1500 שנות אגרסיה.

 1500 שנות אגרסיה.

בהתאם לטירוף של זמנינו, ההיסטוריה של אירופה והתרבות המערבית מוצגת כמורשת של בושה. המערב נושא תודעתית את אות קין עקב חטאי האגרסיה, קולוניאליזם, עבדות וגזענות. אין זה חשוב לאידאולוגים שהמערב הוליד הלכה למעשה את רעיונות החירות וכבוד האדם, והשתמש באידיאלים אלו בכדי לחסל בעצמו לראשונה בהיסטוריה את סחר העבדות ולסיים את השלטון הקולוניאלי. כך גם אין זה חשוב להם שהמערכת הפוליטית המערבית היא זו שקידמה את החירות בעולם כולו והמדע שלו הוא ששיפר בפועל את חייהם של אין ספור אנשים בכל רחבי הגלובוס, הרחק מהגבולות שלו.

לא פחות חמור מכך, ישנה התעלמות מההיסטוריה הארוכה של אגרסיה נגד המערב, זאת כעדות לעיוותים של מערכת החינוך המודרנית ומה שנקרא "תקשורת".

אם נתחיל את הדיון רק לקראת הנפילה של האימפריה רומית המערבית, נוכל לציין את הפלישות ההוניות במאות הרביעית והחמישית. העם הלוחם האכזר הזה פתח בסדרה של התקפות אגרסיביות נגד השבטים הגרמניים אשר חיו באזורים המודרניים של רוסיה ומזרח אירופה. לאחר ההתקפות והביזה שבעקבותיהן רבים מהם נלקחו לעבדות, רבים מהפליטים הגרמניים חיפשו מקלט בשטחי האימפריה הרומית, אולם ההונים המשיכו להתקדם גם אל תוך הגבולות שלה. לבסוף, כוח משולב של רומאים וגרמנים הדף את הצבאות של אטילה ההוני לאחר ניצחון בקרב בשדות הקאטאלאוניים, בצרפת המודרנית, לא גם זה לא פסק לחלוטין את האיום.[1]

אכן, ניצחון זה לא הציל את רומא. ההגירה ההמונית של השבטים הגרמניים, למעשה אוכלוסייה זרה, אל תוך שטחה של האימפריה המערבית ערערה את היציבות שלה ולבסוף והכריעה אותה. כמאתיים שנה לאחר נפילתה המסורתית של האימפריה המערבית איבדה לג'יהאד האימפריה הרומית המזרחית את כל צפון אפריקה ואת השליטה בים התיכון, בכך ניתקה את הקשר עם מערב אירופה, תהליך שהוביל לבסוף למה שמכונה "ימי הביניים", אולי התקופה הקשה ביותר בהיסטוריה המערבית אשר נמשכה מאות שנים, במידה גדולה באשמת ההונים והג'יהאד.

כאשר האירופאים רק הצליחו במאמץ רב לצאת מהתקופה הקשה הזאת, הם מיד עמדו מול אתגר נוסף של פלישות מאסיה. במאה ה-13 פנו הפלישות המונגוליות גם למערב לאחר שכבר כבשו חלקים גדולים מאוד של אסיה. הם בזזו את רוסיה ואת מזרח אירופה, והשאירו מאחוריהם רק הרס ועבדות.

השליח הגדול של האפיפיור לחאן הגדול של המונגולים, ג'ובאני מפיין קרפיני, סייר בקייב בפברואר 1246 ותיאר את אשר ראה:

"הם [המונגולים] תקפו את רוס [רוסיה], שם עשו הרס רב, הרסו ערים ומבצרים ושחטו אנשים, והם מטילים מצור על קייב, בירת רוס; לאחר שצרו על העיר זמן רב, כבשו אותה והרגו את התושבים. כשטיילנו בארץ נתקלנו באינספור גולגולות ועצמות של מתים שרועים על האדמה. קייב הייתה עיירה גדולה מאוד ומאוכלסת מאוד, אך כעת היא הצטמצמה כמעט לכלום, שכן כרגע יש בה בקושי מאתיים בתים, והתושבים נשמרים בעבדות מוחלטת."[2]

המונגולים רצו את כל אירופה, וחרף ההתנגדות המוצלחת של ההונגרים בהחלט שאפשר שהיו משיגים אותה אילולא מותו ב-1241 של החאן הגדול אוגדיי, מוות אשר הצריך את חזרתו של מנהיג מסע ההרס באירופה באטו חאן לבירה המונגולית בכדי להבטיח את הירושה. באטו חאן עזב את מזרח אירופה מרוקנת מאוכלוסייה ובהריסות, אולם חזרתו ל-אולן בטור הצילה למעשה את מערב היבשת. עדיין, המונגולים נותרו פעילים בדרום ומרכז רוסיה במשך מאות שנים בקרים, קאזאן וחאנות אסטרחן, אזורים אשר הפכו למרכזים עבור פשיטות עבדים ומסחר. קיימות הערכות שהם שיעבדו מעל לשלוש מיליון אוקראינים, רוסים ופולנים.[3] המקור האטימולוגי של "slave"קשור למילה "סלאב", זאת עקב המספר הגדול של הסלאבים אשר שועבדו לאורך מאות השנים.

