בשבח הלאומיות.
בשבח הלאומיות.
ד"ר יורם חזוני הוא תאורטיקן פוליטי וחוקר מקרא ישראלי, נשיא מכון הרצל בירושלים ויו"ר קרן אדמונד בורק, אשר פרסם ב-2018 את הספר "בשבח הלאומיות".[1] כישראלי גדל חזוני במדינה הנמצאת בסביבה עוינת אשר הופכת את הלאומיות להכרחית ועל כן למובנת מאליו, והוא לא רואה שום סיבה להציגה באור שלילי. הספר אינו מדגיש את המאפיינים הדתיים, האתניים או הגזעים, והוא מכל מקום הינו תרומה ספרותית חשובה מאוד לתחום הלאומיות.
הספר תוקף את הסנטימנט האנטי-לאומי הדומיננטי מכל הכיוונים הפוליטיים. חזוני מגן על מדינת הלאום בתור שיטת השלטון הטובה ביותר, אשר הינה כזאת עבור כל אינדיבידואל. הוא מגדיר את האומה כ"מספר שבטים בעלי מורשת משותפת, בדרך כלל עם שפה משותפת או מסורות דתיות, והיסטוריה קודמת של התאחדות נגד אויבים משותפים". מדינת הלאום הינה "אומה ששבטיה הנבדלים התכנסו תחת ממשלה אחת קיימת, בלתי תלויה בכל הממשלות האחרות". חזוני מגדיר את מדינת הלאום כמנוגדת לאנרכיה שבטית ולאימפריאליזם. האנרכיזם השבטי הוא פחות או יותר מצב קבוע של חשדנות קבועה, חוסר צדק, ועימותים בין שבטי אותה האומה בהעדר ממשלה משותפת. האימפריאליזם הוא ניסיון להרחיב את השלטון המשותף לאומות האחרות של העולם.
הדוגמה המרכזית של הספר אודות שבטים שונים שמתכנסים בכדי לייצר אומה אלו הם שבטי ישראל השונים בתקופת המקרא. ניתן למצוא כמובן דוגמאות בתקופות מודרניות יותר כאשר "השבטים" האיטלקיים השונים התאחדו ויצרו את ממלכת איטליה, או "השבטים" הגרמניים השונים אשר יצרו יחדיו את הרייך השני. עם ההיפרדות מהאימפריאליזם במאות ה-19 וה-20 היה זה נפוץ בהרבה להקים מדינות לאום. מדינת הלאום היהודית העתיקה דוכאה על ידי אימפריות שונות כגון האשורים, הבבלים, הפרסים וכן הלאה, וזכתה לתחייה לאחר הרפורמציה ולבסוף שלום וסטפליה במאה ה-17. הוא טוען שהחשיבה הפוליטית הפרוטסטנטית נשענת על שני עקרונות של הברית הישנה, שכל ממשלה לגיטימית חייבת לדאוג לטובת העם ולשמור על הדת, ושלאומות השונות יש זכות להגדרה עצמית. הוא מבחין בין גישה התומכת בעיקרון התנ"כי של הלגיטימיות אך דוחה את הלאומיות עבור האימפריה, הגישה אשר דוחה את הלגיטימיות התנ"כית אך תומכת במדינת הלאום, והגישה אשר מאמצת הן את הלגיטימיות התנ"כית וכן את הלאומיות ואשר מעודפת על ידי חזוני עצמו, בזמן שהגישה השנייה מתאימה אולי יותר לאירופה המודרנית.
ללאומיות יש לא מעט יתרונות על האנרכיזם השבטי. ערי המדינה של יוון העתיקה, איטליה של ימי הביניים וגרמניה המודרנית בזבזו דם ומשאבים רבים בעימותים נגד בני עמם מ"שבטים" אחרים ובכך השאירו עצמם חשופים לאויבים חיצוניים אחרים לגמרי. איחוד של אנשי אותו העם תחת מדינת לאום יצר שלום ושגשוג בתוך והגבולות וכן חזית מאוחדת לאויבים פוטנציאליים מבחוץ.
