רדיפת יהודי מרוקו והפוגרום של קזבלנקה.

רדיפת יהודי מרוקו והפוגרום של קזבלנקה.

הארגון היהודי "כל ישראל חברים", המוכר כ"אליאנס", הוקם בפריז ב-1860. המטרה המרכזית של המייסדים הייתה לפעול בכל מקום אפשרי למען קידומם של היהודים ולעזור לאלו הסובלים מאלימות. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, כ-50 אלף ילדים הצליחו לזכות בהשכלה בזכות בתי ספר יסודיים ובתי ספר להכשרה מקצועית של האליאנס אשר הוקמו ברחבי האימפריה העותמאנית, פרס, וצפון אפריקה. הנציגים המקומיים, מנהלי קהילה, אינדיבידואלים ומנהלי בתי הספר של האליאנס שלחו אין ספור דוחות ומכתבים למטה המרכזי בפריז, ולעתים גם דיפלומטים צרפתיים וזרים. המסמכים נכתבו לרוב בצרפתית ולעתים גם בשפות אירופאית אחרות, כמו גם בעברית, ערבית או שילוב של שתיהן לרוב עם תרגום מצורף לצרפתית.

הכמות האדירה של המכתבים הובילה לרוע המזל להתייחסות נדירה אליהם כמקור היסטורי ראשוני, זאת חרף העובדה שהם מציגים לעתים קרובות את התמונה המציאותית והעגומה של היהודים באזורים אלו של העולם בראשית המאה ה-20, שהיו בדרך כלל סביבה עוינת.

מאות המכתבים מראים בצורה ברורה את העדויות של המטיילים האירופאים בני התקופה - אשר התאפיינה באותו הזמן במערב בליברליזם ואמנציפציה - אשר מסכימים כמעט כולם פה אחד אודות "מצבם המושפל והמעורער של היהודים במדינות המוסלמיות, והסכנות וההשפלות שהם היו נתונים להן". החומרים הנמצאים באליאנס שהגיעו ממרוקו מציגים קרוב לוודאי את התמונה המלאה ביותר מכל מדינה מזרח תיכונית או צפון אפריקאית אחרת. מרוקו שמרה לרוב על עצמאותה, אולם האנרכיה הייתה נפוצה והיהודים סבלו ממנה רבות, במיוחד בעתי מות או החלפת סולטן. מסורתית, לא היה דבר פשוט יותר עבור מורדים או קנאים מקומיים מאשר לתקוף את החלקים החלשים או הנואשים ביותר של החברה, דהיינו היהודים. אין ספק שגם פשוטי העם של הדת השלטת סבלו במהלך תקופות קשות של חוסר יציבות, אולם הסטטוס המושפל של המיעוט היהודי, ככופרים וד'ימי, הפך אותם לקורבנות הפגיעים ביותר של כל ברוטליות, בין אם בזמן ניסיון מהפכני של מפקד ("קאיד") כזה או אחר, מצד המון חסר רחמים, או שבטיים אכזריים.

למעשה, החל עוד מהמאה ה-17 לכל הפחות שמו לב המטיילים והדיפלומטים האירופאים לתנאים העלובים של היהודים. הקצין הצרפתי שארל דה פוקו כתב את הטקסט הקלאסי במאה ה-19 אודות מצבם כאשר התחזה לרב ירושלמי בכדי להשלים את משימתו לבצע סקר של מרוקו ב-1883. הוא כותב כיצד כל מקומי, ללא יוצא מן הכלל, אשר עבר לידו בדרכו ל-שפשאוון העליב אותו עם האמירה "כה יהי רצון שאלוהים ישרוף לנצח את האב שהוליד אותך, יהודי". ב-1904, כתב הסוציולוג הצרפתי אדמונד דאוט: "אנחנו מבולבלים שתחת עריצות כזו יכול עם לשמור על כנו את האמונה שהקנתה לו את מות הקדושים הזה. אנו עדיין יכולים לדמיין את השנאה שהניקה השראה למנצחים על ידי ההתנגדות של האומללים הללו [יהודים] ומעשי הטבח התקופתיים שהשמידו אותם."

