על הגזענות, חלק כב - ההבדלים הבין-גזעים.

על הגזענות, חלק כב - ההבדלים הבין-גזעים.

וינסנט סאריך היה פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה וביוכימיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. פרנק מייל הוא עורך ראשי במגזין "סקפטיק". ב-2004 הם פרסמו ספר התוקף את התפיסה הנפוצה כיום בתקשורת ואף האקדמיה לפיה היו אלו האירופאים במאות ה-16 וה-17 שהבחינו לראשונה בהיסטוריה בגזע ובהבדלים הגזעיים. התפיסה הפופולרית כיום היא שאין לגזע שום משמעות ביולוגית מהותית, ושההבדלים הפיזיים, למשל, בין הדנים של צפון אירופה ל-פִּיגְמים הם לא יותר מתאונות אבולוציוניות חסרות משמעות; והגזע הוא קונספט מלאכותי בלבד אותו המציאו האירופאים רק לפני כמה מאות שנים בכדי להצדיק את הקולוניאליזם והעבדות.

ספרם "גזע: המציאות של ההבדלים האנושיים",[1] מראה שבדומה לכלבים, בבונים, זאבים והלווייתן "קטלן", מחזיקים גם בני האדם ביכולת אינסטינקטיבית ומובנת להבחין בין הקבוצה משלהם לזרים. ילדים בני שלוש מקטלגים אנשים לפי גזע מבלי שלימדו אותם לעשות זאת. לפיכך, כל אוכלוסייה אנושית לה היה פעם קשר כלשהו עם זרים יכולה להבחין בהבדלים הגזעים, ורובן לא אהבו זרים "הנראים מצחיק".

ציורי קברי המצרים הקדמונים מבחינים בבירור בין 4 הגזעים בהם הבחינו בני התקופה: מצרים, שמים אסיאתיים, קווקאזואידים, ואפריקאים שחורים מדרומית לסהרה. לא מדובר היה רק בהבדלים הפיזיים בלבד להם המצרים לא ייחסו חשיבות, והפרעה של השושלת ה-12 בן המאה ה-19 לפנה"ס סנוסרת השלישי כתב כי השחורים הינם פחדנים חסרי כבוד, "עניים ובעלי לב חלש". הוא אפילו הקים אסטלה בגבול הדרומי של מצרים התחתונה אשר השתמרה עד היום ועליה כתוב "שום כושי לא יחצה את הגבול הזה דרך מים או יבשה, באוניה או עם עדרו, למעט לצורכי מסחר או רכישות בעמדות מסחר כלשהן."

הכובשים ההודו-אירופאים של הודו היו אנשים בהירי עור אשר סלדו מהנתינים השחומים שלהם. סאריך ומייל מציינים שכתבי הוודות העתיקים של הודו שמתארים מלחמות בין המאות ה-16 ל-9 לפנה"ס מתארים כיצד תקפו הארים "את הערים העתיקות של אנשי ה-דאסה השנואים בעלי האף הרחב, הסוגדים שחומי העור של הפאלוס". המשמעות המקורית של המילה "דאסה" הייתה "אויב", לאחר מכן היא הפכה ל"פנים שחומות", ולבסוף "עבד". הפולשים הקימו מערכת מעמדות, וכן את מערכת מניעת נישואי התערובת המורכבת ביותר בהיסטוריה. השם הסנסקריט ל-"קאסטה" - "ווארנה" - משמעותה גם "צבע".

הערבים היו הראשונים לשלוח פשיטות עבדים אל תוך אפריקה השחורה לאורך הסהרה, וכן בין המתועדים הראשונים להבחין בהבדלים הגזעים. ההיסטוריון הבגדדי אל-מסעודי בן המאה ה-10 כתב תיאור פיזי מפורט ומדויק של השחורים, אליו הוא הוסיף כי יש להם איברי מין ארוכים וכי הם מאופיינים בעליצות קלת דעת, מאפיין אותו שייך ל"מוחות פגומים".

המשפטן סעיד אל-אנדלוסי בן המאה ה-11 כתב כי השחורים סובלים מ"חוסר שליטה עצמית ויציבות נפשית והם נשלטים בידי הפכפכות, טיפשות ובורות." הוא מכנה אותם "אספסוף", "פראים", "חלאות", ובקושי בני אדם. לא הייתה לו חיבה גם כלפי אנשי הצפון, עליהם כתב:

"המזג שלהם קריר, ההומור שלהם גולמי, בטנם גסה, צבעם חיוור, שיערם ארוך ורזה. לפיכך הם חסרים חדות הבנה ובהירות של אינטליגנציה, והם נשלטים על ידי בורות וקהות, חוסר הבחנה וטיפשות. כאלה הם הסלאבים, הבולגרים ושכניהם."