חרף העובדה שמרכז אירופה ניצלה, היה לפלישות המונגוליות מחיר אדיר. כאשר בשנת 1347 התפשט המוות השחור (דבר הבלוטות) ממרכז אסיה לגבולות האימפריה המונגולית, הטילו הכוחות המונגוליים מצור על מוצב איטלקי של ג'נובה בקרים. הם זרקו אל תוך העיר בעזרת קטפולטות גופות נגועות במחלה ובכך הדביקו סוחרים של ג'נובה אשר הגיעו בהמשך לדרום אירופה. המגיפה פרצה באזורים אלו ובמהרה התפשטה לשאר היבשת. בין השנים 1348 ל-1350 השמיד דבר הבלוטות מעל שליש מאוכלוסיית אירופה.

ועדיין, הטורפות של ההונים והמונגולים היו קצרות מועד בהשוואה למעל לאלף שנות האגרסיה נגד אירופה מצד הטורקים, המוּרִים, בֶּרְבֵּרִים ומזרח תיכוניים אחרים. תוך מאה שנים בלבד לאחר תחילתו התקדם הג'יהאד דרך החרב לאורך כל המזרח התיכון וצפון אפריקה וכבר ב-711 עמד מול שערי ספרד.

הפולשים השתלטו במהירות על מרבית חצי האי האיברי והמשיכו את הפלישה אל תוך צרפת. בקרב טור ב-732 גורלה של אירופה כולה עמד על כף המאזניים כאשר הצליחו הפרנקים תחת הנהגתו של הדוכס קרל מרטל להביס את הג'יהאדיסטים ולהניס אותם חזרה לספרד. הם המשיכו לשבת בספרד במשך יותר מ-700 שנים תוך לחמה מתמדת עם הספרדים, כאשר הגבול נע לעתים קרובות צפונה או דרומה. התנאים של המיעוטים הנוצריים והיהודים תחת שלטון הפולשים בספרד השתנה לכאן או לכאן לאורך מאות השנים, אולם הם תמיד חיו במעמד הד'ימי - נתונים לאפליה תחת החוק הדתי של השולטים.

לאורך השנים הצליחו הספרדים להחזיר לעצמם אזורים רבים מארצם, אולם ב-1085 פלש לספרד ג'יהאדיסט קיצוני עוד יותר בשם יוסוף בן תאשפין אשר הוביל צבא בֶּרְבֵּרִי גדול בניסיון לכבוש מחדש את כל ספרד. הוא השאיר מאחוריו הרס ועבדות ונבלם לבסוף רק בזכות התעוזה והאומץ של האביר והגיבור הקסטיליאני האגדי "אל סיד" ולוחמים ספרדיים אחרים. אולם במאה שלאחר מכן שוב פלש צבא ג'יהאדיסטי קיצוני אפילו עוד יותר אשר ביקש גם הוא להשלים את אשר התחיל קודמו. הלחימה בספרד המשיכה בברוטליות במשך שנים רבות עד אשר הצליחו בסוף הספרדים להביס באופן מוחץ את הפולשים בקרב לאס נאווס דה טולוסה ב-1212. עדיין נשארו המזרח תיכוניים בספרד עד שחרורה של גרנדה בדרום רק ב-1492.

רבים מהפולשים המובסים שבחרו לעזוב את ספרד התיישבו בצפון אפריקה, ורבים מהם החלו לעסוק בפשיטות עבדים לאורך חופי אירופה. בין השנים 1500 ל-1800, "הייתה העבדות אפשרות ממשית עבור כל מי שטייל ​​בים התיכון, או שחי לאורך החופים במקומות כמו איטליה, ספרד ופורטוגל, ואפילו צפונית יותר כמו אנגליה ואיסלנד"; במהלך זמן זה המקביל ואף ארוך יותר לתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, תפסו המשעבדים המזרח תיכוניים בין מיליון למיליון ורבע עבדים אירופאים, ולעתים קרובות העבידו אותם למוות במחצבות או כחותרים בספינות, מספר שעולה כמובן בהרבה על ה-800 אלף העבדים השחורים שהועברו לצפון אמריקה.[4]

לאחר הניצחון בלאס נאווס דה טולוסה ונסיגתם של המונגולים נהנתה מרכז אירופה מתקופת רגיעה קצרה בלבד של שלום. באמצע המאה ה-13 החל לעלות כוחם של מזרח תיכונים נוראים עוד יותר מקודמיהם: הטורקים העותמאניים. במקור ממרכז אסיה, נהרו בעוצמה העותמאנים אל תוך דרום-מזרח אירופה בתחילת המאה ה-14, זאת לאחר שפלשו לארמניה כבר בתחילת המאה ה-11. בשנת 1389 הם פגעו קשות בסרבים בקרב קוסובו ובמשך מאה וחצי השנים הבאות המשיכו צפונה. המגנים של אירופה הצליחו לעצור אותם רק ב-וינה ב-1529, במידה גדולה הודות לשינויי האקלים.

