ההיסטוריה של הבלונד.

ההיסטוריה של הבלונד.

 נשים בלונדיניות, בין אם טבעיות או צבועות, מיוצגות במספרים לא פרופורציונאליים בקולנוע, אופנה, פרסום וטלוויזיה. הן נחשבות ברוב המקרים לנשים היפות ביותר, לא רק בצפון אירופה וצפון אמריקה היכן שנמצאות בלונדיניות טבעיות רבות, אלא גם באזורי העולם היכן שהן נדירות. עשרות מיליוני נשים, לא רק באירופה וארה"ב, צובעות את שערן לבהיר יותר, בזמן שמעטות בלבד פועלות להכהות אותו.

עדיין, רבים רואים כיום את החיבה הגדולה לבלונדיניות כאופנה מודרנית בלבד, לא יותר מתוצאה של השכיחות והעוצמה של התרבות האמריקאית. ספרה של הבלונדינית האנגלייה היפה ג'והאנה פיטמן "על הבלונדיניות" מ-2003 מציג את המציאות ההיסטורית.[1]

פיטמן, מבקרת צילום בטיימס של לונדון, מראה כי הברונטיות ביקשו להיות בלונדיניות לכל הפחות כבר מתקופת הקדמונים. היוונים העתיקים, למשל, בבירור האמינו כי בלונדיניות הן הנשים היפות ביותר. המשורר הומרוס מתאר את האלה אתנה כבעלת עיניים אפורות, ואת אלת האהבה אפרודיטה כבעלת שיער בלונדיני. אחד הפסלים המפורסמים ביותר ואשר זכה להגעתם של אין ספור מבקרים בתקופה העתיקה היה "אפרודיטה מקנידוס" שאותו יצר הפסל פרקסיטלס בשנת 360 לפנה"ס. שיערה של אפרודיטה זו היה צבוע בבירור בצבע בלונדיני, כמו גם אין ספור ההעתקים שלו אשר עיטרו מקדשים, גנים ווילות של ערי יוון. פליניוס הזקן כתב שאנשים היו מוכנים ללכת דרך ארוכה בכדי להתפאר מהפסל היפהפה ואפילו הארוטי הזה. אחד הגברים כל כך הוצף בתשוקה לאפרודיטה הבלונדינית שהוא התגנב למקדש באחת הלילות בכדי להיות לבדו עם הפסל: "הוא אימץ אותו באינטימיות; וכתם מעיד על תאוותו".

נאמר כי פרקסיטלס ביסס את האפרודיטה שלו על הפילגש שלו פרינה, עליה נכתב שהייתה האישה היפה ביותר בכל יוון. היה לה שיער בלונדיני ארוך, היא הייתה האטרקציה המרכזית בפסטיבל של פוסידון - בו היא הגיחה מהמקדש של אל הים ללא הבגד - ונכנסה לים בכדי להקריב קורבן.

המשיכה היוונית לבלונדיניות נראית בבירור גם ב"סיפורי אתיופיה" - "אטיופיקה" - של הליודורוס איש אמסה, חיבור אודות זוג אתיופי מלכותי אשר הוליד ילדה בלונדינית בשם קאריקליה, זאת משום שהאם נכנסה להיריון לאחר שהם שכבו מתחת לציור של האלה הבלונדיניות הערומה אנדרומדה. הסיפור הזה מייצג את מה שיכול להיות הרצון הכמעט אוניברסלי של הורים להוליד ילדים בהירים יותר מעצמם, בזמן שאין לרוב רצון הפוך, כך טוענת פיטמן.

פיטמן כותבת כי חיבתם של הרומאים לבלונדיניות לא נפלה מזו של היוונים. גם הם תיארו והציגו את אלת האהבה, ונוס, כבהירה עם שיער בלונדיני. הרומאים כבר היו מודעים במשך תקופה ארוכה לעמים הקלטיים בהירי השיער בצפון, וכיבושיהם של גאליה ודרום בריטניה הובילו אותם למגע עם שבטים קלטיים וגרמניים נוספים. התוצאה של המפגש הזה היה גל עצום של קנאה בקרב נשות האצולה הרומיות, זאת עקב ההערצה שהציגו הגברים הרומיים כלפי הנשים הצפוניות. בעקבות כך החלו הנשים הרומיות לשים בהמוניהן פאות בלונדיניות שנוצרו מהשיער של נשות צפון אירופה, או שהן פשוט צבעו את שיערן בעזרת צבעי זעפרן יקרים. חומרי צביעה אחרים כללו בין היתר "סאפו" - שומן עזים המעורבב עם אפר עץ ה-אשור, סבון צביעה דונגי גרמני, משקעים של יין או חומץ ולשלשת יונים.