אולם האיחוד הפוליטי אינו אמור להוביל מעבר למדינת הלאום, וחזוני מקדיש חלק מספרו לביקורת כלפי האימפריאליזם בכל צורותיו השונות, כגון דתי, אתני וחילוני, לרבות ליברליזם, פדרליזם, ולאומיות אזרחית. אין לו חיבה גם ל"ריבונות" משום שלטענתו יש בה נימה של אבסולוטיזם ורציונליזם. מצד שני, הוא כן מתייחס ל"חופש קולקטיבי" כאשר כותב על "אי-התערבות בענייני הפנים של מדינות לאומיות אחרות", ו"מונופול ממשלתי של כוח כפייה מאורגן בתוך המדינה". האמביוולנטיות הזאת לא לגמרי ברורה, וכל מדינה או שהיא ריבונית או שלא.
האימפריאליזם נוטה להבטיח לאומות שהן ימשיכו לשלוט בעניינים הפנימיים שלהן, אולם בסופו דבר, כדוגמה של מדינות האיחוד האירופי - הן יכולות אומנם להצביע מדיניות מבוקשת אולם בסופו של דבר יהיו כפופות להחלטת הרוב, כאשר המשמעות היא שאין להן ריבונות אמתית.
לפי חזוני, מדינות הלאום עדיפות על האימפריאליזם משום שהלאומיות "מציעה את האפשרות הגדולה ביותר להגדרה עצמית קולקטיבית", היא "משרה סלידה מכיבוש מדינות זרות", "פותחת את הדלת לסובלנות של דרכי חיים מגוונות", ו"מקבעת חיים של תחרות פורה להדהים בין מדינות כאשר כל אחת שואפת להשיג את הפיתוח המקסימלי של יכולותיה ושל חבריה האינדיבידואלים". בנוסף, "הנאמנויות ההדדיות העוצמתיות העומדות בלב המדינה הלאומית נותנות לנו את הבסיס הידוע היחיד לפיתוח מוסדות חופשיים וחירויות הפרט", והלאומיות גם מפחיתה את כמות השנאה והאלימות בעולם.
שבטים אשר מועמדים לאיחוד לאומי הם בבירור כבר חלק מאותו העם. יש להם שפה, דת, ותרבות משותפים, כך שאומה היא למעשה קבוצה אתנית.
החירות הקולקטיבית של מדינת הלאום היא החופש עבור קבוצות אתניות לחיות לפי המאפיינים שלהן ולאפשר לאחרים לעשות דבר דומה - מכאן הסובלנות וסלידה מאימפריאליזם. כפי שחזוני כותב בסיכום הספר:
"תומך הלאומיות, אפשר לומר, יודע שני דברים גדולים מאוד, ומקיים את שניהם בנפשו בו זמנית: הוא יודע שיש אמת ויופי גדולות במסורות הלאומיות שלו ובנאמנותו שלו אליהן; ובכל זאת הוא גם יודע שהן אינן סך הידע האנושי, כי יש למצוא אמת ויופי גם במקום אחר, שאין לאומה שלו."
"הנאמנות ההדדית" בלב מדינת הלאום היא תוצר של זהות אתנית משותפת. כל חברה זקוקה לסדר, והסדר מגיע מתוך האינדיבידואל או נכפה מבחוץ. חברה בה האינדיבידואלים שותפים לתרבות נורמטיבית חזקה אינם זקוקים להשפעה מדינית גדולה בכדי לקדם סדר חברתי.
המעבר ממדינת לאום לאימפריה דורש מהאנשים לאבד את הריבונות הקולקטיבית. מעבר לכך, משום שהאימפריות מחזיקות במספר אומות הן לא יכולות להסתמך על תרבות משותפת בכדי לייצר סדר ואדיבות. על כן, השלטונות חייבים לכפות זאת באופן מכני והאימפריות שוחקות מוסדות חופשיים.
חזוני מבקר חזק את הלאומיות האזרחית ואת הרעיון כי מדינה יכולה להיות ניטרלית מבחינה אתנית. לדעתו זה בלתי נמנע שגבולות המדינה לא יהיו מותאמות בצורה מושלמת עם האומות, ולא כל הפולנים, למשל, חיים בפולין, וחיים בה גם לא פולנים. מכך נשאלת השאלה שאם המדינות הן רב אתניות, האם הן לא אמורות להיות "ניטרליות" מבחינה אתנית, והאם הן לא אמורות לבסס את האחדות שלהן על משהו נוסף לאתניות כגון אמונה אזרחית? חזוני דוחה זאת וטוען שבבסיסה של כל אומה חייבת להיות קבוצה אתנית אשר כופה את הנורמות הבסיסיות ואת דרכי החיים שלה על המיעוטים, אולם אין הוא מתייחס לכך שאין דבר כזה שפה ניטרלית מבחינה אתנית.