נתחיל עתה לסקור כמה ממקרי התקופה כפי שעולה ממסמכי האליאנס, אשר מציגים בצורה בוטה את ההשפלה, האומללות, והאלימות הפיזית שמהן סבלו היהודים הפשוטים במרוקו בתחילת המאה ה-20 בלבד. בדומה לפעמים הקודמות בהן דנו על מכתבי האליאנס הכותבים אודות מצבם העגום והעלוב של יהודי צפון אפריקה במאה ה-19 ומצבם החמור עוד יותר של יהודי פרס, נציין כי גם כאן מדובר במספר דוגמאות בודדות בלבד מתוך אין ספור אחרות אותן ניתן להציג, וכן מתקופת זמן מצומצמת מאוד בתחילת המאה ה-20 בלבד:

- יוני 1903: מס הג'יזיה נכפה על כל יהודי מרוקו.

מנהל בית ספר של האליאנס ב-תטואן כותב כי הידיעות שמס הג'יזיה שהוטל על הקהילות היהודיות בוטל כלל אינן נכונות, ושהיהודים אף נאלצים לשלם מסים גבוהים יותר. הם גם נאלצים לספק מתנות יקרות לכל מיני שליטים ואנשים חושבים שעוברים ליד מקומות המגורים שלהם, וכן לתמוך במפקדים שונים בתקופות מלחמה. הדבר נכון לכלל היהודים. יהודי שפשאוון סובלים מרדיפות ופגיעות חמורות במיוחד, לרבות מהשלטונות.

- אוקטובר 1903: היהודים מותקפים ברבאט ומואשמים בכך שהעליבו את הדת המקומית.

מנהל בית ספר חדש של האליאנס ברבאט כותב שלאירועים הקשים נגד היהודים בשנה האחרונה הייתה השפעה גם על יהודי רבאט אשר נפגעים בעיקר משני שבטים מקומיים, המתכננים לתקוף את הרובע היהודי - "מלאח" (גטו) - בכדי לבזוז אותו. היחידי שמאוד עוזר ליהודים הוא הקונסול הספרדי, חבר אמת, אשר מיד שלח שליחים למושל בדרישה להגן על היהודים וכן שלח ספרדים לתקן את חומות המלאח. הדבר הוביל לרגיעה, אך לרוע המזל היא לא נמשכה. יהודי בשם דוד בן זקן, אשר נמצא לרוב תחת הגנה ברזילאית, היה בדרכו חזרה למאלח כאשר הותקף באלימות בידי בורסקאים מקומיים עם מקלות, ושרד רק כי הצליח לברוח. בכדי להגן על התנהגות בני דתם התוקפים זייפו המקומיים מסמך שקרי לחלוטין בו טענו כי היהודי העליב את דתם, והקאדי, חרף ההתנגדות של הנציג הברזילאי, זרק אותו לכלא. עקב שנאת דתם ליהודים אסר הקאדי על בני משפחתו לבקרו. האירוע הראה למקומיים שהם יכולים לפעול בחופשיות בהתאם לשנאתם ובמשך מספר ימים הם תקפו יהודים בחופשיות ברחובות, ירקו עליהם ופגעו בהם קשות. כאשר יהודי כלשהו התלונן, המון של מקומיים העיד את ההפך, והעובדה שעדותו של יהודי אינה נחשבת בבתי משפט הקשתה עוד יותר. רק לאחר שכותב המכתב פנה לקונסול הספרדי הוא הצליח להגיע למושל תחת הגנת חיילי השגרירויות של ספרד, צרפת, גרמניה, בריטניה, אוסטריה ובלגיה. רק כך הוא הצליח להרגיע את הפרעות.

- ספטמבר 1903: המרד האלים של בו חמארה בפאס.