התשוקה לבלונדיניות אף פגעה בכבוד והפטריוטיזם של כמה גברים רומיים. פיטמן מצטטת את המשורר אובידיוס אשר ביקר בחריפות נשים רומיות על שמשתמשות במרקחות ושטיפות מסוכנות במסען אל הבלונד. ישנן דרכים בטוחות יותר להשיג צבע זה: "...אחרי הכיבושים הגרמניים שלנו, אפשר להשיג בקלות פאה ... מעוררת הערצה למכביר". עם זאת, הוא מזהיר נשים שיש לזכור כי "השבחים (כמו השיער) נקנו. פעם זה באמת היה מגיע לכן. עכשיו כל מחמאה שייכת לאיזו עלמת הריין, לא לכן."

המשורר ויוצר האפיגרמות מרטיאליס כתב אודות האישה הרומית: "שולחן השירותים שלה הכיל מאה שקרים, ובזמן שהייתה ברומא, שיערה הסמיק על ידי הריין." התאולוג הנוצרי הקרתגני טרטוליאנוס התלונן כי נשות רומא "אפילו מתביישות בארצן, מצטערות שהן לא נולדו בגרמניה או בגאליה. לפיכך, בכל הנוגע לשיער שלהן, הן מוותרות על המדינה שלהן".

ניתן לרוב להבין נשים המעוניינות להיראות דומות יותר לשליטים או לכובשים, אולם נשות רומא ביקשו להידמות יותר לאויבים אותם הם הביסו. ללא ספק, הבלונדיניות בלבד הן שזכו לקנאה וחיקוי אפילו בתבוסה. האפריקאים היו עבדים נפוצים מאוד בהיסטוריה העתיקה של המזרח התיכון וכן בעולם החדש, אולם אין הנשים של העמים שהחזיקו בהם רצו להידמות להם, וגם נשות האימפריה הבריטית, למשל, לא ביקשו לחקות את המאפיינים של נתיני האימפריה. נערות אמריקאיות לא ביקשו להיראות כמו הווייטנאמיות במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20. אכן, נראה כי התשוקה הרומית לבלונדיניות היה הרבה מעבר לאופנה חולפת בחיפוש אחר האקזוטיות.

במהלך ימי הביניים המשיכו הנשים לצבוע את שיערן לבלונדיני, זאת חרף התנגדותם של אנשי הכמורה אשר הזהירות שהבלונד היה שיערה של חוה, אשתו המפתה של האדם הראשון, וייתכן שבכך הם הפכו בפועל את הבלונד לאטרקטיבי אפילו יותר. עבור האירופאים של תקופה זו, ייצג השיער בלונדיני ארוטיקה מסוכנת, פיתוי מיני ויופי, אבל גם טוהר מיני, טובות מוסרית ורוחניות. באמנות הנוצרית הוצגו המלאכים לרוב כבלונדינים, וכך גם הגיבורות הצנועות של הרומנטיקה של האבירות. משורר החצר והסופר הצרפתי כרטיאן מטרואה מילא את אגדות המלך ארתור שלו עם דמויות בלונדיניות יפיפיות כגון גווינביר ו-סורדמור, בעלות שיער גולש ועניינים כחולות או ירוקות. יתר על כן, הרומנסה בת המאה ה-12 "טריסטן ואיזולדה" תיארה את איזולדה הבלונדינית בתור "האישה היפה ביותר מכאן ועד גבולות ספרד". ביצירה הצרפתית בת המאה ה-13 "רומן הוורד" פוגש הגיבור יפיפייה מכשפת בעלת עניים אפורות-כחולות, אף ישר, שדיים בצבע שלג ושיער בלונדיני, למעשה מראה שייצג את פסגת היופי הנשי בימי הביניים.

