שיגעון ההמון.
שיגעון ההמון.
בעבר שוחחנו על ספרו רב המכר הבינלאומי של העיתונאי והסופר הבריטי דאגלס מאריי "המוות המזור של אירופה" אשר פורסם ב-2017 ונגע בנקודה קריטית ורגישה מאוד אשר רבים מפחדים לעסוק בה כיום: האסלמיזציה של אירופה. ב-2019 הוא פרסם ספר נוסף אותו ניתן להחשיב לספר ההמשך - "שיגעון ההמון - איך שיח הזהויות הורס את החברה", ואשר תורגם ב-2021 גם לשפה העברית בהוצאת בהוצאת סלע מאיר הוצאה לאור.
אכן, שם מתאים לא פחות לספר זה יכול היה להיות גם "המוות המוזר של השיח הפוליטי" שכן מראה מאריי כיצד הרעיל הניצול של הזהויות וההתקרבנות את התרבות הפוליטית. הוא טוען שהשקיעה של הדת במאה ה-19 והשקיעה של האידאולוגיות החילוניות במהלך העשורים האחרונים הובילו לוואקום אותו מילא הפוסטמודרניזם. ראיית עולם מוזרה זו, אשר החלה באוניברסיטאות, שימשה כתחליף לדת, והשילוש הקדוש שלה אלו הם "צדק חברתי", "פוליטיקה של זהויות", ו-"אינטרסקציונליות" ("הצטלביות"). אכן, יהיה זה יותר מדויק להתייחס כאן לא להמונים אלא יותר לבריונים שמחזיקים בכוח תקשורתי ופוליטי כה רב שהם יכולים לייסר ולהשתיק המונים של אנשים אשר אחרת יהיו לרוב רציונליים הרבה יותר.
"שיגעון ההמון" מחולק לארבעה חלקים עיקריים בהתאם לארבעת הזהויות המרכזיות של הפן החברתי: הומוסקסואליזם, נשים, גזע וטרנסקסואליזם. בין הפרקים הללו הוא מציג בקצרה את היסודות המרקסיסטיים של תאוריית האינטרסקציונליות, את ההשפעה הטכנולוגית ושל המדיה החברתית, והחשיבות שבסליחה בעידן האינטרנט.
האינטרסקציונליות היא תיאוריה הגורסת כי גזע, "מגדר" ומיניות חופפים בכדי לייצר דיכוי סיסטמי. תיאוריה זו, כותב מאריי: "היא הזמנה לבלות את שארית חיינו בניסיון לפתור כל תביעה לזהות ופגיעות, בעצמנו ובאחרים, ולאחר מכן להתארגן לאורך הקו של כל מערכת צדק שתצוץ מההיררכיה הנעה תמידית שאותה אנו מוציאים."
היסודות של התאוריה הזאת הם מרקסיסטיים, למעט העובדה שעתה אלו הם הקווקאזואידים, הזכרים וההטרוסקסואלים אשר נמצאים בראש "היררכיית הדיכוי", בנוסף כמובן לקפיטליזם. מתחת ל"פטריארכיה הלבנה" נמצאים המיעוטים: מיעוטים גזעיים, הומוסקסואלים, נשים והמצטרפים האחרונים - הטרנסקסואלים.
הדבר שמאחד את הקבוצות הנפרדות הללו בעלות היסטוריה ואינטרסים שונים מאות אחד מהשני היא התפיסה ש"הפטריארכיה הלבנה" היא אויבם המשותף. אכן, ללא הזכרים הסטרייטיים הללו, התיאורטיקנים של האינטרסקציונליות יהיו חייבים אחרת להמציא אותם בכדי לשמור על הברית בין "קבוצות הקורבן המדוכאות" אשר אחרת יהיה להן מעט מאוד במשותף. אולם מה יקרה כאשר "בעלי הברית" הללו ישיגו את מבוקשתן? לא ברור. נראה שהמאבק הנצחי הזה נגד כל מיני "פוביות" למיניהן רק מייצר "פוביות" חדשות, זאת רק בכדי להמשיך את "המאבק" אל עבר יעד קיצוני כלשהו.
כל זה מוביל לתרבות רעילה, המאופיינת בקונפליקט הולך וגובר. "בציבור ובפרטי", כותב מאריי, "הן באופן מקוון והן מחוצה לו, אנשים מתנהגים בדרכים שאינן רציונליות, קדחתניות ודמויות עדר, ופשוט לא נעימות. מחזור החדשות היומי מלא בהשלכות".