ראש בית הספר של האליאנס בפאס כותב כי מצבם של יהודי מרוקו לא ישתפר על שהם לא יכנסו תחת כיבוש אירופאי, בזמן שהשלטון המקומי לא מעוניין לבטל את הבורות ונמנע מכל דבר אירופאי. כל שינוי שיהיה יכול להיות רק לטובתם של היהודים. אדם שקיבל את הכינוי "בו חמארה" החל במרד קנאי נגד השלטון, וביקש למחוק בפאס כל השפעה אירופאית, כולל בקרב השליטים המקומיים. המרד של בו חמארה היה קטלני מאוד עבור יהודי פאס והמלאח שלהם. עם נפילתו לבסוף של בו חמארה הייתה שמחה אדירה בקרב יהודי פאס שכן הייתה לו שנאה מיוחדת כלפיהם. המכתב מזכיר אלימות והרס איומים בקהילה היהודית של תאזה אשר הובילו למותם של 60 ולפצועים רבים.

- אוגוסט 1907: הרס וביזה של מלאח קזבלנקה.

ראש בית ספר של אליאנס בקזבלנקה כותב על מקרה של אלימות בין המקומיים לאירופאים שהוביל למתח בעיר, והיהודים החלו לחשוש מטבח וביזה. העשירים מבין היהודים נסו לספינות עם רכושם ושילמו כופר בכדי להעלות עליהן. נוצר כאוס ובלבול, נשים הפילו וילדים נעלמו. רבים איבדו את רכושם לאחר ששמו אותו במזרונים אשר טבעו בים. בשלב מסוים, אפשר שעם הינתן הסימן, רצו החיילים של השלטון המרוקאי אל תוך המלאח יחד עם האזרחים המקומיים הלא לוחמים והחלו לבזוז. הללו גנבו, בזזו, אנסו, רצחו ושרפו, והמשיכו בטרור במשך שלושה ימים עד הגעתם של הצרפתים. לא הייתה משפחה יהודית אחת שלא נפגעה ורוב הבתים נהרסו, כאשר אלו שנותרו שלמים נשארו כאלו רק הודות למיקומם הקרוב יחסית של הקונסוליות. רובע הסוחרים היהודי בעל 500 החנויות נשרף לחלוטין. כמעט כל המלאח נבזז ונהרס, לרבות בתי הספר, הספרים נשרפו ובתי הכנסת נשדדו. העיר תחת הרס נוראי. היהודים התפזרו לכל הכיוונים והיו שמצאו הגנה בקונסוליות, בייחוד הצרפתית. הערבים סבלו מאבדות קשות מול האירופאים בקונסוליות שלהם, ולכן עקב התסכול פנו נגד היהודים, כלומר החלשים ביותר. היהודים החלו להימלט ולהסתתר בכל מכל שיכלו, לרבות מערות ותחת הריסות. משפחות חיו ימים שלמים תחת קש וללא מזון. גברים רבים שנתפסו הוכו או נדקרו, ונשים יהודיות רבות נאנסו או נחטפו עם ילידיהן. העדויות של השורדים היו נוראיות. סך הכל 30 יהודים נרצחו, 60 נפצעו ו-20 מהם במצב חמור. מספר מקרי האונס היה אין סופי ומשפחות רבות אף אינן מוכנות להודות בכך, כאשר מעל ל-250 נערות וילדות יהודיות נחטפו.

- אוגוסט 1907: פליטים מורעבים מקזבלנקה.

הכותב מציין שיש לרחם יותר מהכל על אלו שנחטפו או נאסרו במהלך מנוסתם מפרעות קזבלנקה. רבים מהם לא אכלו במשך מספר ימים. הם מתקשים מאוד לחזור לעיר וחייבים לשלם את כל אשר יש עליהם או להתחזות לבעלי הדת המקומית ולפעול נגד הצרפתים. הם ערומים ורעבים. בקרוב לא יהיה איך לתמוך בהם. מדובר במאות משפחות אשר פעם חלקן היו עשירות מאוד ועתה נותרו ללא כלום.

- אוגוסט 1907: מאות פליטים מגיעים לסטאת.