הטורקים היו ידועים לשמצה עקב האכזריות יוצאת הדופן שלהם. במהלך תקופת שלטונם באזורים אותם כבשו בדרום-מזרח ומרכז אירופה הם שיעבדו מיליוני בני אדם, 3 מיליון מהונגריה לבדה, ושלחו רבים לשווקי העבדים באסיה הקטנה והמזרח התיכון. נשים רבות נשלחו להרמון, וגברים רבים הפכו בעל כורחם לסריסים. בדומה לספרד, גם במזרח אירופה חיו המיעוטים הדתיים בסטטוס ה-ד'ימי, ואולצו לספק באופן קבוע כמות מסוימת של הבנים שלהם אשר נלקחו לשרת בצבא העותמאני כ-יניצ'רים כנגד רצונם. הם אולצו להמיר את התם לזו של הטורקים ולנתק כל קשר עם המשפחות שלהם.[5]

במהלך המאה ה-16 האיומים על אירופה מעט פחתו, זאת הודות לסדרה של ניצחונות נוצריים. הראשון התרחש ב-1565 כאשר תקפו הטורקים את מערב היבשת בניסיונם לכבוש את האי מלטה. המגנים ההירואים של האי - ספרדים, איטלקים ומקומיים - היו במספרם קטנים פי 8 מהתוקפים, ועדיין תוך כדי ספיגת אבדות אדירות באחד המצורים העקובים ביותר מדם בהיסטוריה הם הצליחו להדוף את הטורקים.

הניצחון השני היה בקרב לפנטו ליד חופי יוון ב-1571 כאשר פגשו האירופאים את הצי הטורקי האדיר אשר שם לו כמטרה את השמדת הכוח הימי הנוצרי אחת ולתמיד. כוח צלבני הליגה הקדושה הזאת הורכב בעיקר מספרדים ואנשי וונציה תחת פיקודו של דון חואן מאוסטריה. זמן קצר לפני הקרב הגיעו הידיעות שהטורקים כבשו את קפריסין וחתכו את אוזניו ואפו של המפקד המקומי לפני שפשטו את עורו בחיים. אנשיו של דון חואן נשבעו לנקום, ואכן בקרב עצמו מרבית הצי הטורקי הושמד או נתפס. דון חואן ואנשיו שחררו 15 אלף עבדים אירופאים שהיו על הספינות הטורקיות. אולם קפריסין נותרה תחת כיבוש במשך מאות שנים.

האיום הטורקי אומנם פחת בים, אולם נותר עוצמתי ביבשה. בשנת 1683 פתחו העותמאנים בניסיונם האחרון לכבוש את אירופה כולה. שוב הם התקדמו עד שערי וינה והטילו מצור על העיר. מי שהגיע לעזרתם של הנצורים היה מלך פולין יאן סובייסקי. הצבא העותמאני היה אומנם גדול יותר גם מהכוח המשולב של הנוצרים, אולם סובייסקי הצליח לבצע תקיפת פתע ושלח את פרשיו האיכותיים אשר הכניעו והניסו את הפולשים.

החל משלב זה החלו העותמאנים להפסיד יותר ויותר שטחים אותם כבשו חזרה לאירופאים. הטכנולוגיה הצבאית שלהם אשר עזרה להם לכבוש את קונסטנטינופול התבססה על טכנולוגיות מערביות ופותחה בעזרת בוגדים נוצריים, אולם בשלב זה היא כבר לא הצליחה לעמוד בקצב ההתפתחותי של אירופה, ואם תחילת המאה ה-20 איום הכיבוש האסלאמי כבר כמעט ולא היה קיים. כך לפחות היה נראה.

אפילו לפני שעוד החלו המוסלמים והקולוניות שלהם בהליך התפוררות, האירופאים כבר החלו להקים מושבות משלהם. הספרדים משלו בעולם החדש בצורה נוקשה יחסית, אך היה זה עקב מאות שנות אגרסיה ג'יהאדיסטית בארצם אשר עיצבם את אופיים הקשוח בשלב זה. בכל מקרה, הקולוניאליזם האירופאי לעתים רחוקות מאות נמשך מעל לתקופה של 200 שנים ולעתים קרובות הטיב עם המקומיים, תקופת זמן קצרה מאוד יחסית לכיבוש והשליטה ההיסטורית הזרה מהמזרח בחלקים גדולים של אירופה. השלטון האירופאי הסתיים לעתים קרובות בצורה שלווה, בזמן שסיום השלטון הזר באירופה דרש אך ורק שימוש בכוח.

