כיצד יכולה "התנגשות הציוויליזציות" להסביר את המלחמות המודרניות.
כיצד יכולה "התנגשות הציוויליזציות"
להסביר את המלחמות המודרניות.
"הדעיכה של המערב נמצאת עדיין בשלב האיטי הראשון, אבל בשלב מסוים
היא עשויה להאיץ באופן דרמטי".
- סמואל הנטינגטון.
באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 ניהלה
רוסיה מלחמה נגד הצ'צ'נים, וב-1999 המלחמה חזרה ובסיומה שליטתה של רוסיה הייתה מלאה.
לאחר מלחמה ב-2008 עם גרוזיה הקימה רוסיה את מדינת דרום אוסטיה העצמאית. האירועים
הללו לא הובילו לתגובה בינלאומית חריפה, אולם כאשר תקפה רוסיה את אוקראינה ב-2022
היא זכתה לביקורת עצומה מכיוון מערב אירופה וצפון אמריקה. איחוד האמירויות וערב
הסעודית סירבו לבקשתה של ארה"ב להגביר את ייצור הנפט בתגובה לעליות המחירים,
והאיחוד אף סירב לגנות את רוסיה באו"ם חרף התמיכה האמריקאית בעימותים עם
איראן. את ההסבר לתופעות הללו ניתן למצוא בספר מאוד חשוב שפורסם ב-1996.
בשנת 1993 פרסם האסטרטג של הבית
הלבן פרופ' סמואל פ. הנטינגטון מאוניברסיטת הרווארד מאמר תחת הכותרת "התנגשות
הציוויליזציות?", ושלוש שנים מאוחר יותר הוא הוריד את סימן השאלה והרחיב את
מחקרו לספרו המפורסם "התנגשות הציביליזציות ושינוי הסדר העולמי".[1]
הנטינגטון כתב את הספר בשנים שבהן היה הרושם כי הקומוניזם בדיוק הגיע לסיומו (על
פניו), ונקודת המוצא שלו הייתה שעם סופו של עימות האידאולוגיות הגלובלי,
הקונפליקטים העתידיים יהיו תוצאה של הופעתן המחודשת של תרבויות זהות עם דגש על
ההבדלים שבין התרבויות, המגדירים את הזהות התרבותית בתור הדבר המשמעותי ביותר עבור
רוב האנשים.
בדומה לאוסוואלד שפנגלר, גם
הנטינגטון ראה את התרבויות כישות מחזורית והבחין כי המערב נמצא בשלב הדעיכה, וגם
אם המערב עדיין החזק ביותר, הפער עם התרבויות האחרות הולך ומצטמצם. הנטינגטון דוחה
את תאוריית "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה לפיה הדמוקרטיות הליברליות
ימשיכו להתקיים באושר ועושר, וכי בפועל העתיד האמתי יהיה לא נעים במיוחד, במידה
רבה משום שתרבויות אחרות נוהגות לרדוף את זו שהייתה הדומיננטית לפני כן.
לאחר דיון אודות רעיונות
הציוויליזציה, תרבות ודומי או הבדלים היסטוריים, הוא דן ברעיון של הציוויליזציה
האוניברסלית, שהיא למעשה מאפיין מערבי. התרבויות הלא מערביות מעוניינות לרוב להפוך
את התרבויות שלהן למודרניות ברמות הטכנולוגיות ובכך גם כלכליות, אולם אין הן מעוניינות
בערכים מערביים, ואף להפך. התערובת התרבותית היא קיקיונית, ובמזרח התיכון, דרך
משל, ישנו מצב בו גברים לובשים ג'ינסים ושותים קוקה קולה בזמן שמתפללים למכה
ומכינים מטעני חבלה.
אכן, במידה והתרבות היא שמגדירה את
הציוויליזציה, המשמעות של ערבוב ציוויליזציות יכולה להיות בפועל לקיחת התכונות
השליליות בלבד משתיהן, או במקרה אחר, הדומיננטית יותר תשלוט הלכה למעשה על
הפאסיבית יותר, תופעה שנראית בבירור עם ההגירה המאסיבית לאירופה.