סוחר מ-סטאת בשם דוד עמר כותב על אחות של אחד היהודים שלא שרדה את המסע לעיר. סך הכל הגיעו כ-400 פליטים מקזבלנקה. אלו ערומים ורעבים אך לא נותר הרבה במה להאכיל אותם. כל הנערות הצעירות נאנסו. היפה במיוחד נאנסה על ידי מקומיים רבים. גם הנשואות נאנסו ועתה בעליהן לא רוצים אותן. הוא מתחנן לעזרה מאליאנס כי אחרת כולם ימותו מרעב.

- ספטמבר 1907: הנערות שנחטפו אולצו להמיר את דתן.

נערות יהודיות רבות שנתפסו על ידי שבט מקומי ליד קזבלנקה חויבו להמיר את דתן בכוח. אחת מהן אומצה על ידי אחד מהם. הכותב מתחנן לפעול לטובתן.

- נובמבר 1907: הביזה הגדולה של סטאת.

שבט מקומי בזז את סטאת והבריח את כל האוכלוסייה היהודית. הקהילה היהודית לא הספיקה להיבנות לאחר ביזה גדולה שהתרחשה 4 שנים קודם לכן, ועתה שוב בין 300 ל-400 משפחות נותרו ללא מחסה ומזון, לא כולל את המשפחות מקזבלנקה שרק הגיעו כפליטים וכבר חוו ביזה שניה.

- פברואר 1908: עדות ראיה של הרס מלאח סטאת.

יהודי סטאת שוב נרדפים ונפגעים. עשרות מהם זכו בהגנה צרפתית, והצליחו להגיע לקזבלנקה במצב עלוב ואומלל ביותר, בעיקר הנשים. הם סיפרו על הפליטים היהודיים של קזבלנקה אשר ברחו תחילה לסטאת. אולם השבטים המקומיים תמיד תוקפים את היהודים ואת המלאח שלהם כאשר מחפשים כסף קל. הם תקפו הפעם חלק מהמלאח ולקחו מהיהודים גם את המעט מאוד שהיה להם והשאירו אותם למות מרעב. הם גם חסמו את הדרך לקזבלנקה. למזלם הם ניצלו בזכות עזרה של אדם עשיר שהם מאוד הופתעו לגלות כי הינו ערבי. כאשר הגיעו הצרפתים לסטאת קיוו היהודים שהם יישארו, אולם האירופאים עזבו בפתאומיות. מיד לאחר עזיבתם הערבים חזרו מההרים ופגעו קשה מאוד ביהודים, אשר נותרו בטראומה וציפייה קבועה לביזה עתידית נוספת. הצרפתים חזרו שוב, וכאשר הבינו המקומיים כי הפעם הם מתכוונים להישאר, הם בזזו את העיר בפעם האחרונה ולקחו מספר יהודים איתם. הצרפתים עזרו והאכילו את אלו שנותרו בעיר. הצרפתים אומנם לקחו אותם למקום מבטחים, אך ברור ליהודים כי הם כבר לא ייראו שוב את בתיהם. לא ברור מה עלה בגורלם של אלפי יהודים אחרים, לרבות אלו שנלקחו על ידי המקומיים.

- פברואר 1908: רצח 40 יהודי סטאת.

מוזכר המקרה בו תקפו המקומיים את המלאח של סטאת במטרה להשמיד את היהודים לאחר שהללו עזרו לחיילים הצרפתיים. 40 יהודים נרצחו והטבח נעצר שוב רק בעזרתו של הערבי העשיר יוצא הדופן. רק בעזרתו היהודים שרדו עד לחזרתם של הצרפתים. אולם גם הערבי הזה סיפר שהיהודים שנותרו בסטאת לאחר העזיבה השנייה של הצרפתים נהרגו גם הם.

- פברואר 1908: השפלת יהודי פאס.