פיטמן גילתה כי בזמן שלגברים האירופאים הייתה תשוקה מיוחדת לנשים בעלות שיער בהיר, הדבר היה נכון גם לגבי אויביהם המרכזיים בתקופה זו, המוסלמים. במהלך מסעי הצלב כתב ההיסטוריון הערבי עימאד אד-דין אודות הגעתן של "שלוש מאות נשים פרנקיות מקסימות, מלאות בנעורים ויופי ... אוהבות ונלהבות, ורודות פנים ולא מסמיקות ... כחולות עיניים ואפורות עיניים" אשר הגיעו לאזור לתמוך בגברים בני דתן. פיטמן מצטטת גם את העדות של יהודי ספרדי בן המאה ה-10 אברהם בן יעקב אשר המיר את דתו לאסלאם וטייל ברחבי צפון-מזרח אירופה. הוא כתב כי אחת המטרות של מסעו הייתה לרכוש אסירות בלונדיניות עבור הלקוחות הטורקיים והערביים. מנגד, האבירים האירופאים לא חזרו לביתם מהמזרח עם נשים מזרח תיכוניות.

תקופת הרנסנס באיטליה ואנגליה המשיכה להעריץ את השיער הבלונדיני. כאשר הציגו הציירים האיטלקיים את מה שנתפס בעיניהם כפסגת היופי הנשי, הם בחרו לרוב בבלונדיניות, כגון "הולדת ונוס" של סנדרו בוטיצ'לי מ-1495, "שתי הקורטיזנות" של ויטורה קרפצ'יו מ-1495, ו-"ונוס מאורבינו" של טיציאן מ-1538. נשות וונציה הקדישו את צהרי ימי השבת בכדי לצבוע את שערן לבלונדיני - הייתה להן האפשרות לבחור בין 36 מתכוני הלבנה - ובני התקופה אף מציינים שבדיוק כפי ש"הנשים של פעם הכי אהבו שיער צהוב ... הנשים הוונציאניות כיום, ושל פדובה, ואלו של ורונה וחלקים אחרים של איטליה נוהגות באותה הגנדרנות".

פיטמן כותבת כי 200 השנים שבאו לאחר מכן היו תקופה חריגה באלפי שנות הבלונד כאשר שיער כהה הפך לאופנתי, לפחות הקרב המעמד הגבוה. הדבר משקף כנראה את עליית כוחה הדומיננטי של צרפת. היופי האידיאלי היה עתה שיער חום כהה או שחור ועור בהיר. במהלך תקופה זו הבלונדיניות הטבעיות אפילו ניסו להסתיר את שיערן הטבעי באמצעות פאות או צביעה. נשות המעמדות הנמוכים לא יכלו להרשות זאת לעצמן, ובכך החלה האצולה ומעמד הביניים העליון לקשר את הבלונד עם ההפקרות המינית של המעמד התחתון.

במהלך התקופה של התנועה הרומנטית של המאה ה-19 החל הבלונד לחזור לפופולריות ההיסטורית שלו, במידה גדולה בזכות פרסומן של אגדות עם ספרותיות. בצרפת הייתה זו הברונית מאדאם ד'אולנוי ובגרמניה היו אלו האחים גרים אשר כתבו סיפורים ומעשיות המבוססים על הפולקלורים העתיקים העממיים שבהם היו הגיבורות בלונדיניות בעלות עיניים כחולות, לחיים ורודות ועור בהיר מאוד. היוקרה העולה בתקופה זו ברחבי אירופה של התרבות הגרמנית עודדה גם הערכה רבה יותר למראה הנורדי.