הנטינגטון מדגיש את חשיבותה של
זהות, וכי המשיכה של ציוויליזציה והשתייכות לתרבות מוגדרת גדלו במאה השנים
האחרונות. הוא מראה כיצד ערב מלחמת העולם הראשונה יכלו בריטניה, צרפת וארה"ב
בלבד לקבוע את רוב החלטות לגבי העולם, אולם כיום זה כבר לא יהיה אפשרי ללא נציגי
רוב הציוויליזציות הגדולות.
הנטינגטון מבסס את התזה שלו על
מסגרת של 9 ציוויליזציות גלובליות מרכזיות:
- המערבית: צפון אמריקה,
מערב אירופה, אוסטרליה וניו זילנד. הציוויליזציות הללו הן תוצאה של התרבויות
העתיקות של מצרים הקדומה, כנען, יוון ורומא. מבחינה דתית היא הושפעה מהקתוליות
והרפורמציה הפרוטסטנטית, וחברתית ותרבותית מהנאורות והרנסנס.
- האורתודוקסית: תרבות זו קרובה מאוד למערבית, אולם היא הושפעה פחות מרומא העתיקה
אלא יותר ממשיכתה האימפריה הרומית המזרחית היוונית. קונסטנטינופול, מרכז הכובד
שלה, אבדה לטורקים באמצע המאה ה-15 והמונגולים שלטו ברוסיה כמעט 200 שנים, דבר
שניתק אותה מהמערב ולא אפשר לה לעבור תהליכים דומים לרפורמציה, נאורות ורנסנס.
- אמריקה הלטינית: כל העולם החדש דרומית לנהר ה-ריו גראנדה לרבות דרום אמריקה ורוב
הקאריביים. גם ציוויליזציה זו דומה למערבית בהרבה מאפיינים, אולם הדת שלה היא
בעיקר קתולית בהשפעת ספרד של המאה ה-16. ציוויליזציה זו גם מאוד מגוונת בתוכה,
כאשר חלקים ממנה כמעט וזהים לחלוטין למערבית, בזמן שאחרים יותר אינדיאניים או
מעורבבים. כך, ניתן אולי אף לחלקה במובן זה לשניים.
- סינית: ציוויליזציה
סינית טהורה בת קרוב ל-4000 שנים, אשר כוללת גם את האזורים המודרניים של טאיוואן,
ווייטנאם וקוריאה. היא מושפעת על ידי קונפוציאניזם, בודהיזם וטאואיזם.
- יפנית: ציוויליזציה זו
התפתחה מהסינית והופיעה במחצית הראשונה של האלף הראשון לסה"נ. היא מאורגנת,
יעילה ויצרנית.
- בודהיסטית: כוללת את האזורים
הטהרוואדה-בודהיסטים של לאוס, קמבודיה, בורמה, תאילנד, מונגוליה, בהוטן וטיבט.
- הינדית: מרוכזת באזור התת
יבשת ההודית מאז האלף השני לפנה"ס. מאופיינת במעמדות מוגדרים והדת שלה היא
הודו-אירופאית עתיקה.
- אסלאמית: ראשיתה בחצי האי
ערב במאה ה-7. האסלאם התפשט במהירות במזרח התיכון וצפון אפריקה, והמשיך לחדור
לספרד, מרכז אסיה ודרום-מזרח אסיה. כתוצאה, האסלאם מכיל בתוכו תרבויות נפרדות
שונות או תתי-ציוויליזציות כגון ערבית, פרסית, טורקית או מלאית.
- אפריקאית: אפריקה דרומית
לסהרה. מובלעות של ציוויליזציה זו נמצאות גם באזורים שונים במערב בהם יש ריכוזים
של אפריקאים. מושפעים מהדתות והתרבויות העתיקות כגון וודו או נצרות. ציוויליזציה
זו יצרה מעט יצירות תרבותיות משמעותיות והיא מאוד שבטית.