"שוויון הוא המטרה המוצהרת של כל ממשלה מערבית, המטרה המוצהרת של כל הארגונים האזרחיים המרכזיים והשאיפה של כל מי שרוצה למצוא מקום בחברה מנומסת". עם זאת, מאריי מציין שאנו אפילו לא יודעים "מה פירושו של שוויון או אם הוא בכלל קיים".
את השיגעון ניתן לראות בצורה הבולטת ביותר באוניברסיטאות, בהן כחמישית מהפרופסורים של מדעי החברה ישמחו להודות כי הינם מרקסיסטים מוצהרים. אחת האכזבות הגדולות של המרקסיסטים הייתה שהפועלים רצו לחיות למעשה כמו הבורגנים במקום להשמיד אותם, ולכן הם מצאו עתה "קורבנות" חדשים - כל מיעוט גזעי שאינו זכר או הטרוסקסואל.
בכדי להניע את ה"קורבנות" יש צורך בדקונסטרוקציה של למעשה כל מה שעד כה נתפס כמובן מאליו, תחום בו האקדמיה חזקה כיום במיוחד. המטרה שלה היא לחשוף את המבנה של התרבות המערבית "המרושעת" ולהציג כמה "נפלאות" הן כל אותן קבוצות המיעוט והקורבן. מי שמציג עצמו כיותר נפגע זוכה כמובן ביותר תשומת לב, ובמידה ומישהי מחזיקה במספר מאפייני נפגעות כגון לסבית שחורה ומוסלמית, היא מיד תזכה בתג האינטרסקציונליות הנחשק. וזאת המטה האמתית של "לימודי מגדר" ודומיהם - לחשוף את מבנה "הדיכוי" ולהעלות את המדוכא. המטרה של "לימודי לובן" היא למעשה רק להאשים ולנזוף בקווקאזואידים על כל דבר אפשרי.
חופש הדיבור באוניברסיטאות נדרס לחלוטין תחת התקינות הפוליטית, וכל דעה המנוגדת לנרטיב הפרוגרסיבי נתפסת אוטומטית כ"גזענית", "הומופובית", "סקסיסטית", ועד כהנה וכהנה. מאריי גם מתאר כי התרבות הרעילה הזאת התפשטה מהאקדמיה גם לממשלות והתאגידים. מילה אחת לא במקום יכולה להרוס קריירות שלמות, כפי שלמדנו היטב מג'יימס דאמור שעבד בגוגל.
מה מניע את הפרוגרסיביזם? "...אין שום דבר בתנועת הצדק החברתי ההצטלבותי שמעיד שהיא באמת מעוניינת לפתור כל אחת מהבעיות שהיא טוענת שהיא עוסקת בהן. הרמז הראשון טמון בתיאור החלקי, המוטה, הלא מייצג והלא הוגן של החברות שלנו. מעטים האנשים שחושבים שאי אפשר לשפר מדינה, אבל להציג אותה כמוצפת דעות קדומות, שנאה ודיכוי זו במקרה הטוב פריזמה חלקית, ובמקרה הרע עוינות עירומה, דרכה יש לראות את החברה. זהו ניתוח שמתבטא לא באופן של מבקר שמקווה לשפר, אלא כאויב להוט להשמיד."
מוסד ההשכלה הגבוהה מקדם כבר יותר אקטיביזם פוליטי מאשר למידה. נראה כי המטרה היא לגרום לאנשים לפקפק ולשנוא את החברות שלהם עצמם. וכל זה מתרחש אך ורק בארצות שעשו יותר מכל האחרות בעולם לנסות ולהיות "הוגנות" לכלל האוכלוסיות שלה. אלו שאינם מרוצים תמידית לא עוברים הרי לגאנה או לאקוודור, אבל הם ימשיכו לשנוא ולהתלונן על האוכלוסייה שמייצגת את "המדכאים" ללא חרף עד שלמעשה לא יישאר ממנה זכר.
עדיין, תמיד יהיה צורך ב"מדכאים" הללו, שכן צריך עדיין לתקן מנועים, לכבות שריפות ויש צורך בגברים שיתקנו את נזילות הביוב. נראה כי גם מאריי מתקשה להבין כי המטרה האמתית של כל זה היא לא באמת צדק כלשהו אלא רק ניסיון לתפוס עוד ועוד כוח ומשאבים מאלו שבאמת מייצרים עבור החברה.
