פיטר היצ'נס ומותה של בריטניה.
פיטר היצ'נס ומותה של בריטניה.
הסופר והעיתונאי הבריטי פיטר היצ'נס הוא ללא ספק שמרן מאוד. הוא מאמין שמדינתו השתבשה מאוד והיה מעדיף להחזירה למסלול. הוא רואה כיצד הפטריוטיזם זוכה ללעג, כיצד האזורים הכפריים נהרסים, הכנסייה מושמצת, הסטנדרטים יורדים, את הליברטיניזם המשתולל, את אובדן הריבונות, קידום הסטיות המיניות ואת הצדקנות הליברלית, ומבחינתו מדובר בלא פחות מאימה טהורה; הוא תוקף אותה ברהיטות חסרת רחמים בספרו מ-1999 "ביטולה של בריטניה: מווינסטון צ'רצ'יל ועד הנסיכה דיאנה".[1]
נקודת הזינוק של הספר היא ההשוואה שהוא עושה בין התגובות של העם הבריטי למותו של סר ווינסטון ב-1965, למותה של הנסיכה דיאנה ב-1997. ב-1965 הייתה עדיין לונדון "בירת האיפוק העולמית", והאֵבֶל על מותו של ראש הממשלה היה לבבי אך חמור סבר. מותה של דיאנה קצת יותר מ-30 שנים מאוחר יותר הוכיח כי בריטניה השתנתה:
"מכיוון שהיה זה המוות המלכותי הראשון בתקופה של מעל לדור, זה נתן לבריטניה הזדמנות בלתי צפויה למדוד את המזג שלה, ולגלות שהיא סובלת מחום די לא נעים. אלה שחונכו במסורת הישנה יותר נדהמו, תמהו ואף נפגעו לשמוע שירי פופ ומחיאות כפיים בהלוויה, ולראות אבלים שבכו ברגע אחד וצילמו את הקורטז' [שרשרת משתתפי הלוויה] כמה דקות לאחר מכן. אלה שגדלו מאז שהשינויים תפסו אחיזה הופתעו, תמהים ומוטרדים באותה מידה מהאיפוק והמשמעת העצמית של החצי השני של האומה, וראו בכך כישלון להפגין רגש נכון".
היצ'נס מסביר שאי ההבנה ההדדית הזאת היא תוצאה של שינויים כה עמוקים ששני הצדדים כבר אינם מסוגלים לזהות אחד את השני. הוא מציג כדוגמה לקרע את הבחירות הכלליות אשר הובילו לשלטון את מפלגת הלייבור של טוני בלייר לאחר שנים של שלטון שמרני: "שתי בריטניות שהתמודדו זו מול זו באפריל 1997 היו זרות לחלוטין זו לזו ובעלות התאמה לא הוגנת. אחת הייתה זקנה וגוססת, אצר ערכים ורעיונות שנמתחו אל עבר ערפילי. אחת הייתה חדשה שבקושי נולדה, נאחזת באותה העוצמה בערכיו של אנטי מעמדות, אנטי גזענות, הכלה מינית, בוז למדינת הלאום, חוסר חיבה לכבוד, בוז לאיפוק וחוסר הבנה לרשת המסורות והדעות הקדומות אשר היו נערצות על ידי הצד השני."
תוך מספר עשורים בלבד השמידו הבריטים מאות שנות מסורת ייחודית, ועל ידי נכונות לוותר על חלקים גדולים יותר ויותר של ריבונות לאומית עבור אירופה, הם דרוכים לבטל את בריטניה עצמה. היצ'נס מתאר את המהפכה התרבותית הזאת כהתקפה המקדמת את התפיסה לפיה "התמרדות היא כמעט תמיד הגישה הנכונה, שרעיונות העבר היו תמיד שגויים, שהחזרת השעון לאחור זה הוא חטא, בעוד שהתקדמות ושינוי הם בלתי נמנעים ונכונים." המנטליות הזאת משתוללת בכל המוסדות הבריטיים, והיא השאירה את המדינה תחת רודנות הליברליזם אשר אינו משאיר מקום לדעות אחרות. ההיסטוריה הרי מלמדת כיצד נהגו המהפכנים בנבזיות נגד מתנגדיהם: "לזקוף כשל אישי, אפילו איזושהי הפרעה נפשית, למי שמתנגד להרפיה נוספת של הכללים. זו אחת הטכניקות הכי לא נעימות של הקונפורמיזם החדש, שמתקשה מאוד לקבל שכל אדם ישר ונורמלי יכול לא להסכים עם הרעיונות שלו".