אתיופיה היא מה שהנטינגטון מכנה "מדינה מבודדת". היא חלק מהציוויליזציה האפריקאית
אולם נבדלת במידה רבה גם מבחינת השפה, שכן היו לה במשך ההיסטוריה קשרים עם יוון
והמזרח התיכון. גם איראן היא מדינה מבודדת שכן היא אומה שיעית בתוך ציוויליזציה
אסלאמית סונית. כך גם האיטי, שחרף העובדה שהיא קרובה יותר לציוויליזציה האפריקאית
מאשר לאמריקה הלטינית, היא בכל זאת לא לגמרי מתאימה לא לשם ולא לשם.
הנטינגטון טוען שלרוב הציוויליזציות
יש מדינת ליבה אשר מובילה את האחרות. במערבית זאת היא כמובן ארה"ב, כאשר
בריטניה, צרפת וגרמניה מהוות את הליבה של האיחוד האירופאי. באורתודוקסית זאת היא
כמובן רוסיה ובסינית זאת סין. באמריקה הלטינית המצב מורכב יותר שכן התרבות
הדומיננטית היא ספרדית, אך ספרד בוחרת להיות מערבית, ובזמן שברזיל יכולה לקחת את
ההובלה, היא דוברת פורטוגזית ועל כן מדינות דוברות ספרדית לא ילכו אחריה.
לציוויליזציות האסלאמית והאפריקאית אין מדינות ליבה מובילות.
רעיונות של ידע ופילוסופיה אינם
עוברים בקלות מתרבות אחת לאחרת, ולבודהיזם, למשל, לקח כ-600 שנים לעבור מהודו
לסין. הדפוס התפתח בסין במאה ה-8 ולאחר מכן היה פיתוח נוסף במאה ה-11, אולם אין
הטכנולוגיה הפכה לנפוצה והתפתחה לבסוף באופן נפרד, עצמאי ומשמעותי הרמה הגלובלית
רק באירופה של המאה ה-15. כך גם אבק השריפה היה בשימוש בסין כבר במאה ה-9, אולם
הופיע באירופה רק במאה ה-14, היכן שהאירופאים שיפרו ושידרגו אותו במידה אדירה.
למעשה, עם שחרורה מהאסלאם של ספרד כולה בסוף המאה ה-15 הפך המערב לציוויליזציה
הדומיננטית בעולם. במהלך שנות המלחמה הקרה הובילה הציוויליזציה המערבית קואליציה
של אומות נגד הגוש הקומוניסטי, כאשר שני הצדדים אף חצו את גבולות הציוויליזציות
השונות. עם סופה של המלחמה הזאת, הופיע הרעיון התמוהה של "קץ האנושות"
עבור החברה הגלובלית שהוזכר לעיל. בפועל, הקונפליקטים בין הציוויליזציות חזרו כמעט
מיד עם סיומה של המלחמה הקרה.
חשוב להבין שעם היותה התרבות
הדומיננטית במהלך מאות השנים האחרונות, התנגשות הציוויליזציות אומרת לפני הכל שכל
הציוויליזציות האחרות יגיבו למערב. מרבית הציוויליזציות הללו כבר הגיבו באחת
משלושת הדרכים הבאות:
- דחייה: ניתוק מהמערב.
יפן עשתה זאת לאחר המפגש הראשון עם המערביים באמצע המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-19,
וגם סין ניסתה לנתק את החברה שלה מהמערב אך כשלה בכך לאחר מלחמות האופיום במחצית
הראשונה של המאה ה-19.
- כמאליזם: על שמו של מוסטפה
כמאל אתאתורכ. זאת כאשר הציוויליזציה משנה את עצמה למאפיינים יותר מערביים. טורקיה
עשתה זאת באופן חלקי והחליפה את האלף בית שלה, את צורת השלטון ואת הנראות הכללית
בהתאם לאירופאית והמערבית. צאר פיטר הגדול ניסה דבר דומה ברוסיה. היו גם אנשי רוח
יפניים וסיניים שניסו לקדם זאת ללא הצלחה. אומות ההולכות בדרך תגובת הכמאליזם
הופכות לשסועות שבהן האוכלוסייה מסכימה לגבי זהותה אך לא איזו ציוויליזציה מתאימה
להם יותר. רוסיה, מקסיקו וטורקיה נופלות אל תוך קטגוריה זו, אולם אף אחת מהן לא
עברה לציוויליזציה אחרת.