חזוני בוחן גם את הטענה הפופולרית לפיה מקדמת הלאומיות שנאה וקונפליקטים, בזמן שתכניות גלובליסטיות/אימפריאליסטיות יפות נפש יקדמו אהבה ושלום. כולם שונאים מישהו, וגם הגלובליסטים הם הרי גם שונאים אנרגטיים, וגם הם יקדמו קונפליקטים הרסניים למען "אהבה ושלום". כך, טוען חזוני, אימפריאליזם הוא הוא מקדם שנאה ואלימות גדול בהרבה מהלאומיות. הלאומיות מאמינה בלגיטימיות עבור כל מדינה להתקיים לפי דרכיה, בזמן שהגלובליזם הליברלי מונע זאת ממדינות לא ליברליות, ועל כן יכול בקלות לראות מדינות אלו כעוינות ולפעול נגדן. עבור הגלובליסטים, אין פינה בעולם שהיא לא מטרה פוטנציאלית עבור שנאה. בזמן שהלאומיות היא פרטיקולריסטית, הגלובליזם הליברלי הוא אוניברסלי. העימותים של הפרטיקולריסטים הם מצומצמים מאוד משום שהלאומיות מכירה בזכותן של אומות אחרות להתקיים.
זאת ועוד, הגלובליסטים הליברליים מאמינים שפועלים לטובת האנושות כולה ועל כן רואים את אויביהם כאויבי האנושות כולה. על כן, העימותים שלהם יותר עוצמתיים ומלאי שנאה, בזמן שתומכי הלאומיות מגיעים להסדרי שלום לעתים קרובות יותר או נמנעים מעימותים משום שאינם מלאים בחשיבות עצמית ומבינים כי אין פועלים נגד הרוע האולטימטיבי.
"בשבח הלאומיות" מבקר רבות את הליברליזם. הליברליזם לפי חזוני הינו כוזב משום שהבסיס שלו כוזב, והוא מאמין שהאדם נאמן רק לעצמו ונפרד מכל קולקטיב כגון משפחה, שבט או אומה שלתוכה הוא נולד. הליברליזם יצר מוסריות ואידאולוגיה פוליטית כוזבת והמבודד את האינדיבידואל מכל השתייכות אחרת - "האדם הליברלי" - והוא כבר אינו מרגיש שייך או את הצורך להילחם או להקריב עצמו למען אף אחת מהקבוצות הללו. חזוני מכנה את ההשתייכות הקולקטיבית הזאת "נאמנויות", והאמנות של האדם הליברלי היא רק לעצמו.
חזוני טוען כי הליברליזם זאת אידאולוגיה אימפריאליסטית הלכה למעשה. האומות הן קולקטיבים. אולם רק האינדיבידואלים חשובים לליברלים. הליברלים מאמינים גם שרק שלטונות ליברליים הם לגיטימיים ועל כן אין להם שום התנגדות להפלת שלטונות אחרים. חזוני מדגיש כי בזמן שתומכי הלאומיות דוחים את המוסדות האימפריאליסטיים-גלובליסטיים, יש ללאומיות עצמה חזון לעולם טוב יותר: "סדר מדינות הלאום ... מעניק עצמאות מדינית לאומות שהן מלוכדות וחזקות מספיק כדי להבטיח אותו". אולם האם ליבת הלכידות היא אתנית, כלומר מדינה פוטנציאלית שאין בה קבוצת ליבה אתנית אינה יכולה להיות מועמדת לעצמאות, והמדינה המגובשת מכולן תהיה הומוגנית לחלוטין מבחינה אתנית?