השימוש המערבי בעבדים היה בקנה מידה קטן בהרבה, והם מקרה הם עשו יותר מכל תרבות אחרת בהיסטוריה האנושית לסיים את התופעה הנוראית הזאת. האפריקאים עצמם אשר עשו הון אדיר באמצעות מכירת אנשי השבטים היריבים לעבדות אסלאמית או מערבית התנגדו באופן מר לביטול הסחר בעבדים, ועד היום הסחר הבזוי לא נעלם לחלוטין מהיבשת הזאת. גם בתקופה המודרנית, מעניק המערב יותר מכל אחד אחר תמיכה אדירה לאזורי העולם השלישי.

אם כך, מדוע המערביים הם היחידים בעולם אשר רבים מהם שונאים את תרבותם שלהם? שורשי החשיבה הזאת חוזרים למרקסיזם הקלאסי אשר נועד להסית למרד של מעמד הפועלים. אולם הפועלים סירבו למרוד ובמהלך מלחמת העולם הראשונה אף צדדו בממשלות הלאומיות שלהם. לאחר המלחמה החליטו מספר מרקסיסטים להפוך ולשנות את הדוֹגמָה שלהם. הבולטים מבניהם היו חברי קבוצה אשר חיה בפרנקפורט שבגרמניה ואשר קיבלה לפיכך את השם "אסכולת פרנקפורט". אנשי האסכולה הזאת הבינו כי אין מספיק במלחמת המעמדות בכדי להוציא את המהפכה אל הפועל. מה שנדרש מבחינתם היה לא פחות ממרקסיזם תרבותי אשר יתקוף את עמודי התווך המרכזיים של הציוויליזציה המערבית: מסורת, דת, פטריוטיזם וחיי המשפחה. השם שהם נתנו להתקפה הזאת על הזהות המערבית היה "תיאוריה ביקורתית", ואנשי האסכולה הביאו בהמשך את התיאוריה הזאת גם לארה"ב.[6]

כיום, מבלי שמרבית האנשים מכירים בכלל את המושג, מחזיקה התיאוריה הביקורתית בכוח עצום ויש לה אחיזה במרבית מאפייני החיים חיי היום יום. היא לא מפסיקה להדגיש את עברה הקולוניאלי של אירופה, זאת תוך התעלמות מהקולוניות שהקימו אויביה במערב. היא מציינת ללא חרף את היטלר ואת הרייך השלישי כסמלים של אירופה, זאת תוך התעלמות מהעובדה שמרבית המערב התאחד נגד הנאציונאל-סוציאליסטים, בזמן שהאידאולוגיה שלהם כלל לא הייתה אירופאית או מערבית אלא נוצרה מהשפעה חיצונית.

המרקסיסטים התרבותיים באירופה משתמשים בהגירה מהמזרח התיכון בכדי לפגוע אנושות בתרבותם שלהם, תוך שהם טוענים באופן אירוני שהאירופאים חייבים לכפר על חטאיהם על ידי כניעה לאלה שחטאו להם במשך זמן כה רב בעבר. הם משתמשים ברגשות האשמה המערביים - התרבות היחידה שמחזיקה ברגשות כאלו עקב המניפולציות של התיאוריה הביקורתית - בכדי להשתיק כל התנגדות למעשיהם. ועדיין, היורשים האידאולוגיים הללו של צינוקות ה-צ'קה, הרעב האוקראיני הגדול, מחנות הגולגים ורצח העם הקמבודי, בין שלל אין ספור דוגמאות נוספות, בכל זאת מאמינים שהם מחזיקים בסמכות מוסרית בכדי לגנות את המערב.

 

[1] יופה, זיו, "הקרב בשדות הקאטאלאוניים: הניצחון האחרון של הרומאים", 2019.

https://bit.ly/3eiJRln

[2] http://wayback.archive-it.org/6473/20160819150506/https://tspace.library.utoronto.ca/citd/RussianHeritage/4.PEAS/4.L/12.III.5.html

[3] http://www.avalanchepress.com/Soldier_Khan.php

[4] Robert C. Davis, Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast, and Italy, 1500-1800, Palgrave Macmillan, 2003.

[5] Paul Fregosi, Jihad in the West: Muslim Conquests from the 7th to the 21st Centuries, Prometheus Books, 1998.

[6] https://www.academia.org/the-origins-of-political-correctness/