היצ'נס טוען כי הטלוויזיה היא אולי הכלי האפקטיבי ביותר בידי מקדמי ההרס: "כשהופיע הצבע, אפילו התוכניות הרעות נראו טוב, ובסוף שנות ה-80 גדל דור חדש, שקופסת הפלסטיק הבוהקת והרועשת בפינה הייתה הכי מפתה, הכי חכמה, הכי רהוטה, הכי מפתה שהם ראו אי פעם."
"ככל שחלף הזמן, האמונות הפרטיות של רוב האנשים כמעט ולא יובאו לידי ביטוי בתקשורת המשודרת, וכך משכנעים אותם שהם למעשה מיעוט ואיכשהו נותרו מאחור. ככל שחלף הזמן, הם איבדו את האמון במוסר שפעם היו גאים לתמוך בו, ועתה התביישו בו. חלשים, מבודדים ונדחקים לשוליים, הרוב לא רק שתקו, אלא הפכו למטומטמים וחסרי אונים, מפחדים להגן על עצמם."
"הדפוס בכל האירועים הללו הוא זהה: התנהגות שפעם הייתה סוטה נראית עתה מיינסטרים, או לפחות מקובלת, ומי שלא מאושר ממנה מוצג כצר אופקים, מיושן, בעל דעה קדומה ושגויה. ההשפעה של תעמולה מרומזת זו על דעת הקהל הייתה עצומה, וגרמה לאנשים רבים להתבייש בדעות בהן החזיקו מאז ילדותם וחשבו עד לאחרונה שהן נורמליות."
הטלוויזיה שונאת את העבר ומהללת את ההווה, רק בגלל שהיא שונה מהעבר: "עדשת הטלוויזיה שלחה לחברה תמונה של עצמה שהייתה בו זמנית מחמיאה, לא ישרה ונועדה לעודד רק סט אחד של רעיונות לגבי מה שטוב - בפוליטיקה, הומור, אדריכלות, חוץ, צדקה, אופנה, חינוך ומוסר".
מנגד כי הפרוגרסיביים הוצגו כבעלי חזון בודדים ואמיצים: "... בדיוק ברגע שבו השפעתם הפכה לאבק ואפר, שהם פתאום התפרסמו. הם נדרשו, או לפחות הדימויים שלהם, לגרום לדור הצעיר להרגיש כאילו הם מהפכנים אמתיים, נועזים, שצועדים נגד אויב מרושע..." הכוח המרושע של הממסד הדמיוני הזה "העניק את תהילת המאבק המהפכני למה שאחרת היה לא יותר מאשר ניצחון השאפתנות".
בבתים רבים החליפה הטלוויזיה את הקהילה ב"רשת של חברים ושכנים דמיוניים שהיו גם יותר מעניינים וגם פחות תובעניים ממה שהם היו בחיים האמתיים." למעשה הפכה הטלוויזיה כמו אחד ההורים. בתור ספק הסטנדרטים הפוליטיים, התרבותיים והמוסריים, "הטלוויזיה גוזלת מהמבוגרים את אחת המשימות החשובות ביותר שלהם כמעבירי תרבות לצעירים, כמתווכים, מסבירים, ולפעמים כמסתירים דברים עד מאוחר יותר כאשר הם יהיו פחות מסוכנים."