המלומד הפרסי בן המאה ה-13 נסיר א-דין א-טוסי האמין כי השחורים הינם חיות המהלכות על שתי רגליים: "רבים הבחינו שהקוף בר לימוד ואינטליגנטי יותר מהזאנג' [קבוצת העבדים השחורים הגדולה ביותר במזרח התיכון]." גם הוא מצא אותם חסרי דאגות ובעלי דחפים מיניים חזקים מאוד. גדול ההיסטוריונים הערביים אבן ח'לדון בן המאה ה-14 כתב: "האנשים היחידים שמקבלים עליהם את העבדות הם הכושים, בשל מידת האנושיות הנמוכה שלהם וקרבתם לדרגת החיות".

הערבים שעבדו אנשים מכל הגזעים, אולם השחורים קיבלו את העבדות הנחותה, הקשה והמשפילה ביותר. בזמן שהאירופאים נקראו "ממלוכים" - "בבעלות" - רק השחורים בלבד נקראו "עבד", מילה שמשמעותה סימלה לבסוף את כלל השחורים, הן עבדים והן חופשיים. ב"אלף לילה ולילה" כמעט תמיד מוצגים השחורים כעבדים או כעובדי כפיים מושפלים, וכן בעלי דחף מיני מוגבר.

נראה ששום קבוצה אשר פגשה את השחורים בעת העתיקה לא אהבה אותם. גם הרומאים צחקו עליהם וקראו להם "סימה", כלומר דמויי קוף. יצירות האמנות של היוונים והרומאים אשר מציגות את השחורים מראות אותם לעתים בעלי איברי מין גדולים או זקופים. ההיסטוריון הראשון הרודוטוס ציין את המאפיינים הפיזיים של השחורים, ובמיוחד השיער "הצמרירי" שלהם, והיפוקרטס העלה השערה שלאחר דורות של חשיפה לשמש היא שרפה אותם לשחור. הקדמונים גם הבינו שהמאפיינים הגזעים הינם קבועים. הנביא ירמיהו, למשל, כתב האם ייתכן כי "היהפך כושי [אתיופי] עורו ונמר חברברתי"?

סאריך ומייל מראים שהסינים צחקו על הקווקאזואידים, אותם ראו כבעלי חזות מוזרה, אם כי לא מציינים באופן מוזר כי גם היפנים עשו זאת, ואף המציאו סדרה של מילים "ברבריות" בכדי לתאר אותם כגון "ברברים בעלי שיער אדום" או "ברברים בעלי עיניים כחולות".

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של הספר אודות האינסטינקט האנושי לאפיין אנשים מגיע מהבושמנים של הקלהרי. כיום הוכיח הדי.אן.איי. שלהם כי הינם באותה הקטגוריה כמו האפריקאים האחרים דרומית לסהרה, אולם במשך שנים רבות האמינו האנתרופולוגים שהם מקורבים לאסיאתיים עקב צבעם הצהבהב, עניים צרות וכן מאפיינים אחרים. הבושמנים מבדילים עצמם לא רק מהגזעים האחרים אלא גם משכניהם השחורים. יש להם מילה אחת עבור בעלי חיים הניתנים לאכילה, ומילה אחרת לכאלו שאינם ניתנים הכוללת גם את כל הקבוצות האנושיות האחרות. הם משתמשים ב-"זו" - בן אדם - באופן בלעדי עבור עצמם. זאת הם המשיכו לעשות עד שפגשו אנתרופולוגים אסיאתיים אשר נראו כמוהם, והחלו לכנות "זו" גם אותם.

בניגוד לטענות הפופולריות הנשמעות לעתים, לא הוביל עידן התגליות האירופאי לקטלוג גזעי חדש בכדי "להצדיק את הדיכוי" של המקומיים. במקום זאת, האירופאים דווקא התנגדו לתיאוריות הגזעיות העולות שהדגישו את ההבדלים האיכותיים בין הגזעים. לדוגמה, היו חוקרים ששיערו האם ייתכן שהאנשים שהתגלו בעולם החדש הם למעשה פרה-אדמיים, דהיינו פרימיטיביים אשר הקדימו את בריאת האדם הראשון. דיון מעמיק התקיים בכנסייה הקתולית אודות טבעם של האינדיאנים הללו אשר הסתיים ב-1537 עם צו של האפיפיור פאולוס השלישי אשר הכריז באפן רשמי כי מדובר בבני אדם מלאים ובעלי נשמות כמו כל האחרים. במידה והייתה מתקבלת הדעה כי מדובר בפרה-אדמיים היא הייתה מקדמת בקלות את ההצדקה לעבדות או הכחדה, אך אפשרות זו נדחתה. גם השלטונות החילוניים דחו כל אפשרות כי הילידים היו שונים באיכותם מהאירופאים ועל כן ראויים לדיכוי.