מאפיין פרוגרסיבי נוסף הוא אינסטינקט נקמני כלפי העבר המרמז שאנחנו מאמינים עצמינו טובים יותר מאנשים קודמים בהיסטוריה משום שאנחנו יודעים כיצד הם התנהלו ומאמינים עצמינו טובים יותר. מכאן הנטייה לתקוף כל דמות אפשרית, החל מקולומבוס, האבות המייסדים ועד רוברט אי. לי.
אולם "העבר המרושע" מתקרב להווה שכן הסטנדרטים של המוסריות משתנים כיום כל כך מהר שכבר לא ניתן לעמוד בהם. עד 1973 הייתה ההומוסקסואליות רשומה כהפרעה נפשית, בזמן שכיום אנשים נאלצים להתנצל על הערות לא מכובדות שביצעו גם לפני עשורים רבים, והפוליטיקאים נראה שמשנים את העמדות שלהם מהיום למחר. כל מי שלא עומד בקצב הופך למנודה וזוכה לכינויי גנאי. ג'יימס ווטסון, המדען המפורסם והגדול בעולם אשר מאות מיליוני אנשים בעולם חייבים לו את חייהם, הפך לדמות לא רצויה לאחר שאמר דברים לא תקנים פוליטית (לא גזעניים) על שחורים. זוכה פרס הנובל האנגלי טים האנט כמעט ואיבד את הקריירה שלו לאחר שצחק כי נשים יכולות להיות בעיתיות במעבדה משום שגורמות לבעיות רומנטיות ובוכות כאשר מבקרים אותן.
מאריי מראה כיצד חברת גוגל ומנוע החיפוש שלה עושים זאת בצורה בוטה, ואם למשל מחפשים בו "ממציאים אמריקאים" אזי 8 מתוך 10 הראשונים שיוצגו יהיו שחורים, ואם מחפשים "אמנות אירופאית" 6 מתוך 18 הראשונים יהיו של שחורים. במידה ומחפשים נושאים אסיאתיים או שחורים מתקבלות אך ורק התוצאות שלהם. תוצאות מוזרות והפוכות מתקבלות גם בחיפושים הטרונורמטיביים.
הופיעו תכתיבים עבור כל הנושאים השנויים במחלוקת, וכל הסוטה מהן הופך כאמור למנודה. מאריי כותב על "הוודאות המזויפת שבה מוצג נושא לא ברור להפליא כאילו זה הוא הדבר הכי ברור ומובן שאפשר להעלות על הדעת." האמת לא חשובה: "התחלנו לנסות לסדר מחדש את החברות שלנו לא בהתאם לעובדות המוכרות לנו מהמדע אלא על סמך שקרים פוליטיים שנדחפו על ידי פעילים במדעי החברה". מאריי כותב שקיימת "הנחת יסוד שכמעט כל מערכות היחסים במקום העבודה ובמקומות אחרים מתרכזות סביב הפעלת כוח". מערכת היחסים בין גברים לנשים, הכה חיונית לחברה יציבה, נתפסת אפוא דרך פריזמה מרקסיסטית, כאילו אנו דנים בעבודה ובהון. המדע אומר לנו שהטבע הוא ביולוגית זכר ונקבה, אבל פוליטיקת הזהויות מחייבת אותנו להאמין שלא כך הדבר.
מאריי מתייחס כאמור להתעסקות הפתאומית כיום בתחום הטרנסקסואליזם. "אין שום נושא אחר (שלא לדבר על נושא שמשפיע על מעט מאוד אנשים יחסית) שהגיע כל כך מהר לשלב שבו עמודים שלמים של עיתונים מוקדשים לפיתוחים האחרונים שלו, ושלגביו יש דרישה בלתי נגמרת לא רק לשנות את השפה אלא גם להמציא את המדע סביבו." הטרנסקסואליזם פשוט הפך לדוֹגמָה בזמן קצר באופן חסר תקדים. לא ברור מה גרם ל"דיספוריה המגדרית", וייתכן שרעיון שינוי המין הינו מושך במיוחד עבור הומוסקסואליים נשיים אשר אינם מסוגלים למשוך את הגברים הגבריים. אפשר גם שמדובר בסטייה שבמסגרתה אנשים זוכים בעונג מיני בזכות הפנטזיה שנמצאים בגוף של המין השני. בכל מקרה, עד כה כותב מאריי לא נמצא דבר המעיד על הייחודיות של אלו הרוצים לבצע את שינוי המין, אולם עדיין הטענות הן כי מדובר בדחף מובנה ובלתי נתן לשליטה.