מצב יהודי פאס הפך לבלתי נסבל. הסכנות הן קבועות וכך גם האיומים. "די אם אומר לך את מה שאתה כבר יודע, שאנו חיים בין פראים שכבר ניסו לספק את שנאתם האכזרית על ידי קטל של כל היהודים, והם רק ממתינים להזדמנות הראשונה לנסות שוב. עם כל מהומה בעיר, מדברים על פריצה למלאח ועל הביזה שלו." אולם נוספו גם איומים נוספים: מאז מינויו של הסולטן החדש אסור ליהודים תחת עונש מכות ללכת לרובע המוסלמי שהוא המרכז המסחרי, בו תלויים יהודים רבים לפרנסתם, הן העשירים והן העניים. אלו שמעיזים ללכת לשם זוכים לפגיעות חמורות והשפלה; למשל, נכפה עליהם להוריד את הנעליים וללכת יחפים; מכריחים אותם גם לקפץ ולרקוד לצלילי צחוק וזלזול של המקומיים עקב הבוז שלהם כלפי היהודים. כל מי שמתנגד מוכה קשות.

פברואר 1908: הרס מלאח מזאב וטבח היהודים.

יהודי מזאב חווים "אסון נוסף". שבטיים מקומיים השמידו באופן טוטאלי שני אזורי מלאח, טבחו ביהודים רבים והניסו אחרים "כמו עדר" לאורך השדות. יהודים רבים הפכו לפליטים, וחלקם בדרך לקזבלנקה או אחת המצודות (קסבה). כמו כן, ממשכים להגיע הפליטים היהודיים מסטאת. יהודי ארגנטינה שלחו תמיכה כספית גדולה עבור "קורבנות קזבלנקה".

- פברואר 1908: תיאור היחס ליהודי מקנס.

הרב אברהם עמר מתחיל עם שבחים כלפי האליאנס אשר הציל חיי יהודים רבים, ושואל האם ניתן לעזור ליהודי מקנס שכן מאז המהפכה המקומית הם נמצאים בסכנה חמורה. המקומיים לועגים ליהודים ומכריחים אותם לאכול אבק, וכן ללכת יחפים. "כמה אלפים חסרי מזון משום שבני דתנו לא היו מוכנים ללכת יחפים ולא להיכנע לבושה וליחס המזעזע של הפראים האלה." המקומיים מטילים על היהודים מסים קשים מאוד, וכל הזמן יש מסים חדשים. כל דרכי המילוט מהעיר נסגרו מפני היהודים, "כדי לדכא ולנצל אותנו עד שנישאר עירומים".

- מרץ 1908: אישור סבלם של היהודים.

רב מ-טנג'יר מאשר את דבריו של הרב אברהם עמר באשר לסבלם הרב של יהודי מקנס. גם יהודי מקנס הגרים בטנג'יר מקבלים ידיעות אלו בדואר מקרוביהם.

- יוני 1908: דיכוי והשפלת יהודי ואזן ואל-קסר.

בן-שמעון, ראש בית ספר לבנים של האליאנס בלראצ'ה, כותב כי מצבם של יהודי ואזן נואש במיוחד לאחר חילופי השלטון. הם מושפלים ומדוכאים. שלושה יהודים עשירים נעצרו, כל רכושם נלקח מהם והם נזרקו לכלא. לאחר מכן המון מקומי נכנס למלאח, בזז ושדד בית כנסת, והרס את כל התוכן שלו. היהודים הסתגרו בתוך הבתים ומועצת דתיים מקומיים תחליט באשר לגורלם. ישנם בוזאן סוחרים מלראצ'ה תחת הגנה אירופאית אשר העבירו מידע אודות המתרחש בכדי לעזור ליהודים. גם באל-קסר היהודים נרדפים קשות, נפגעים ומושפלים ללא יכולת להתלונן לרשויות. מושל העיר מייעץ ליהודים לעזוב בכדי להימנע מטבח. פאניקה רבה בקרב היהודים וחלקם מבקשים לברוח ללראצ'ה. שבט מקומי הביס את האירופאים ועתה חופשי לדכא ולהשפיל יהודים בשם דתם.

- יוני 1908: החרמת בתי יהודים בוזאן וסתימת החלונות.