- רפורמיזם: התגובה הזאת
למערב דוחה את שתי התגובות האחרות. הציוויליזציות האלו מאמצות את הקידומים
הטכנולוגיים אך גם שומרות על הערכים, המוסדות והמסורות של התרבות הילידית שלהן.
בתחילת שנות ה-20 החל המערב לאבד את
כוחו ובהליך התדרדרות. הבעיות העיקריות שלו הן שיעורי ילודה נמוכים, מוסר עבודה
נמוך, חוסר חסכנות, דה-תיעוש, שימוש בסמים ופתולוגיות אחרות. מצד שני, ממשיכה
התרבות המערבית להוביל את העולם בחקר החלל, מדעים, פיננסים, שליטה בנתיבי הים
ותעופה, וכוח צבאי.
הסכנה הגדולה של המערב היא עלייתן
של הציוויליזציות הסינית והאסלאמית, וההצלחה שלהן לאמץ את הרפורמיזם. אכן,
הרפורמיזם זה הכלי היחידי המאפשר לציוויליזציות אחרות לקרוא תיגר על המערב המתקדם,
לרוב באמצעות הפיתוחים שלו עצמו נגדו. הדמוקרטיה לא בהכרח הופכת את החברה למערבית
יותר שכן הבוחרים של הציוויליזציות השונות בוחרים בפועל במועמדים הנאמנים יותר
לערכי הציוויליזציות שלהם. רעיון הציוויליזציה האוניברסלית של וידיאדר סורג'פרסאד
נייפול הוא למעשה בלתי ישים במציאות.
העלייה הסינית נובעת מהשיפורים
התעשייתיים והכלכליים. המדיניות האמריקאית היא זו שאפשרה ועודדה למעשה את התיעוש
של דרום קוריאה ובתחילת שנות ה-90 אף הפעילה מניפולציות לפיתוחים כאלו גם בסין.
בשנות ה-70 העריכו רבות הדרום קוריאנים את האמריקאים אך עשור מאוחר יותר הדבר
השתנה. בזמן שהמפעלים בארה"ב נמצאים בדעיכה ונסגרים, הם נמצאים בתנופה אדירה
בכל אזורי הציוויליזציה הסינית.
העלייה של הציוויליזציה האסלאמית
נובעת משיעורי הילודה הגבוהים שלה אשר החלו באמצע המאה ה-20, אולם הקונפליקט שלה
עם המערב הוא עתיק בהרבה.
הנטינגטון כותב כי "אחדים
מאנשי המערב, ובהם נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, טענו שאין למערב בעיות עם
האסלאם, אלא רק עם קיצוניים אסלאמיים אלימים. 1400 שנות היסטוריה מראות את ההפך.
היחסים בין האסלאם לנצרות, הן אורתודוקסית והן המערבית, היו לעתים קרובות סוערים.
כל אחד מהם היה לגבי משנהו 'האחר'. העימות בין הדמוקרטיה הליברלית ובין הלניניזם
המרקסיסטי במאה העשרים לא היה אלא תופעה היסטורית שטחית וחולפת בהשוואה לעימות
המתמשך והעמוק בין האסלאם לנצרות. לעתים שלט דו-קיום שָׁלֵו, אך לעתים קרובות יותר
היו היחסים תחרות עזה, ואף מלחמה חמה בדרגות שונות".