אנשים שצופים יותר בטלוויזיה קוראים לעתים רחוקות יותר, ולבריטים החדשים "היה סיכוי קטן לפתח את הדמיון הביקורתי והאישי שלהם באמצעות קריאה, וכך נוצר דף ריק שעליו הצליחו המהפכנים לשרבט את הסיסמאות שלהם". כתוצאה מכך, הטלוויזיה "יצרה קונפורמיזם לאומי בקרב הצעירים, בטעם, בהומור ובפוליטיקה, שזה די חסר תקדים." "להשאיר ילד ללא השגחה מול מכשיר טלוויזיה זה לא פחות מסוכן מלתת לו ג'ין או לשים סמים בהישג ידו".
ללא ספק, רבות השתנה מאז שיצרה הבי.בי.סי. מונופול מדיני בכדי לקדם יחסים והתנהגות מכובדת וערכים מסורתיים. הבי.בי.סי. אומנם מנוהלת כיום בידי הפרוגרסיבים מהסוג הנחות ביותר, אולם עם סיום המונופול נפתחה הדלת לגרועים אפילו עוד יותר, המקדמים וולגריות נוראית.
התוצאה, כפי שהיצ'נס מצטט את ג'ורג' אורוול: "אנגליה היא אולי המדינה הגדולה היחידה שהאינטלקטואלים שלה מתביישים בלאומיות שלהם ... כמעט כל אינטלקטואל אנגלי ירגיש יותר מבוכה במהלך 'אלוהים הציל את המלך' מאשר בגניבה מקופסת צדקה." בעזרת הטלוויזיה, כותב היצ'נס, "חוט המחשבה והרגש הזה שהיה פעם מגוחך פורץ פתאום מעולם הספר הקטן שלו ומסתער על מרכזי התרבות של המדינה, מה שהופך את הפטריוטיות, המונרכיה והאנגליות באופן כללי ללא אופנתיות, וגרוע מכל - לקומי."
בדיוק כמו שבארה"ב ספרי ההיסטוריה הם עתה "שמאלנים באופן עגום, ומתמקדים בסבל ובמחסור במקום בהישגים או בגבורה." הם מלמדים "סובלנות" וממשלות גדולות במקום פטריוטיזם. ההיסטוריה הבריטית היא כיום כרוניקה של ג'ינגואיזם אימפריאליסטי, טיפול לא הולם בעניים, רדיפת הומוסקסואלים ופגיעה בנשים. כתוצאה, כותב היצ'נס: "הפכנו לאומה ללא גיבורים, ללא גאווה בעברנו..." "אם אבותינו היו כמונו, הם היו מפסידים בטרפלגר ובווטרלו, ומוותרים על הניסיון ליישב את צפון אמריקה, בגלל היעדר רשתות ביטחון, שוויון מיני וטיפול נאות בילדים". הסדר החדש "הביא לבגרות דור שהעבר לא היה עבורו רק ארץ זרה, אלא מקום של מסתורין שקל יותר ללעוג לו מאשר להבין אותו".
כל זה בא לידי ביטוי בצורה ברורה עם ביקורו של קיסר יפן אקיהיטו בלונדון ב-1998: "בעווית זיכרון אחרון וגוסס, ניצולים קשישים ממחנות הכלא היפנים ערכו הפגנות אילמות לאורך מסלול התהלוכה של הקיסר..." ההפגנות הללו הוצגו על-ידי הצעירים אשר לא חוו את המלחמה או את זוועות המחנות היפניים כ"גזעניות מאוד" וכסימן לאובססיה לא בריאה למלחמה.
יחד עם זאת, רק במקרה בודד אחד מתייחס בספרו היצ'נס לנושא ההגירה: "אין ספק שהגעתם של מספר רב של מהגרים ממושבות אימפריאליות לשעבר סייעה לבלבל את הוראת ההיסטוריה". הוא מצער על "הבהלה להתנצל בפני האזרחים הרב-תרבותיים החדשים שלנו", אם כי נראה כי הוא מאמין שעם קצת מאמץ ניתן להחדיר למהגרים את אותו הפטריוטיזם כמו של הבריטים.