כמו כן, הדיונים אודות המונוגניזם/פוליגניזם (האם כל בני האדם הם מאותו המקור או ממקורות שונים) של המאות ה-18 וה-19 יכלו בקלות להעניק תמיכה לעבדות, אולם בפועל הפוליגניזם נדחה גם כן. תומכי הפוליגניזם טענו שהגזעים הינם כה שונים שלא ייתכן כי הם כולם התפתחו מהאדם הראשון שמקורו לפני כ-4000 שנים בהתאם לתנ"ך. תאוריית מקורות או בריות נפרדות עבור הגזעים השונים הייתה מאפשרת כאמור להצדיק עבדות, אולם האמריקאים העדיפו את הטענה התנ"כית בדבר מקור אחד לכל ההתפתחויות. כך, אין ספק שהגזענות לא הומצאה כתירוץ עבור הקולוניאליזם ועבדות, והמערביים הגיבו לגזע בדומה לכלל האוכלוסיות.

יתר על כן, מחברי הספר מראים שהיה זה מקובל להאמין באופן אוניברסלי כדבר מובן מאליו גם אל תוך המאה ה-20 לא רק שהגזעים אמתיים, אלא שהם גם לא שווים ביניהם. לדוגמה, מהדורת 1911 של אנציקלופדיית בריטניקה טענה כי "המבנה הנפשי של הכושי דומה מאוד לזה של ילד, בדרך כלל טוב לב ועליז, אך נתון להתקפי רגש ותשוקה פתאומיים שבמהלכם הוא מסוגל לבצע מעשי זוועה ... אחרי הבגרות עניינים מיניים תופסים את המקום הראשון בחייו ובמחשבותיו של הכושי."

היה זה בראש ובראשונה עליית אסכולת האנתרופולוגיה של פרנץ בועז אשר הצליחה להחליף תודעתית את הביולוגיה ב"תרבות" בתור הגורם המרכזי מאחורי ההבדלים בין הקבוצות האנושיות. אסכולה זו איישה רבים כגון מרגרט מיד ורות בנדיקט אשר הרגישו סלידה מהמסורות האמריקאיות וביקשו לערער אותן, ורבים מהם היו יהודים בדומה לבועז עצמו. חברי האסכולה אף הפכו לסוג זה קבוצה בעצמם במטרה להשתלט על האנתרופולוגיה הממוסדת, והם הצליחו לעשות זאת בזכות הסנטימנטים שהיו נפוצים בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה.

הספר מתייחס גם לדיונים ההיסטוריים והמדעים על טבעו של אדם, כגון הטענות האנתרופולוגיות כי הגזעים התפתחו לחלוטין בנפרד זה מזה ומציגים שלבים שונים של האבולוציה. ההבנה הביולוגית של הטבע האנושי הפכה ללא פופולרית ומנוגדת לתקינות הפוליטית עד שחוותה תחיה ורנסנס החל משנות ה-60 באמצעות דמויות כגון ארתור ג'נסן, פיליפ רושטון, ריצ'רד לין, צ'רלס מארי וריצ'רד הרנסטיין.

בזמן שאנשים רבים, לפחות לטענתם, אינם מאמינים בקיומם של גזעים, החברה מתייחסת אליהם כדבר מובן מאליו. מחברי הספר מראים שאין כמעט אדם אחד שיתקשה להבדיל בין הגזעים, לרבות בבתי המשפט בהם אין הגדרה לגזעים שכן התפיסה היא שההבדלים יהיו ללא ספק ברורים לכולם בכל מקרה. זאת ועוד, יש להשתייכות הגזעית אפילו חשיבות פרקטית שכן המשטרה יכולה לדוגמה להשתמש בדי.אן.איי. בכדי לזהות את גזעו של העבריין. בבריטניה ישנה טכניקה מדעית לשחזר את הנראות המשוערת, לרבות צבע שיער, של פושע אשר השאיר מאחוריו טיפת דם או מעט עור.