הציוויליזציה האסלאמית הינה יוצאת
דופן מהאחרות משום שהינה היחידה שמאופיינת בגבולות מדממים בכלל האזורים
והטריטוריות שלה. הוא מפעילה אלימות לכל הכיוונים והתקפותיה על כל הציוויליזציות
האחרות הן כה רבות שהינן ידועות היטב לכולן. האלימות האדירה נוכחת היטב גם בתוך
הציוויליזציה האסלאמית עצמה. הנטינגטון כותב כי לאחר בחינת נתונים סטטיסטיים,
"המוסלמים הם כחמישית מאוכלוסיית העולם, אך בשנות התשעים היו מעורבים באלימות
בין קבוצתית הרבה יותר מבניה של כל ציוויליזציה אחרת". "הראיות אינן
משתמעות לשתי פנים". "בסכסוכים שמוסלמים היו מעורבים בהם היו גם, בדרך
כלל, אבדות כבדות". "בראשית שנות התשעים היו המוסלמים מעורבים באלימות
בין-קבוצתית יותר מן הלא-מוסלמים, ושני שלישים עד שלושה רבעים מן המלחמות בין
הציוויליזציות היו בין מוסלמים ללא מוסלמים. גבולותיו של האסלאם אכן עקובים מדם וכך גם קרביו."
הנאמנות האסלאמית היא בראש ובראשונה
למשפחות והשבטים שלהם, פחות לממשלות, והם מאוד נאמנים לציוויליזציה שלהם. הנטינגטון
אומנם טען שכאשר במאה ה-21 תהיה ירידה באימפולס הדמוגרפי האיום האסלאמי לא יהיה
רציני, אולם אין הוא לקח בחשבון ב-1996 שהאימפולס הזה יפעל בעוצמה רבה בתוך ליבה
של הציוויליזציה המערבית.
מצרים היא אומה החברה בציוויליזציה
האסלאמית. מזרח ומערב גרמניה הן מערביות. אך יש גם אומות שסועות ושטחן עומד על "קו שבר" ציוויליזציוני. איחודים בין
ציוויליזציות שביקשו להתקיים לאחר סיומה של המלחמה הקרה התפוררו במהרה ורבות מהן
נמצאות במלחמות אזרחים. סודן התפצלה לפי הקווים הציוויליזציוניים ב-2011, ומלחמה
חוצה ציוויליזציות התרחשה בסרי לנקה במשך קרוב לשלושה עשורים.
הדוגמה המוכרת ביותר היא אולי
יוגוסלביה. שלושה קויי שבר ציוויליזציוניים חפפו במבנה הקומוניסטי הזה. הפולריזציה
החלה מיד עם סיומה של המלחמה הקרה, והפוליטיקאים הוחלפו בקיצוניים. כל מדינה קטנה
פנתה לעזרה למדינות האחרות אשר חברות בציוויליזציה שלהן. קרואטיה הייתה המוצלחת
מכולן.
"תגובתו של המערב נקבעה בידי גרמניה, ואת תגובתה של גרמניה עצמה קבע
הקשר הקתולי במידה רבה. ההיררכיה הקתולית הגרמנית; שותפתה הקואליציונית, מפלגת
האיחוד החברתי הנוצרי בבוואריה ... אמצעי התקשורת הבוואריים מילאו תפקיד מכריע
במיוחד בפיתוח אהדת הציבור הגרמני ותמיכתו במתן הכרה". הממשלה הבווארית הייתה
שמרנית מאוד ודאגה לשדר במהלך המלחמה תעמולה מאוד אנטי סרבית וחד צדדית, ולכנסייה
הבווארית הקתולית המשפיעה היו קשרים עם כנסיית קרואטיה. לבסוף נכנעה ממשלת גרמניה
ללחץ הציבורי והכירה בקרואטיה. כך, קרואטיה המערבית פנתה לבוואריה המערבית אשר
פנתה לגרמניה המערבית אשר ערבה לטובתה גם את בריטניה, ארה"ב וצרפת המערביות.
סרביה, מצידה, פנתה בהצלחה לרוסיה
ויוון האורתודוקסיות. בוסניה האסלאמית זכתה לתמיכה וממון מטורקיה וערב הסעודית
האסלאמיות.