היצ'נס מציג הערכה כלפי הלאומיות:
"מדינת הלאום, כפי שאנשים רבים שוכחים, היא אחד המנועים האמינים ביותר של חוסר אנוכיות וסולידריות אנושית. אם הוא מתקלקל, הרגשות שהיו מוצאים בו את ביתם יחפשו מקומות אחרים שבהם הם מוזמנים. אנשים עשויים להפוך לאוהדי כדורגל פנאטים ואפילו אלימים, למשל, אבל מה שהיעלמות הפטריוטיות גורמת לאנשים להפסיק לעשות - להגן על מסורות לאומיות ולתרום לגדולה לאומית - זה יותר גרוע לאין שיעור."
בעיני היצ'נס, הנפילה העלובה של הכנסייה האנגליקנית הוא מרכיב מרכזי בשקיעתה של בריטניה. יש כיום בבריטניה לא פחות מתכנסים דתיים מוסלמים מאשר חברי הכנסייה האנגליקנית. הוא כותב כי בשיאה הכנסייה לא רק לימדה מוסר אלא גם העניקה לבריטים מורשת תרבותית ולינגוויסטית משותפת. אלם, במיוחד החל משנות ה-60, החלו המוסדות הדתיים להפוך למטרה לסתירה ובוז. ללא מטרה דתית וללא היעוד שלה להציל את הנשמות מהחטא הפכה הכנסייה ללא רלוונטית. כפי שכותב: "הכנסייה, כמו מסילות הברזל או הממשלה, נוהלה יותר ויותר לטובת העובדים שלה ולא רק למען מבקרי הכנסייה או האומה עצמה."
היצ'נס מסביר גם את היעלמותה של הליטורגיה הישנה והמלכותית: "תפארת השפה פוגעת במודרניסטים כי היא הזכירה להם את מה שהם חייבים לעבר, כי היא חיזקה את קשרי המסורת, אבל מעל הכל כי היא הזכירה להם כל הזמן השקפה דתית שאינה שלהם. היא לא הציעה ישועה דרך 'הסוכנות לפיתוח מעבר לים', התנועה נגד האפרטהייד, אמנסטי אינטרנשיונל ותקציב הביטוח הלאומי. היא הציעה זאת בצורה לא פוליטית לחלוטין, באמצעות אמונתו ומעשיו של האינדיבידואל". הוא מוסיף שהווידויים הישנים עוררו בצורה חיה את עליבותו של האדם שנלכד בעמל החטא ואילו הגרסאות החדשות "נשמעות כמו ההתנצלויות שמציעות חברות הרכבות על איחור".
היצ'נס מסביר כי: "ערכו המוסרי של אדם נמדד כעת ברמת המיסוי שהוא מוכן לתמוך בו, ולא באמונתו או אפילו במעשיו הטובים. מאפיינים אחרים - התנגדות לאפרטהייד או לגנרל פינושה - מוערכים יותר מאשר דבקות אישית בעשרת הדיברות או הדרשה על ההר".
ועדיין השינוי הגדול ביותר לדעתו הוא היחס הבריטי למיניות, אשר תמיד היה לרוב שמרני יותר מאשר בשאר היבשת. אולם כיום, אין שום סנקציות חברתיות נגד זנות, שהביאה עמה שיעורי גירושין, ממזרות, הפלות ומחלות גבוהים. "כיום נראה שכל המדינה אובססיבית להביט בחזה עירום של נשים, לקלל ולהשמיע בדיחות מלוכלכות. כמו עובדי האלילים של פעם, לא מושפעים מהאקלים, הבריטים רוקדים כעת סביב פאלוס ענק. בניגוד לעובדי האלילים, שלהם הוא פאלוס עקר, מוחלש על ידי קונדומים וכדורים - הכת המינית האלילית הראשונה שהתבססה על עקרות במקום על פוריות".
המהפכה המינית שינתה גם את אוצר המילים כגון הופעת "התנסות מינית". "מה, אגב, 'ההתנסויות' הללו ושאר ה'התנסויות' בלקיחת סמים מבקשים להוכיח או להפריך, מה שכבר לא ידוע? מעניין שהמילה הזו משמשת לעתים קרובות כל כך עבור פעולות שגויות שנקטו הצעירים". כמו כן, היעלמות הסנקציה החברתית פירושה שאנחנו כבר לא מדברים על "אימהות לא נשואות" או "בתים הרוסים", אלא במקום זאת "משפחות חד הוריות", כאילו הן טובות בדיוק כמו הסוג השני.
