הפוגרום של פאס ("התריתל"), 1912.
הפוגרום
של פאס ("התריתל"), 1912.
בפעם הקודמת שוחחנו על רדיפת יהודי
מרוקו בתחילת המאה ה-20 והצגנו מסמכים רבים - אם כי עדיין מדגם קטן מאוד מכלל
הזמינים מהתקופה - מהארכיון העצום של ארגון "האליאנס" ("כל ישראל
חברים") המצביעים על מצבם העגום של יהודי המגרב. המסמכים הרבים הנמצאים בידי
האליאנס מתארים גם את אירועי הפוגרום של פאס שהחל ב-17 באפריל 1912, המוכר בכינוי
"התריתל", המילה הערבית-מרוקאית ל"פוגרום". נציג להלן שלושה
מכתבים מייצגים אותם שלחו מנהיגים יהודיים שונים למשרדי האליאנס.
- אפריל 1912: הפוגרום של פאס.
מנהל בית ספר לבנים של האליאנס בפאס
כותב כי היהודים מתעוררים מסיוט נוראי שקשה אפילו לתאר אותו. החיילים המקומיים
בזזו את המלאח, וכן צעדו נגד הרובע האירופאי לרצוח את הצרפתים. היהודים אינם
חמושים ועל כן אינם יכולים להגן על עצמם וכל אחד מהם ניסה להגן על ביתו שלו. נוצרו
מאות פליטים. לאחר הפלישה למלאח רבים נרצחו. בוצע ניסיון לפנות לנציגים הצרפתיים
תוך תיאור הפגיעות הנוראיות ביהודים והצרפתים אך היה זה כבר מאוחר מדי. במשך שלושה
ימים התרחש טבח ושוד של המלאח. משפחות שלמות הותקפו בביתן. רבים ברחו ונרדפו.
הניצולים היו אומללים ובמצב של איוש לאחר כל הזוועות. אין להם מושג מה קרה לכל
האחרים. הסולטן עזר לבסוף ליהודים, וכך גם השגרירות הבריטית. בתי המלאח נהרסו
לחלוטין בפנים ובחוץ. יותר מ-50 גוויות שכבו ברחוב, לרבות נשים וילדים. ייתכן כי
רבים אחרים נמצאים מתחת להריסות.
- נובמבר 1912: חקירת הטבח של פאס.
בדיקת הטבח והביזה המלאה של מלאח
פאס באפריל אותה השנה הראתה על שלושה ימים בלתי פוסקים של ביזה והרס מוחלט. הרבה
נשרף. ההרס מגיעה לגובה של כמה מטרים. כל האוכלוסייה היהודית נמלטה. הרחובות מלאים
בגופות ומגואלים בדם. הבוזזים שדדו גם אחד את השני. מעל ל-60 יהודים נרצחו, 50 נפצעו.
שליש מהמלאח נשרף בכוונה, כל השאר נבזז, והאוכלוסייה היהודית שמנתה 10 אלף ירדה
ל-8 אלף והיא חיה עתה על חשבון הנדבות הציבוריות ללא מחסה או ביגוד, ללא כלים וללא
בתים, ולמעשה ללא רכוש. היהודים חזרו בהמשך למלאח, אך בשלב זה כבר היו במצב אומלל
לאחר שסבלו רבות מקור ולחות בתקופת הגשם. בגדיהם היו סמרטוטים קרועים והם בכו על
ההריסות שהיו ביתם. רבים היגרו למקנס, אך רבים נאלצו לחזור לפאס. לא נותר להם שום
רכוש. הן העשירים לשעבר והן העניים נמצאים עתה באותו המצב, ומתקיימים מחלוקות מזון.
- אוקטובר 1913: יהודי פאס לא יוכלו
לשכוח את הטבח של פאס ב-1912.
א. אלמלך כותב כי עדיין קשה להאמין
לאימת הטרור של הפוגרום של פאס אשר החל ב-17 באפריל 1912. היהודים מעולם לא יוכלו
לשכוח את הרוע שביצעו המרוקאים. רצח, אונס, שריפה, ביזה, ושום דבר לא יכול היה
להציל את הקהילה היהודית. חרף הטענות של הרשויות המרוקאיות, אין כל ספק שהפרעות
היו אירוע מאורגן ולא ספונטני כפי שניסו לטעון אנשים מסוימים. ב-17 באפריל, אלפי
מרוקאים רצו בפראיות לתוך המלאח וחרף ההתחננויות של היהודים לרחמים הם רצחו ילדים,
נשים וזקנים מול עיני משפחותיהם חסרות העונים. הנשים והבנות נאנסו בפראיות כה
גדולה מול המשפחות שלהן שלא ניתן אפילו לתאר זאת. ישנן נשים שחוו זאת אשר לא שרדו,
ואחרות ייאלצו לסבול את החוויות הללו בשארית חייהן חרף הטיפולים שקיבלו מהרופאים
הצרפתיים. "נסיבות הזוועות הללו עדיין גורמות לנו לרעוד; הם חרגו מעבר לכל מה
שניתן לדמיין. בזמן שחלק מהמרוקאים תקפו את היהודים בברוטאליות, אחרים פלשו לבתים
ולאחר שבזזו את כל אשר יכלו שרפו את הבתים. "לא קל לתאר את הסבל שלנו שכן
באותו רגע איבדנו כל תחושת עצמיות: מפוחדים, מוכנים למוות בטוח, נפרדים מיקירינו,
חיכינו בייסורים לרגע הגאולה שלנו." הייתה זאת נוכחותם של החיילים הצרפתיים
אשר השפיעה על הסולטן שפעל לבסוף למען היהודים אשר שוטטו ברחובות, רבים מהם ללא
בגדים. הוא העניק ליהודים חצר סגורה בה הם הצטופפו כמו עדר, אורוות, כלובים של
בעלי חיים אקזוטיים, למעשה כל מקום שבו ניתן היה למצוא מחסה מהגשם הכבד שירד במהלך
אותם ימים עלובים. היהודים נותרו כך במשך מספר ימים ללא מחסה וכמעט ללא מזון.
החיילים הצרפתיים שחררו אותם ואפשרו להם לחזור לבתיהם. אולם שם הם ראו את ההרס
האדיר, ואפילו העצים של מבני בתיהם נתלש ונלקח.
מקור:
David Littman, "Jews under Muslim Rule—II: Morocco 1903–1912", in Andrew G. Bostom (ed.), The Legacy of Islamic Antisemitism: From Sacred Texts to Solemn History, Prometheus Books, 2008.