הגזע חשוב גם לרפואה. השחורים, למשל, לא נהנים מסיבות פיזיולוגיות מתרופות ליתר לחץ דם כמו הקווקזואידים, והמדע נמצא בדרך לייצור תרופות מיוחדות רק עבורם. האסקימוסים לא הושפעו מתרופות המוקדמות לשחפת משום שבשונה מקבוצות אחרות, חילוף החומרים שלהם מהיר מדי והתרופה לא הספיקה לפעול. המציאות הביולוגית לא מאפשרת אידיאולוגיה אנטי-גזעית בתחום הרפואה. המחברים מתארים גם את ההבדלים הגזעים בתחומי האתלטיקה.

כשליש מהספר מוקדש לתיאור הדרך המדעית והשינויים לאורכה של ההבנה אודות השלב בו השושלות השונות של האדם הסתעפו זה מזה. לאחר מכן מוצג ההסבר של הבסיס המדעי של הגזע.

כמעט כל דיון אודות גזע וביולוגיה מתחיל עם המחקר המפורסם של הביולוג האבולוציוני היהודי ריצ'רד לוונטין לפיו במידה וכל המשתנים הגנטיים האנושיים יקבלו את הערך 100, 85 מכך יימצא בתוך הגזעים עצמם, אולם אין זה בהכרח אומר שאין לגזעים שום חשיבות, אלא של-15 הנותרים ישנה חשיבות עצומה; ואין זה אומר, למשל, שאסיאתיים דומים יותר לשחורים מאשר לאסיאתיים אחרים. קיימים מחקרים כי לבני האדם ולקופי מקוק יש מכלול גנים דומה; ואם כל הגיוון הגנטי של שני המינים יקבל את הערך 100, יותר ממחצית ממנו יימצא בעיר אחת, כאשר המשמעות היא שהאנשים של העיר הזאת לא דומים יותר למקוק מאשר אחד לשני, אלא שקיימים משתנים גנטיים משמעותיים בתוך האוכלוסיות.

סאריך ומייל מבצעים גם השוואה בין בני אדם לכלבים. גזעי הכלבים השונים נבדלים זה מזה לא רק בנראות הפיזית אלא גם באופי ואינטליגנציה. ועדיין, זה כמעט ובלתי אפשרי להבדיל בין הדי.אן.איי. של פקניז לזה של דני ענק. ההבדל האדיר בין הגזעים נובע עקב הבדלים גנטיים מזעריים אותם בקושי ניתן לזהות גם בעזרת טכנולוגיות מודרניות. כך, גם אצל גזעי בני האדם, הבדל גנטי מזערי מוביל להבדיל פיזיים חשובים מאוד. המחברים מציינים כי בזמן שההבחנות בין הבדלי הגזעים של כלבים אינם נחשבים לשנויים במחלוקת, ההבדלים בין בני האדם הם אכן נתפסים ככאלו.

צוות חוקרים אשר פרסם מאמר אודות הכלבים הצליח לפרסם מאמר גם אודות בני האדם אך עשה זאת רק לאחר מאמצים קשים מאוד; מדובר היה במחקר התנהגויות של יילודים אשר גילה הבדלים גזעיים חרף העובדה כי הם נולדו באותו בית החולים והאימהות שלהם זכו לאותו הטיפול בדיוק לפני הלידה. תינוקות סיניים נרדמו פחות או יותר באותה תנוחה בה הושכבו, בזמן שהקווקאזואידים הזיזו את ראשיהם לתנוחה נוחה יותר. תינוקות סיניים בכו פחות וניתן היה להרגיע אותם יותר בקלות. ההבדל המעניין ביותר היה מה שנקרא "תגובה הגנתית", שבמסגרתה הושם בד על האף של התינוק, מה שהכריח אותו לנשום דרך הפה. בניגוד לתינוקות של שני הגזעים האחרים אשר מיד הזיזו את ראשיהם וניסו להסיר את הבד, המשיכו התינוקות הסיניים לשכב בשקט ולנשום דרך הפה. תינוקות נאוואחו האינדיאניים התנהגו בדומה לסיניים, מה שלא אמור להפתיע בהתחשב במוצא המשותף שלהם.