נוצר מצב שהממשלה מקדמת ממזרות באמצעות תמיכה באימהות מופקרות עם עידוד והטבות שמסירות את העונשים על הולדה בקלות דעת. כמובן שחד הורי הופך "ללקוח" מושלם של המדינה ותלוי בנדבות שלה. "המבצר הגדול ביותר של חירות האדם, ההוכחה נגד כל הכוחות הארציים, היא המשפחה ... כל עריצות רצינית ביקשה לערער אותה או לחדור אליה, עריצות סוציאליסטית יותר מכל". כמובן שנשים במצב כזה מגיעות במקרים רבים מרקע לא פשוט, אולם קבלת הממזרות רק מנפחת את התופעה לממדים גדולים יותר. "הבושה והסטיגמה, שבעבר הגנו על נישואים מכובדים והטילו אומללות על הממזר המסכן ועל אמו האומללה, נעלמו. במקום זאת, יש עליבות איטית יותר, עמומה יותר, עקיפה יותר של חברה שבה לפחות ופחות ילדים יש שני הורים, ובה יותר ויותר נשים נשואות למדינה".
"אם אתה לא מאמין בחטא, אז בקושי ניתן לצפות ממך שתשתמש באנרגיה רבה במלחמה נגדו. ואם אתה מאמין בחטא, אז אתה 'שיפוטי' ומודר אוטומטית מהדיון".
"תבוסתה של המשפחה בחמשת העשורים האחרונים סייעה לייצר את הדור הכי קונפורמיסטי והכי פחות אינדיבידואלי בהיסטוריה הידועה. ללא משפחה חזקה, הילד הגדל מושפע הרבה יותר מקבוצת הגיל שלו, שבעצמה נמצאת תלת הלחץ של מתכנתי טלוויזיה, מפרסמים, מורים ואופנה". היצ'נס טוען כי הפיכתם של מיעוטים מיניים לסוג של קדושים מעונים מונעת את השיח שמזהיר מפני מחלות מין כגון איידס.
הוא טוען כי תעשיית הרכב הרסה את האזורים הכפריים, הוא מצטער על היעלמותם של מבטאים אזוריים וכי "סגנונות אדריכליים מקומיים או בריטיים ספציפיים פינו את מקומם לתפלות הבינלאומית של בטון וזכוכית." הוא אפילו אֵבֶל את אובדן שיטות המידה והמטבע הבריטי הישן.
המצב כפי שהיצ'נס מציג אותו הוא לא פחות מטרגדיה. כמו כל אנשי המערב, חווה העם הבריטי את שלילת המצב הטבעי, ואנשיו כל כך מוחלשים ומבולבלים שהם לא מסוגלים להתנגד אפילו למחיקת תרבותם. והם עשו זאת לעצמם.
"כיבוש אמתי היה כמעט בוודאות מייצר התנגדות, את הפצת הטקסטים האסורים וקיום שירותי דת חשאיים. אבל לאזור שחורש תחת התרבות שלו, ללא אלימות או דיכוי גלוי, אין התנגדות כזו. מושאי התקיפה אינם מודעים לכך שהם מותקפים, ואין קדושים מעונים, אין רדיפה כדי ליצור התנגדות". המהפכה הזאת הייתה שקטה וללא אלימות. "אני לא יכול להבטיח שזה לא יוביל לשפיכות דמים בסופו של דבר, כפי שעושים רעיונות מהפכניים לעתים קרובות כל כך, אבל זה היה מאופק עד עכשיו. כי זו הייתה מהפכה בריטית מאוד, אולי הדבר האחרון שנעשה שהוא בריטי".
[1] Peter Hitchens, The Abolition of Britain: From Winston Churchill to Princess Diana, Encounter Books, 2000.