במהלך המלחמה הקרה הקיף המערב את
הגוש הסובייטי באמצעות בריתות צבאיות כגון ארגון ברית דרום-מזרח אסיה, ברית בגדאד,
וברית נאט"ו. כיום, יותר משלושה עשורים לאחר התפוררותה של ברית המועצות,
נאט"ו עדיין ממשיך להיות קיים, בניגוד לשניים האחרים, ייתכן משום שהוא היחיד
שמורכב בעיקר מציוויליזציה דומיננטית אחת. הפעם היחידה בה נאט"ו היה קרוב
להתפוררות על הקו השבר הציווילזציוני הייתה ב-1974 עם הפלישה הטורקית וכיבושה של
צפון קפריסין האורתודוקסית והפיכתה לאומה אתנית טורקו-קפריסאית לאחר הטיהור האתני
והגירוש של היוונים. טורקיה ויוון שוב פגעו ב"ציוויליזציה" של
נאט"ו כאשר תמכו בדברים שונים ואחרים במהלך מלחמת יוגוסלביה.
הנטינגטון מדגיש את הבעייתיות
הגדולה של היותה של טורקיה חברה בנאט"ו, ובזמן שיוון היא לא חלק מהתרבות
המערבית, היא למעשה המקור והבית המקורי של תרבות זו. במהלך המלחמה הקרה היו שתיהן
חלק מנאט"ו, רומניה ובולגריה היו חלק מברית ורשה, יוגוסלביה יחסית לבדה,
ולאלבניה היו בכלל קשרים עם סין הקומוניסטית. לאחר סיומה של המלחמה, החלו שוב
להופיע השורשים הציווילזציוניים של אסלאם ואורתודוקסיה, כגון קשרים הדוקים בין
יוון, סרביה ובולגריה. הנטינגטון מציין שבעולם מאוד משתנה, אנשים מחפשים זהות
וביטחון. אנשים מחפשים שורשים וקשרים כדי להגן על עצמם מפני הלא נודע.
מאז שכתב הנטינגטון את הספר ב-1996
נאט"ו רק המשיך להתפשט ולהגדיל את השפעתו. הוא סיפח את פולין והמדינות
הבלטיות המשתייכות לציוויליזציה המערבית, אך גם את אלבניה האסלאמית וכן האומות
האורתודוקסיות מקדוניה, בולגריה, רומניה ומונטנגרו. הנטינגטון טען ששילוב של
ציוויליזציות אחרות יגרום לאי יציבות.
הייתה זאת האפשרות שגם אוקראינה
תצורף לברית נאט"ו אשר הובילה למלחמה של 2022 בינה לבין רוסיה.
היסטורית, הן רוסיה והן אוקראינה
הושפעו רבות מהגעתם של הויקינגים, אולם הייתה על רוסיה השפעה גדולה יותר גם מצד
הטטרים והמונגולים אשר ניתקו אותה לחלוטין מהתרבות המערבית, בזמן שלאוקראינה יש
קשר עמוק יותר עם תרבות זו. אוקראינה, כותב הנטינגטון, "... היא מדינה שסועה,
עם שתי תרבויות נבדלות. קו השבר הציווילזציוני בין המערב לאורתודוקסיה חוצה אותה
בלבה וכך היה מאות שנים. בתקופות שונות בעבר הייתה אוקראינה המערבית חלק מפולין,
ליטא והקיסרות האוסטרו-הונגרית. חלק גדול מאוכלוסייתה הם מאמיני הכנסייה
האוניאטית, המקיימת את הטקסים האורתודוקסיים, אך מקבלת עליה את סמכותו של
האפיפיור. בעבר דיברו תושבי אוקראינה המערבית אוקראינית והייתה להם השקפה לאומית
רבת-כוח. הרוב המכריע של תושבי אוקראינה המזרחית היו, לעומת זאת, אורתודוקסים,
ומרביתם דיברו רוסית."