אין ספק שישנם גברים שבאמת מאמינים כי הינם תקועים בגוף לא נכון, אולם מאריי שואל כיצד הם נבדלים מאלו שמאמינים כי הינם האדמירל נלסון ההיסטורי ובחיפוש אחר האונתיות מבקשים כי יסירו מהם את היד. כך או כך, רבים מאלו שעוברים את הניתוח מצטערים על כך מאוחר יותר ורבים מהם אף מתאבדים.
"להיות הומו הפך לאחד מאבני היסוד המרכזיים של זהות, פוליטיקה ו'פוליטיקת הזהויות'".
הרוב המוחלט של הילדים שסובלים מ"דיספוריה מגדרית" משאירים זאת מאחור עם ההתבגרות, ורובם יגדלו להיות הומוסקסואלים או לסביות רגילים. אולם כיום ישנם גופים אשר מעודדים את הילדים אשר מדברים על ביצוע שינוי מין, אפילו כבר בגיל 12. הבעיה היא כמובן שאחרי הניתוח אין שום דרך חזרה. מאריי כותב שבעתיד ההיסטוריונים ייכתבו בתדהמה כיצד אפשרנו לאנשים בגילאים צעירים מאוד לעשות זאת. קרוב לוודאי כי התקשורת תורמת לכך רבות, אולם לטעון זאת זה לחטוא בדבר שאסור לומר: אסור לפקפק בכך שההומוסקסואליזם הוא עניין בלתי משתנה של חומרה, והסביבה לעולם לא משנה את דעתו של אף אחד. כל זה מוביל למקרים כמו של "קרן וייט", גבר שהיה בתהליכי שינוי מין והורשע באונס של אישה; חרף העבדה שהתהליך לא הסתיים, הוא מיד ביקש מעבר לכלא נשים ושם אנס ארבעה נשים נוספות.
באופן הומוריסטי, הטרנסקסואלים גורמים לאי נוחות בקרב הפמיניסטיות אשר נאלצות לשמוע מגברים לשעבר כיצד נכון להיות אישה. אולם גם תפיסה זו הפכה ל"טרנספובית" ולפחות עיתונאית אחת שהתלוננה על כך סיימה את הקריירה שלה. הפמיניסטית הרדיקלית האוסטרלית ג'רמיין גריר כתבה ב-1999 כיצד מי שנולד גבר לא יכול להיות אישה, אולם כאשר הוזמנה ב-2015 להעניק הרצאה באוניברסיטת קרדיף החלו הסטודנטים לצעק לעברה שהינה מיזוגיניסטית כלפי נשים טרנסיות.
כמובן שאם המין הוא נושא לבחירה אישית, למה לא גם הגזע? כאשר שיבח עיתון פמיניסטי את קטלין ג'נר על החלטתו להפוך לאישה, כך גם את רצונה של רייצ'ל דולזל הקווקאזואידית להיות שחורה; בתגובה החל העיתון לקבל מספר כה גדול של מכתבי נאצה משחורים שהעורכת נאלצה להתפטר. אז האם הטענה הזאת נכונה רק עבור הטרנסים?
מאריי הוא הומוסקסואל גלוי אך אינו שומר לעצמו את הביקורת כלפי הקהילה שלו. מאריי מראה כי בניגוד לדעה הרווחת, המחקרים "המוכחים" כי הומוסקסואליות הינה תכונה מולדת אינם חד משמעים, והללו נוטים להיות לרוב או דתיים הטוענים לצד אחד או פרוגרסיביים הנוטים לצד השני. "מדענים אינם מסוגלים או לא רוצים לענות על שאלות על מקורותיה של ההומוסקסואליות." התומכים בטענה המולדת נוטים מיד לתקוף כל מי שטוען להסבר הסביבתי, ואפילו גברים הומוסקסואלים אשר הופכים לסטרייטים זוכים לטינה גדולה יותר מהסביבה מאשר במקרה ההפוך, ואכן יש מספר רב של גברים אשר עוברים להיות סטרייטים, אך המספרים הללו זוכים להתעלמות תקשורתית.
