריקאים, הסומלים,
ושחורים אחרים שדומים להם. העיראקים הם לא בצק חצי אפוי ולא קרום שרוף אלא בין
השניים".
באמצע המאה ה-14 פרסם
פרסי אנונימי רומן אודות אלכסנדר הגדול בשם "איסקאנדארנאמא"[2] בו כתב
כי "המזרח אפריקאים הם חלשי מחשבה, ואלוהים, הגדול ביותר, ברא אותם טיפשים,
בורים ורעים."
כל ההבחנות הללו ניתנו
אודות השחורים של מזרח אפריקה אותם הערבים הכירו יותר טוב מכל האחרים, אולם הם
סיפקו הבחנות גם לגבי השחורים דרומית יותר ביבשת זו. המלומד המפורסם אבן ח'לדון בן
המאות ה-14 וה-15 כתב: "דרומה יותר אין ציוויליזציה במובן הנכון. יש רק בני
אדם שקרובים יותר לבעלי חיים מטומטמים מאשר לישויות רציונליות. הם חיים בסבך
ובמערות, ואוכלים עשבי תיבול ודגנים לא מוכנים. לעתים קרובות הם אוכלים אחד את
השני. הם לא יכולים להיחשב לבני אדם".
אבן ח'לדון כתב גם כי:
"לכן, האומות הכושיות, ככלל, כפופות לעבדות, כי לכושים יש מעט אנושיות ויש
להם תכונות הדומות למדי לאלו של בעלי חיים מטומטמים." ככלל, כתיבתו של אבן
ח'לדון דומה לזו של אריסטו שכתב כי "ברור שיש אנשים מסוימים שהם בני חורין
מטבעם וכאלו שהם עבדים מטבעם, וזה גם לטובתם, וגם צודק, שהם עבדים". גם
אריסטו קישר עבדים לבעלי חיים, וכינה פַּר "עבד של עני".
אכן, הפרסים אשר אבחנו את
השחורים הגיעו למסקנות דומות. הגאוגרף זכריה אל-קזוויני בן המאה ה-13 טען שהשחורים
מאופיינים על-ידי "חולשת האינטליגנציה". החיבור האנונימי הפרסי
"הודוד אל-עלאם" ("גבולות העולם") בן המאה ה-10 ציין כי "באשר
למדינות הדרום, כל תושביהן שחורים בגלל חום האקלים שלהן ... רובם הולכים עירומים
... הם אנשים רחוקים מהסטנדרטים של האנושות ... הטבע שלהם הוא של חיות בר".
המלומד הפרסי אל-בירוני
כתב במחצית הראשונה של המאה ה-11 ש"הזאנג' הם כל כך לא מתורבתים שאין להם
מושג לגבי מוות טבעי. אם אדם מת מוות טבעי, הם חושבים שהוא הורעל. אם אדם לא נהרג
מנשק, כל מוות הוא חשוד בקרבתם".
אל-מקדסי טען לגבי
השחורים ש"אין נישואים ביניהם; הילד לא מכיר את אביו והם אוכלים אנשים."
כשלוש מאות שנים מאוחר יותר, המלומד הפרסי נסיר א-דין א-טוסי בן המאה ה-13 הגיע
למסקנה כי הגזעים האנושיים מחזיקים ברמות שונות של התפתחות האינטליגנציה, וכי רמתם
של השחורים המזרח אפריקאים היא הנמוכה מכולם: "אם לוקחים את כל סוגי האנשים,
ומניחים אחד אחרי השני, הכושי מזנזיבר אינו שונה מחיה בשום דבר מלבד העובדה שידיו
הורמו מהאדמה ... רבים ראו שהקוף מסוגל להיות מאומן יותר מהכושי, והוא אינטליגנטי
יותר".
במאה ה-14, הבחינו מספר
מלומדים ערביים ופרסיים כי לשחורים יש דחפים מיניים חזקים, איברי מין גדולים, הלך
נפש שגעוני וחוש קצב חזק. "הרעיון של המיניות חסרת המעצורים של השחורים נמצא
במקורות מוסלמים ערביים ופרסיים רבים, שחלקם חושפים את הפחד ... מהיכולת המינית
הנעלה של השחור".[3]
עדויות דומות ניתן למצוא
גם ב"אלף לילה ולילה" - אוסף סיפורים בעיקר ממקור פרסי בן המאה ה-9
המסופר בנרטיב מפי הכַּלָה הצעירה שהרזאד. הסיפורים תורגמו במאה ה-19 על ידי
הבלשן, המזרחן והמלומד הבריטי סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, אשר הבחין כי מספר סיפורים
מספרים על נשים נשואות פרסיות המחפשות יחסים מיניים עם עבדים שחורים. הוא כתב כי
"נשים הוללות אלו מעדיפות כושים בגלל גודל החלקים שלהם" ומכיוון
ש"המעשה לוקח הרבה יותר זמן וזה מוסיף מאוד להנאת הנשים".
כל זאת במקביל לעובדה
שמזרח תיכוניים בהחלט הכירו באינטליגנציה של עמים אחרים, בעיקר יוונים. כמו כן,
נראה שגם האירופאים אשר נכנסו לראשונה הרבה מאוחר יותר לאזורי אפריקה אליהם הערבים
מעולם לא הגיעו חזרו משם גם הם עם טענות אודות האינטליגנציה הנמוכה של המקומיים.
הביולוג האנגלי ג'ון בייקר תיאר הבחנות מסוג זה בספרו הקלאסי מ-1974
"גזע" על ידי מגלי הארצות כגון ג'ון הנינג ספיק, הנרי פרנסיס פין,
דייוויד ליווינגסטון, סמואל בייקר, פול די שאיו, ו-גיאורג אוגוסט שווינפורט. טענתם
הייתה כי במהלך הטיולים שלהם באזורים האדירים של אפריקה מדרומית לסהרה הם לא מצאו
שום עדויות לשפה כתובה, לוח שנה, מבנה בעל יותר מקומה אחת, מכשיר מכני, בהמת משא
או שימוש בגלגל.[4]
ההבחנות המזרח תיכוניות,
בעיקר של אל-מקדסי, היו דומות במידה רבה גם לאלו של אבי הרפואה ההיסטורית, הרופא
היווני קלאודיוס גלנוס בן המאה ה-2 לסה"נ. גלנוס זכור במידה רבה בזכות גילוי
תפקודו של הדופק וכתביו הרבים בנושאים רפואיים. אולם גם הוא ביצע מספר הבחנות
אודות המאפיינים השונים של אוכלוסיות שונות, אותן העתיק ממנו בהמשך המלומד הערבי
אל-מסעודי בן המאה ה-10.[5] לפי אל-מסעודי, תיאר גלנוס את השחורים שמדרומית לסהרה
כבעלי "עור שחור, שיער מקורזל, אף שטוח, שפתיים עבות, עליזות גדולה, חולשת
אינטליגנציה ואיבר מין ארוך." אלו הן קרוב לוודאי הטענות ההיסטוריות המתועדות
המוקדמות ביותר בדבר האינטליגנציה של השחורים, כמו גם גודל איבר המין, וגלנוס אף
הוא כותב אודות העליצות הגדולה שלהם.