חזוני מאמין שמדינות קטנות אשר אינן יכולות לייצר ביטחון לעצמאות שלהן נידונות להפוך לכפופות של מדינות גדולות יותר. אולם ישנן אלטרנטיבות כגון כריתת בריתות עם מדינות ריבוניות אחרות, והן יכולות לפנות לעקרונות המוסריים של הסדר הבינלאומי של מדינות הלאום. חזוני טוען שמדינות הלאום יכולות להכיל קבוצות מיעוט תחת הדומיננטיות של אוכלוסיית ליבה אתנית, אולם זה בעייתי כי במקרה כזה קשה להביל אותן מאימפריות, וזה במיוחד נכון כאשר טוען חזוני שאפילו לאימפריות הטוענות שמבוססות על עקרונות אוניברסליים יש מרכיב אתני. כמו כן, מדינה נכשלת היא אחת בה קבוצות אתניות שונות מרכיבות מיליציות משלהן.
אם כך, חזוני מגדיר כאמור את הלאומיות כנגדית לאימפריאליזם. היא מגינה על אומות כישויות פוליטיות לגיטימיות אשר זכאיות להגדרה עצמית. האימפריאליזם מקדם מערכת חוצה לאומים בה פועלים הארגונים בשם קבוצה גדולה יותר ולוקחים לעצמם חלק גדול מהסמכות שהייתה שייכת מסורתית לאומות. ד"ר חזוני רואה את המונחים כגון "גלובליזציה" ו"בינלאומיות ליברלית" כמלים נרדפות לאימפריאליזם. הוא מקדיש כמה מהפרקים הראשונים להיסטוריה של שתי המסגרות המנוגדות, ומסביר כיצד הפכה הלאומיות לדבר מתועב והאימפריאליזם לנורמה.
חזוני טוען שבעלות הברית ניצחו במלחמת העולם השנייה באמצעות פנייה לפטריוטיזם הלאומי, אפילו במקרה של ברית המועצות הבינלאומית באופן רשמי, בזמן שההתפשטות הגרמנית היא דוגמה לאימפריאליזם. כך, הוא מוצא זאת למוזר שהרשויות המערביות מיד פנו לאחר המלחמה לבצע דמוניזציה ללאומיות, וטענו כי היא האחראית למלחמה.
חזוני מרחיק את עצמו מרעיון הלאומיות המושתתת על גזע או ביולוגיה. עדיין, הוא מגדיר כאמור "אומה" כ"מספר שבטים עם שפה או דת משותפות, והיסטוריה קודמת של פעילות כגוף להגנה המשותפת ולמפעלים רחבי היקף אחרים". הוא מצטט מהתנ"ך דוגמאות של אינדיבידואלים מקבוצות אתניות שונות אשר התקבלו לאומת ישראל בכדי לחזק את עמדתו שהיהודים העתיקים החזיקו בתפיסה שאין לאומה כל קשר לביולוגיה.
אולם חזוני דוחה גם את רעיון "מדינה ניטרלית או אזרחית", ומונחים מופשטים שאינם מספקים בסיס מספק עבור חברה מלוכדת. תחושות נאמנות או קדושה יכולות להיות קשורות למסמך כגון חוקה, אולם גם זה עולה רק דרך "מנהגי המשפחה, החמולה, השבט והאומה". ברוב המקרים, המנהגים הללו נרכשים בילדות מהדורות הקודמים, ועל כן המוצא השושלתי הינו חשוב מאוד עבור הזהות הלאומית.
חזוני ממשיך לבקר את רעיון "המדינה הניטרלית" כאשר הוא משווה בין מדינות מוצלחות יותר למוצלחות פחות. למדינות מזרח תיכוניות ואפריקאיות מודרניות ישנם גבולות שהוגדרו בידי המעצמות הקולוניאליות ללא התחשבות בהבדלים השבטיים בין התושבים שלהן. כתוצאה מכך, אין לשבטים הללו זהות לאומית או נאמנות הדדית; הם נלחמים ביניהם עבור השליטה ובכך מובילים לרודנות ומלחמות אזרחים.
המדינות המערביות נהנו מיציבות גדולה ו"זכויות וחירויות הפרט" בגלל "הדומיננטיות הגורפת של לאום יחיד". חזוני טוען שחרף העובדה שאין צורך לחזק את ההומוגניות, חברה חופשית ויציבה דורשת "אומת רוב שהדומיננטיות התרבותית שלה ברורה ובלתי מוטלת בספק, ונראה שההתנגדות נגדה חסרת תועלת". המודל הזה אחראי להצלחתה של מדינת ישראל בהשוואה למדינות המזרח תיכוניות.