אפילו אנשי הקהילה עצמם אינם בטוחים האם ההומוסקסואלים רוצים לזכות באותו יחס כמו כולם או ביחס מיוחד לפיו הם "קווירים", המבקשים לפעול לסדר חברתי חדש. במהלך מצעדי הגאווה מבקשים ההומוסקסואלים מחזיקי הדגלים להציב את לובשי העור עם קולרים של כלבים הרחק מאחור. הקיצוניים אף טוענים שגברים המקיימים יחסי מין אחד עם השני אינם באמת הומוסקסואלים במידה ואינם מאמצים את המאבק של התנועה. אכן, נראה כי הללו מבקשים לזכות בזכויות יתר, וחלק גדול מהנישואים ההומוסקסואליים הינם מערכות יחסים פתוחות. ללא ספק, טוען מאריי, יש להבחין בהבדלים בין הקבוצות השונות הללו. לגברים ונשים הומוסקסואליים יש מעט מאוד במשותף והגברים מחשיבים אותן למשעממות, הביו-סקסואליים נתפסים כמעט חיצוניים לקהילה ואולי אף כסוג של בוגדים בסוג של הכחשה, ולא ברור האם הטרנסים הם אותו הדבר כמו האחרים או עלבון עבורם. והתקשורת רק גורמת לבלבול ומפנה האשמות נגד אלו אשר עדיין אינם מעודכנים בתחום.
לגבי הנשים, כותב מאריי שהן עושות מאמצים אדירים להפוך עצמן למושכות אך כועסות כאשר הגברים "הלא נכונים" שמים לב. נשים רוצות להיות סקסיות, אך לא להיתפס בגין מיניותן, דבר שהוא בלתי אפשרי. כמו כן, הפמיניזם, אשר נועד בעבר "להעצים" את הנשים הפך כיום ללא יותר משנאה לגברים - מיזאנדריה. הדבר הוליד מונחים מגוחכים כגון "גבריות רעילה" אשר אין לו כל משמעות אמתית, בזמן שאין שום "נשיות רעילה". מה לגבי חוש התחרותיות במגרשי הספורט? האם שיעורי ההתאבדות הגבוהים יותר בקרב הגברים או שיעורי תמותה גבוהים עקב עיסוקם במקצועות מסוכנים יותר הם חלק מ"פריווילגיה גברית"? במקום לגרום לגברים לשדרג את עצמם, המטרה האמתית היא לסרס אותם ולגרום להם לפקפק בעצמם ולהפוך אותם לאומללים.
התאוריה המודרנית גורסת שהנשים הן בדיוק כמו הגברים ומסוגלות לכל אותם הדברים, אולם היא "שוכחת" את ההבדל לפיו רק הנשים יכולות להפוך לאימהות. הפמיניסטיות מעולם לא הצליחו להתאים את הטענות שלהם לעובדה זו, אך יכולות כמובן לטעון כי הנשים לא חייבות להוליד ילדים. ההבדלים בין גברים לנשים הם מאוד ברורים ואין צורך בשום מחקרים או תיאוריות הטוענות אחרת, אולם בזמן שההומוסקסואלים משתיקים כל מי שטוען שהנטיות המיניות קשורות לאיבר המין, במקרה של ההבדלים בין המינים יש התעלמות מכל טיעון הקשור לכך. "לא רק שמבקשים מאתנו, אלא מצפים מאתנו לשנות באופן קיצוני את חיינו ואת החברות שלנו על בסיס טענות שהאינסטינקטים שלנו אומרים לנו שלא יכולים להיות נכונים". יחד עם כל זאת, אין מאריי מציע פתרונות.
גם בדיון אודות נושא הגזע מתחמק מאריי מנקודות רבות. הוא כותב כי "בדיוק ברגע שבו נושא הגזע אולי סוף סוף נעלם, הם החליטו שוב להפוך אותו לנושא החשוב ביותר ... לאחר שהמצב [הגזעי] נראה לפחות טוב יותר ממה שהיה אי פעם, הוא מוצג עתה כאילו מעולם לא היה גרוע יותר." "כפי שניתן לומר לנשים שאנו נמצאים בתרבות כל כך שופעת אונס שאפשר לתאר אותה כ'תרבות אונס', כך גם אנשים מתנהגים כאילו הם חיים בחברה המתנודדת על גבול ההיטלריזם". "במקום להצליח להתעלם מנושא הגזע, נצטרך לבלות את העתיד הנראה לעין בהתמקדות בו ללא חרף".