החיבה למראה הבלונדיני הגיעה גם מההקסמה הפואטית והאמנותית שהוצגה כלפי תקופת ימי הביניים המוקדמים. האמנים והמשוררים החיו למעשה את הרומנים הארתוריאניים, את המיתולוגיה הגרמנית, השירה האפית הסקנדינבית, ואת ההיסטוריה של הגרמנים והקלטים העתיקים. סר וולטר סקוט כתב את "אייבנהו" ב-1819 בכדי לפאר את הסגולות של הסקסונים העתיקים. לגיבור ולגיבורה שלו - אייבנהו ו-רוונה - יש עניינים כחולות ושיער בהיר. בנג'מין דיזראלי, אשר הפך בהמשך לראש ממשלת בריטניה והיה ממוצא יהודי, כתב ב-1844 את "קונינגסבי" בו שיבח את הסקסונים על המאפיינים הנורדיים הטהורים שלהם: "אתם באים מחופי הים הצפוני, ארץ העין הכחולה והשיער הזהוב." ב-1847 הוא פרסם את "טנקרד" בה שייך את הגדולה של אנגליה להשתייכותה ל"גזע הסקסוני".

במאה ה-20 היה השיער הבלונדי השליט הבלתי מעורער של פסגת היופי הנשי. גם במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, כותבת פיטמן, "כוכבות סרטי שוברי הקופות המובילות בזמן המלחמה בכל שלוש המדינות [הלוחמות] היו בלונדיניות": בגרמניה הייתה זו קריסטינה סדרבאום, ברוסיה הייתה זו ליובוב אורלובה, ובארה"ב בטי גראבל. האמנות הסובייטית, הן לפני המלחמה והן לאחריה, הציגה באופן אחיד את האזרחים הסובייטיים כבלונדיניים, זאת גם לפי האידיאל של סטלין עצמו. החיילים האמריקאים מילאו את המגורים שלהם, ואפילו את מפציצי B-29 סופרפורטרס, בפוסטרים של בטי גראבל ובלונדיניות הוליוודיות אחרות, כמו גם של "נערות וורגה" שרובן היו בלונדיניות (אלברטו וורגה צייר צבעי מים מסוגננים של נשים יפות עבור לוחות שנה ופוסטרים).

עם זאת, מסיבה כלשהי פיטמן כמעט ואינה מקדישה דיון לגבי העשורים האחרונים. עדיין, נראה כי התחזקות הרב תרבותיות והאידאולוגיות האנטי-מערביות לא הצליחו בשלב זה להוריד את הבלונדיניות מנוכחותן האדירה בעולם האופנה, קולנוע, ואפילו פורנוגרפיה, והגברים בכל העולם ממשכים לחפש נשים בלונדיניות. בברזיל, למשל, שתי הפרובינציות הדרום-מזרחיות, אשר מאכלסות מספר גדול של אנשים ממוצא גרמני, מספקות את הרוב המוחלט של הדוגמניות עבור תעשיית האופנה הלאומית.

פיטמן מוסיפה שאפילו במדינה מצליחה כמו יפן, עור בהיר ומאפיינים קווקאזואידים זוכים למעמד גבוה יותר. ברחובות טוקיו, כל אישה רביעית או חמישית מבהירה את שיערה, ויש אף כאלו אשר לחלוטין צובעות לבלונד, ואפילו הגברים החלו לצבוע את שיערם. כפי שהסבירה יפנית אחת בת 20: "זו צורה של מרד, דחיית היפניות שלי כדי להיראות מערבית יותר, להיראות טוב יותר". זה בהחלט הפך לנפוץ ואופנתי עבור נשים יפניות להסיר כירורגית את קפל העפעף שלהן ולגרום לעיניהן להיראות עגולות יותר. פיטמן גם לא מזכירה את העובדה הידועה שאפריקה והקריביים הן שווקים אדירים עבור צבעי שיער ומבהירי עור, אפילו עבור מוצרים גסים וצורבים אשר פוגעים במשתמשים, וחומרי הלבנה המיועדים לאוכלוסיית השחורות נפוצים ופופולריים מאוד ברשת האינטרנט.[2][3][4] בדומה לכך, הרושם הוא שאפילו מרבית הנשים המופיעות בטלוויזיה המקסיקנית מחזיקות במאפיינים נורדיים.

[1] Joanna Pitman, On Blondes, Bloomsbury, 2003.

[2] https://brightthemag.com/skin-lightening-aspiration-look-or-good-old-fashioned-self-hate-bleaching-colorism-africa-985f0ba15a44

[3] https://qz.com/africa/1815572/skin-bleaching-skin-lightening-in-africa-has-a-complex-history/

[4] https://theconversation.com/skin-lighteners-fashion-and-family-still-driving-uptake-in-south-africa-170026