בן-שמעון מעדכן כי יהודי וזאן יוכלו להישאר בחיים תחת תנאים מדכאים ואכזריים עליהם החליטו אנשי הדת המקומית. אסור להם לצאת לרחוב עם נעליים או ללבוש בגדים לבנים. אסור להם ליהנות אפילו מאור ואוויר נקי שכן הם חייבים לסגור לחלוטין את חלונות הרחובות שלהם. אסור להם לעשן, לשתות או לזקק משקאות. כל מלאי הטבק והסגירות נלקחו מהחנויות שלהם ונשרפו. אסור להם לעזוב את העיר לצורכי העסקים בכדי להימנע מהרדיפות האכזריות. בתים של יהודים רבים פשוט נלקחים מהם.

- ספטמבר 1911: רק האליאנס מסוגל להגן על יהודי מרקש.

רפאל דנינו, ראש בית ספר לבנים של האליאנס במרקש, כותב שמרבית היהודים נהנים רק מההגנה של האליאנס. במידה והיהודים נכלאים שלא דרך הוגנות, נפגעים או נתפסים לצורכי כופר על ידי הרשויות או מקומיים קנאים, זהו האליאנס שלוקח על עצמו את המשימה לעזור להם. אולם הפניה לרשויות היא אינה פשוטה שכן "אי אפשר היה לדבר במונחים של חוסר צדק או אלימות עם האנשים הגאים והיהירים האלה בלי הסיכון שיראו לנו את הדלת ויחסמו לנצח את הגישה לבית המושל."

- מרץ 1912: שיפור במצבם של יהודי מרקש.

מורה בבית ספר של האליאנס במרקש כותב אודות שיפור מצבם של יהודי העיר בשלב זה לעומת העבר הכואב והקשה בו הם היו "מרותקים לגטאות הקודרים שלהם וחיו בשכונות עוני לא בריאות. קבוצות שלמות של אנשים רצו בחדר אומלל אחד, גדושים זה על גבי זה ונושמים אוויר רע. צללי הבורות והאמונה הטפלה השתלטו על כמעט כולם. לא פלא שברחובות, כמעט בכל צעד, אפשר היה להיתקל באנשים חולניים מרוטים. כל מה שהיה בהם הסריח מהעוני העגום ביותר והבורות הגסה ביותר." היהודים "היו מושא לייסורים, בוז והתעללות. הם לא הורשו לצאת מהמלאח עם נעליים על הרגליים, למעט נשיא הקהילה שהיה תמיד בליווי חיילי הפאשה. כולם נאלצו להוריד את הנעליים שלהם או להשאיר אותם בבית כשניסו להיכנס לרובע הערבי, לא משנה כמה מצבם היה משגשג. האומללים שהסתכנו לרכוב על כל סוג של חיה דרך המדינה (הרובע המוסלמי) הוכו במקלות או באגרופים, ואז נאלצו לרדת ממנה במצב רועד. 'יהודי אומלל, איך אתה מעז לרכוב על חיה בנוכחות אדונך?' 'בשם אלוהים רחמו עלי, אני יורד.' זה לא הכל, ב-מדינה, היהודים האומללים היו כלי משחק של שכניהם הרודניים. האחרונים אילצו אותם לסבול אלף השפלות, כשעברו לידם, כמו השלכת כיסויי הראש שלהם ארצה או מילאו אותם בשתן והחזירו אליהם. לאחר מכן ירקו הערבים בפניהם, יידו לעברם אבנים או הכריחו אותם לבצע מעשים משפילים. אלה שניסו להגן על עצמם הוכו ללא רחמים. הם זכו ליחס הגרוע ביותר, קיבלו היהודים העניים בהשלמה אדוקה את כל מעשי הדיכוי ששכניהם המסוכנים גרמו להם לסבול. במילה אחת, עידן הגלות היה תקופה של סבל וייסורים אינסופיים עבור אחינו האומללים."

בפעם הבאה נמשיך את הדיון עם תיאור אירועי הפוגרום של פאס ב-1912 - "התריתל" - כפי שמתוארים במכתבי האליאנס.

בתמונה: הפוגרום של קזבלנקה, 1907.

מקור: 

Andrew G. Bostom (ed.), The Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History, Prometheus Books, 2008.