הספר מצטט את מתנגדי הלאומיות בכדי להדגיש את המנטליות האימפריאליסטית. ראש ממשלת גרמניה הראשון לאחר המלחמה קונראד אדנאואר קידם את רעיון האיחוד האירופאי בספרו "עולם בלתי ניתן לחלוקה, עם חירות וצדק לכולם":
"עידן המדינות הלאומיות הגיע לסיומו ... אנחנו באירופה חייבים להפריד את עצמנו מההרגל לחשוב במונחים של מדינות לאומיות ... אם רעיון הקהילה האירופית ישרוד 50 שנה, לעולם לא תהיה שוב מלחמה אירופאית".
הוגה הדעות הגרמני עמנואל קאנט החזיק בדעות דומות גם 150 שנים מוקדם יותר. בסוף המאה ה-18 הוא הציע לאחד את האומות ל"מדינה בינלאומית" אחת, ובדומה לאדנאואר הוא האמין כי הדבר ימנע מלחמות. בחיבורו "לשלום הנצחי: שרטוט פילוסופי" מ-1795 הוא כותב:
"אנו מסתכלים בבוז עמוק על הדרך שבה פראים נאחזים בחירותם חסרת החוק. הם מעדיפים לעסוק בריב בלתי פוסק מאשר להיכנע לאילוץ משפטי ... אנו עשויים לצפות אם כן שעמים מתורבתים, שכל אחד מאוחד בתוכו כמדינה [לאומית], ימהרו לנטוש מצב משפיל כל כך בהקדם האפשרי. אבל במקום לעשות זאת, כל מדינה רואה את האצילות שלה ... דווקא בכך שלא נאלצת להיכנע לאילוץ משפטי חיצוני כלשהו, ותפארת שליטתו מורכבת מכוחו להורות לאלפי אנשים להצית את עצמם".
קאנט האמין שישנה רק דרך רציונאלית אחת עבור האומות: עליהן לוותר על חירותן הפרועה וחסרת החוק, להתאים את עצמן לחוקי כפייה ציבוריים, וכך להקים מדינה בינלאומית, שבהכרח תמשיך לצמוח עד שתחבק את כל תושבי העולם.
למרות שהוא מתנגד לחזון האימפריאליסטי הזה, טוען ד"ר חזוני שאין לאומות זכויות בלתי מוגבלות להגדרה עצמית. קבוצות קטנות רבות יותר עשויות לטעון שהן אומות בגלל מאפיינים ייחודיים כמו שפה. בהודו ישנן 1,700 שפות מדוברות ו-700 באינדונזיה. הענקת עצמאות לכל הקבוצות הללו עלולה להוביל לסכסוך השבטי שממנו נועדו מדינות הלאום להיות המפלט.
כאמור, מתנגדי הלאומיות טוענים שהלאומיות מובילה לשנאה ואלימות, ואף מוסיפים את היטלר כדוגמה. התשובה של חזוני היא שהיטלר לא היה תומך לאומיות, אלא אימפריאליסט. לא ברור עד כמה ניתן לקבל הסבר זה שכן היטלר היה הן לאומן והן אימפריאליסט, ועל כן יש בפועל צורך להפריד בין סוגי לאומיות חיובית ושלילית. הרעיון לאחד את השבטים הגרמניים המפוזרים תחת ממשלה משותפת יכול להיחשב לחיובי, אולם חיפוש אחר "מרחב מחייה" במזרח על חשבון אומות אחרות לא יכול להיחשב לחיובי תחת שום נסיבות.
אחת מהביקורות של חזוני כלפי האימפריאליזם היא שמדינה אימפריאליסטית נשלטת במוקדם או במאוחר על ידי משפחה, שבט או קבוצה לאומית. הקבוצה הזאת תשרת לפני הכל את האינטרסים שלה. המסקנה היא, גם אם חזוני עצמו לא כותב זאת במפורש, היא ששבטיות מסוג זה תהפוך חברות רב תרבותיות באופן בלתי נמנע לנוטות לאלימות.