הפילוג הזה הוביל לקונפליקט בין
המדינות ב-2014 ושוב ב-2022. המערביים החלו לתמוך במידה רבה באוקראינה, באופן כפי
שלא היה קורה במקרה של ציוויליזציות אחרות. אוקראינה וארה"ב מחזיקים בקשרים
צבאיים, חקלאיים, תעשייתיים, פוליטיים ודתיים (קתוליים ופרוטסטנטיים). נאט"ו
נשארת בעמדתה, בזמן שפולין המערבית מעניקה תמיכה גדולה לאוקראינה ופונה לאומות
מערביות אחרות לעשות דבר דומה. בולגריה, יוון וסרביה האורתודוקסיות אינן מציגות
תמיכה באוקראינה.
"מלחמות קו שבר כמעט לעולם אינן נפסקות בזכות משא ומתן ישיר בין
הצדדים הראשוניים לבדם, ורק לעתים נדירות בזכות תיווכם של צדדים חסרי אינטרסים.
המרחק התרבותי, השנאה העזה, והאלימות ההדדית שהשתמשו בה זה כלפי זה, כל אלו מקשים
מאוד על הצדדים הראשוניים לשבת ולעסוק בשיחה מועילה שתוליך לצורה כלשהי של הפסקת
אש. הסוגיות הפוליטיות הבסיסיות, מי שולט באיזה שטח, באילו אנשים ובאילו תנאים,
שבות ועולות אל פני השטח ומונעות הסכם בשאלות מוגבלות יותר." "האפיפיור
יכול היה לתווח בהצלחה במחלוקת הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה. אולם בסכסוכים בין
קבוצות מציביליזציות שונות, אין צדדים מחוסרי אינטרסים. מציאתו של פרט, מוסד, או
מדינה ששני הצדדים בוטחים בו קשה מאין כמוה."
התמה שחוזרת על עצמה בספר היא שקיעתו
של המערב, ובעיקר מדינת הליבה שלו - ארה"ב. בחלק האחרון של הספר, "עתיד
הציוויליזציות", הוא שואל האם אנחנו אנשים מערביים או משהו אחר? הבעיה הגדולה
ביותר של הציוויליזציה המערבית היא לא איום מצד ציוויליזציות אחרות אלא העובדה
שהיא נמצאת במלחמה עם עצמה. רוסיה, סין והמדינות האסלאמיות צופות בהנעה מהצד
בעימות התרבותי והפוליטי הפנימי של ארה"ב, בזמן שהן עצמן מעולם לא מזלזלות או
מבקרות את התרבויות שלהן כפי שעושים במערב, ובוודאי שלא יעסקו בצורה אובססיבית
בנושאי מגדר, גזענות או תרבות ביטול כמו במערב. ארה"ב היא כאמור מדינת הליבה
של המערב, ואם הליבה מתחילה להיות רקובה, זה משפיע על הציוויליזציה כולה, ורוסיה,
סין או האסלאם יהיו הראשונים לתפוס את הוואקום שיישאר לאחר מכן בכדי להפוך לכוחות
הדומיננטיים בעולם.
יש אומות הנעות עם ההיסטוריה, כפי
שמציין הנטינגטון. הוא גם מזכיר את הערכים המושרשים הסיניים - של חסכון, עבודה
קשה, משפחה - ערכים אשר נמצאים בדעיכה או תחת מתקפה פנימית במערב. סין מסרבת לוותר
על עברה והתרבות האתנית שלה, והיא מאמינה שהיותה התרבות העליונה יש לה את הזכות על
הדומיננטיות העולמית וכי היא מייצגת את עמה, וללא ספק היא המרכז של ציוויליזציה
שלמה.
חשוב לזכור בעידן הטירוף הליברלי
במערב כי הציוויליזציות האחרות נותרו שמרניות.
התזה של הנטינגטון היא שסיומה של
המלחמה הקרה סימנה את תחילתו של קונפליקט מסוג אחר, בו הערכים התרבותיים הם נשק של
ציוויליזציה אחת נגד אחרת, אך גם של הציוויליזציה המובילה נגד עצמה.