כל בעלי החיים שהיו שונים בטבע כמו הגזעים האנושיים היו למעשה מינים שונים. חרף העובדה שהמחקרים מראים שהגזעים החלו להיפרד רק לפני כ-50 אלף שנים, עדיין החזות החיצונים שלהם שונה מאוד. בעלי חיים אשר נראים שונה כמו למשל הערבים וה-בנטו השחורים אינם מזדווגים. ישנם מינים שונים של צבי שהם כל כך דומים שרק מומחים יכולים להבדיל ביניהם; יש להם אומנם שטחי רעיה משותפים, אך אין הם מזדווגים אחד עם השני.

ההשוואות עם הקופים מדגישות במיוחד את חשיבות הגזעים האנושיים. סדרה של מדידת גולגולות הראתה מגוון הבדלים בין האוכלוסיות. לפי המדידות, נבדלים הגזעים האנושיים באותו האופן כמו המינים השונים של שימפנזה מצוי. למעשה, השוואה בין הקבוצות האנושיות הנבדלות ביותר כגון נורווגים ואבוריג'ינים אוסטרליים הצביעה על הבדלים פיזיים באותו סדר גודל כמו בין שימפנזה לגורילה.

כפי שסאריך ומייל כותבים: "לכמות המשתנים שלקח כמיליון שנה להתפתח אצל השימפנזים, לקח רק 50,000 שנה להתפתח בבני אדם. משמעות הזמן הקצר בהרבה הזה עבור אבולוציה של הבדלים גזעיים גדולים יותר היא שההבדלים הללו משמעותיים יותר (לא פחות), ושההסתגלות, לא המקרה, היא המנגנון היחיד שמסוגל להסביר זאת." "ככל שפרק הזמן הנדרש בכדי לייצר כמות נתונה של הבדל מורפולוגי קצר יותר, כך ההבדלים הללו הופכים לחשובים יותר באופן סלקטיבי/סתגלני/פונקציונלי." "גזעים אנושיים מסומנים בצורה מורפולוגית מאוד; הגזעים האנושיים הם צעירים מאוד; כל כך הרבה וריאציות המתפתחות בפרק זמן קצר כל כך מרמזות על, וכמעט בוודאות דורשות, פונקציונליות; אין סיבה טובה לחשוב שהתנהגות צריכה להיות פטורה איכשהו מדפוס זה של שונות תפקודית."

המשמעות היא שהמהירות בה החלו הקבוצות השונות להתפצל מרמזת מאוד שהפיצול לא היה נדידה גנטית אקראית עקב הפירוד והבידוד אלא התאמה ללחץ אבולוציוני אמתי. האוכלוסיות לא הופכות לשונות כגון אסקימוסים וה-טוטסי במקרה אלא הם משום שההבדלים חשובים ועוזרים להם לשרוד.

המחברים לא מפחדים גם הם לדון אודות הבדלי האינטליגנציה בין הגזעים. הם סוקרים את המחקרים השונים אודות הבדלי גודל המוח, ומדגישים כי ישנה קורלציה עם האינטליגנציה שנבדקה. האנשים יכולים להחזיק בהבדלי גודל המוח אחד מהשני עד 400 סמ"ק - גודל מוחו של שימפנזה. ישנם גזעים הנבדלים ביניהם בגודל המוח ב-300 סמ"ק וכן המראים בהתאם הבדלים באינטליגנציה.

קיימות אומנם טענות שלא ייתכן כי ישנם הבדלי אינטליגנציה על בסיס גזעי היות ומדובר במאפיין אנושי הכרחי שעבורו כלל הקבוצות יקדשו את אותם המאמצים האבולוציוניים, אולם המחברים מדגישים כי מדובר בטענה מגוחכת. במונחים של פעילות מטבולית, רקמת המוח היא יקרה, חשובה וקריטית, ועל כן היה המוח גודל רק כתוצאה מפשרות עם תקופת ההתפתחות, גודל תעלת הלידה, הסטת אספקת הדם מאיברים אחרים ושלל גורמים נוספים. יהיה זה בלתי אפשרי עבור כלל המאפיינים הללו להתפתח בצורה זהה באוכלוסיות המצגות כל כך הרבה הבדלים אחרים. האבולוציה של גודל המוח, כמו גם אינטליגנציה, התרחשה בצורה מאוד מהירה, והתאפשרה רק עקב כל כך הרבה וריאציות במאפיינים אלו. ישנן וריאציות לא רק בין אינדיבידואלים אלא גם בין הגזעים.