מאריי מצביע על כך ששחורים רבים, כמו גם הפמיניסטיות המזוויעות ביותר, אפילו לא מנסים להעניק יחס בונה. הם מאשמים את הקווקאזואידים בגזענות עיוורת צבעים, גזענות בלתי מודעת, ועל תרומתם "למבנה ההגמוניה הלבנה" רק עקב עצם קיומם. רעיון שפותח באוניברסיטאות והופץ לחברה גורס כי הכל הורעל על ידי גזענות מרומזת ומפורשת, אז כך גם הכל חייב להתהפך או להיהרס. מאריי אומנם לא מתייחס לנושאים כגון המצאת "הגזענות הממוסדת" שכן זאת היא "שאלה שאנחנו לא שואלים כי כבר החלטנו מה התשובות לא יכולות להיות. השאלה היא אם גזע הוא בעיית חומרה או תוכנה ... המחקר על מנת משכל וגנטיקה הוא, בין התחרותיות הרבה, כנראה הנושא המסוכן והמסוגר מכולם".
מאריי מודאג לגבי "עתיד שבו האפשרות של תגובת נגד כל קידום הזכויות - כולל הטובות – גוברת ... בשלב מסוים של השפלה, פשוט אין סיבה שקבוצות הרוב לא ישחקו בתגובה במשחקים שעבדו כל כך טוב עליהם".
באופן אירוני, כל זה קורה אחרי הישגים היסטוריים חסרי תקדים בתחום זכויות האזרח עבור השחורים, הנשים וההומוסקסואלים אך ורק במדינות המערביות בלבד, אשר ללא ספק הסבלניות ביותר. "החיים הציבוריים שלנו מלאים כעת באנשים הנואשים לאייש את הבריקדות הרבה אחרי שהמהפכה כבר הסתיימה". "כל מקרה של הפגנת מידות מחייב הערכת יתר של הבעיה, מה שגורם לאחר מכן להגברה של הבעיה."
פוליטיקת הזהויות מצאה כעת בית חם במפלגה הדמוקרטית של ארה"ב, בה מתחרים החברים על נקודות האינטרסקציונליות. אליזבת וורן, אשר קידמה רבות את הקריירה שלה בזכות פוליטיקת הזהויות, למשל, הצהירה כי "נשים טרנסיות וסטרייטיות שחורות, אנשים לא קונפורמיים מגדרית ואנשים לא בינאריים הם עמוד השדרה של הדמוקרטיה שלנו".
עשרות שנים לאחר הצלחת התנועה לזכויות האזרח של שנות ה-60, היחסים הבין-גזעיים נמצאים בהידרדרות. מארי כותב כי "מספר האמריקנים הרואים בגזענות 'בעיה גדולה' הוכפל בין 2011 ל-2017", פחות או יותר תקופת כהונתו של ברק חוסיין אובמה.
מאריי קורא לגשת לנושאים התרבותיים השונים ברוח של אהבה וסליחה במקום "ההבעה האינסופית של טינה ותאוות בצע". דרך אחת להתחיל, הוא מציע, היא לשאול באופן קבוע יותר "בהשוואה למה?" כאשר מתמודדים עם האשמות שהחברה שלנו היא גזענית, סקסיסטית, הומופובית ועוד ועוד.
"נראה שהמטרה של פוליטיקת הזהויות היא לעשות פוליטיזציה של כל דבר", פעולה שעליה יכול להעיד כל מי שצופה בכדורגל או מאזין לטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת. "בעידן ללא מטרה, וביקום ללא משמעות ברורה, לקריאה הזו לבצע פוליטיזציה של הכל ואז להילחם על זה יש ללא ספק משיכה. זה ממלא את החיים במשמעות כלשהי".
יחד עם זאת, הפוליטיקה היא לא תחליף מתאים לדת. "אחת הדרכים להתרחק מהטירוף של זמננו היא לשמור על עניין בפוליטיקה אבל לא להסתמך עליה כמקור למשמעות".