המחברים טוענים שכל השוואת איי.קיו. גזעית מדוקדקת תראה שהממוצע של אפריקאים דרומית לסהרה הוא 75; בזמן שבקרב אוכלוסיות אירופאית מקרה של מנת משכל כל כך נמוכה הוא תוצאה אחת בלבד של מספר פגמים חמורים אשר אינם מאפשרים קיום חיים נורמליים, בקרב האפריקאים איי.קיו. של 70 או פחות מכך הינה תופעה סטנדרטית ואנשים בעלי מנת משכל זו לא סובלים מפגמים אחרים ומקיימים חיים רגילים.

הספר מראה שמנת משכל של 75 היא שוות ערך מנטלית לבני 12. בני 12 מסוגלים לנסוע ברכבים וחלקם יכולים גם לתקן אותם. הם מסוגלים לבצע אריתמטיקה ולבצע הנחיות מורכבות. מה שבני 12 אינם מסוגלים לעשות או לקיים זאת חברה מודרנית. אוכלוסייה אינטליגנטית יכולה לספוג ולסבול כמות מסוימת של אנשים בעלי מנת משכל נמוכה, אולם ברגע שהללו מגיעים למספרים גדולים יותר האיכות ומרקם החיים משתנים לחלוטין עבור כולם. ניתן לראות זאת במדינות עולם שלישי רבות, ולטענת המחברים גם באזורים מערביים המאוכלסים בעיקר במיעוטים.

סאריך ומייל מדגישים כי הגזע אינו רק הקטגוריה היחידה המתאימה להבדלי האוכלוסיות - אלא גם מוקד של נאמנות. אנשים מכל הגזעים מעדיפים את חברתם של אנשים הדומים להם, מבטאים זו גם בבחירות פוליטיות, וכן יותר נדיבים כלפיהם.

הספר מציע שלוש אפשרויות: מריטוקרטיה, המשך פילוס באמצעות העדפות גזעיות, והפרדה למדינות אתניות. המחברים תומכים במריטוקרטיה. הם מבקשים לבטל כל התחשבות חוקית ומנהלית בגזע, ולאפשר למעסיקים ומוסדות ההשכלה לבצע בחופשיות את הבחירות שלהם על בסיס כישרון בלבד. אפשר שהדבר ידרוש ביטול חוקים נגד אפליה, מה שיאפשר לעסקים לבחור את הלקוחות שלהם ולבעלי הבתים את השכנים. הספר לא מתייחס להגירה, אולם סביר להניח שגישתו תגביל אותה להגירה כישרונית בלבד.

מדינת אתנית תאפשר את תחושה הקהילתיות הגדולה ביותר וכן תאפשר מרקם חברתי בו יסכימו האזרחים לשלם מסים בכדי לתמוך באזרחים האחרים. הדבר יאפשר גם לשמור על גיוון עולמי אמתי. המחברים כותבים אודות מספר התנגדויות להפרדה כזאת כגון שבידודם של גזעים כישרוניים פחות תשאיר אותם עניים, שחברות הומוגניות פחות מסתגלות לשינויים, ששמירה על הומוגניות דורשת שליטה חברתית ושמדינות אתניות יכולות יותר לקיים מלחמות אחת נגד השנייה, אולם אף אחת מהטענות הללו אינה מאוד משמעותית. זה אומנם עצוב שהכישרוניים פחות יושארו לבדם, אולם אין זה יותר טוב לכפות על הכישרוניים לתמוך באוכלוסיות בעלות מנת משכל נמוכה ופשיעה רבה. לשום גזע אין ת הזכות לנדבות מאחר. כמו כן, קשה לחשוב על אתגרים איתם היפנים או האיסלנדים ההומוגניים לא יוכלו להתמודד בהצלחה. כיצד מספרים גדולים של מקסיקנים או פיליפינים יעזרו להם להתמודד עם שינויים? כמו כן, בפועל, חברות הומוגניות זקוקות למעשה לפחות שליטה פנימית מאשר חברות מגוונות משום שהשלטונות אינם נדרשים להתמודד עם הקונפליקטים הבין אתניים הבלתי נמנעים. השליטה בגבולות אינה משפיעה על האזרחים. לגבי האפשרות של מלחמה, הגיוון בתוך הגבולות מוביל להרבה יותר שפיכת דמים מאשר ההומוגניה. מחקר של האו"ם אשר בדק משך של 3 שנים בלבד בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 מצא מעל ל-80 קונפליקטים אשר הובילו למותם של לפחות אלף איש, ולמעט 3 בלבד, הם כולם היו חלק ממאבק אתני או דתי בתוך הגבולות של המדינות עצמן.

[1] Vincent Sarich and Frank Miele, Race: The Reality of Human Differences, Westview Press, 2004.