הטבח של אוטרנטו וההתעלמות מהאיום.
הטבח של אוטרנטו וההתעלמות מהאיום.
בשנת 1480, בעיר אוטרנטו השוכנת בקצה הדרום-מזרחי ביותר של ה"מגף" האיטלקי, נפת לצ'ה מחוז פוליה, התרחש אירוע כריתת ראשיהם של 800 אנשים שסירבו להמיר את דתם.
הסולטן מהמט השני זכור היסטורית יותר מהכל עקב הצלחתו לכבוש את קונסטנטינופול ב-1453. אולם בעת הכיבוש הוא היה בן 21 בלבד ורק בתחילתה של הקריירה הג'יהאדיסטית הארוכה שלו. הוא המשיך לכבוש ולהתפשט אל תוך הבלקן, והכניע סופית את סרביה וכן את רוב יוון ב-1459. עקב ההתקדמות הג'יהאדיסטית האדירה הזאת כינס באותה השנה האפיפיור פיוס השני את ועידת מנטובה. הוא זעם על שראשי המערב שהוזמנו לא הגיעו, והזהיר:
"האם אנו יכולים לצפות לשלום מאומה שצמאה לדמנו, שכבר נטעה את עצמה [בחלקים הדרומיים של] הונגריה לאחר שהכניעה את יוון? השאירו בצד את התקוות הנלהבות הללו. מהמט לעולם לא יניח את זרועותיו עד שהוא ינצח לחלוטין או יהיה מנוצח לחלוטין. כל הצלחה תהיה רק קפיצה להבאה בתור עד שישלוט בכל המלכים המערביים, יפיל את האמונה הנוצרית, ויכפה את חוק נביא השקר שלו על העולם כולו ... הו [מנהיגי הצלבנים] והגברים האמיצים האחרים שכבשו מחדש את ירושלים היו כאן! באמת שהם לא יצטרכו כל כך הרבה מילים כדי לשכנע אותם".
ההזהרה הזאת לא עזרה. לפני הנבואה של דתו של הסולטן, קונסטנטינופול תיכבש לפני רומא, ואמרתו המפורסמת הייתה שייתן לסוסו לשתות מהמזבח של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא; על כן מיהר מהמט לפלוש לאיטליה וב-1480 כבש את אוטרנטו. מעל למחצית מתוך 22 אלף התושבים שלה נטבחו, ו-5000 אלף נלקחו לעבדות בשלשלאות.
בכדי להציג את "רחמיו", הציע הסולטן ל-800 מהשבויים חירות ובטחון, זאת בתנאי שימירו את דתם לשלו. פה אחד, הם בחרו לפעול לפי דבריו של אחד מהם: "אחיי, נלחמנו להצלת עירנו; עכשיו הגיע הזמן להילחם על הנשמות שלנו!"[1]
מהמט כבר זעם על שהפלישה שלו נבלמה בשלב זה, וב-14 באוגוסט, על גבעה שקיבלה לאחר מכן את השם "גבעת המרטירים", הוא פקד את כריתת ראשיהם של כל 800 השבויים הללו. הארכיבישוף שלהם נוסר לאט לשניים לצלילי הצעקות המאושרות של הפולשים בדבר גדולת האל שלהם. הגולגולות והעצמות של כמה מהנרצחים נשמרו ועד היום ניתן לראותם בקתדרלה של אוטרנטו.
בתקופה המודרנית הרוצחים הללו כבר ייקראו "פושעים" ו"פסיכופטים", ללא שום התייחסות לדתם. אולם במקרה ההיסטורי הזה באוטרנטו אלו לא היו אינדיבידואלים אקראיים אלא הסולטן עצמו, המנהיג העליון של בני דתו, אשר גם תמיד החזיק לידו כחלק מפמלייתו באנשי ה-עולמא - אנשי דת, מלומדים, מופתים - שהדריכו אותו כיצד להתמודד "נכון" ישירות עם הכופרים. כפי שראינו פעמים רבות בעבר, כל סוגי המנהיגים השונים של הג'יהאד כגון סולטנים, ח'ליפים, עולמא, אמירים ושייח'ים דיברו לאורך ההיסטוריה בצורה קיצונית מאוד שבהחלט מזכירה גם את הנרטיבים של המדינה האסלאמית המודרנית, או ליתר דיוק ההפך.
לא פחות מעניינת היא העובדה שנראה כי כבר לפני יותר מ-500 שנים העדיפו לעתים האומות המערביות את ההכחשה ומשאלות הלב על פני ההתמודדות עם המציאות או סיוע לבני דתם הנצוּרים שלהם. זמן קצר לאחר הטבח באוטרנטו נזף כראוי האפיפיור סיקסטוס הרביעי באלו המחזיקים בתפיסה כזאת:
"שלא יחשבו שהם מוגנים מפני פלישה, אלה שנמצאים [עתה] הרחק מזירת המלחמה! גם הם ירכינו את הצוואר מתחת לעול, ויכסחו מחרב, אלא אם כן יגיעו לפגוש את הפולש בשדה הקרב. הטורקים נשבעו את הכחדת הנצרות. שביתת הנשק שלהם היא הטעיה! זה הרגע לא לדבר, אלא לפעול ולהילחם!"
סנטימנטים מסוג זה לא היו נדירים. כמעט 100 שנים מאוחר יותר בשנת 1565, עת שט כוח צבאי מזרח תיכוני אדיר בכדי להטיל מצור ולכבוש את האי מלטה, התלונן האפיפיור פיוס הרביעי, אשר ניסה לגייס צבא, כי מלך ספרד "נסוג אל תוך היערות, וצרפת, אנגליה וסקוטלנד נשלטות בידי נשים ובנים קטנים".
לבסוף, בדומה לתקופה המודרנית, בזמן שמרבית המערביים לא היו מודעים למעשי האויב, מיעוט מסוים תמיד היה ער למתרחש, לרבות מתוך פרספקטיבה היסטורית. הסטיריקן הגרמני בן המאות ה-15 וה-16 סבסטיאן ברנט, דרך משל, כתב ב-1494 את הפואמה הסטירית המפורסמת שלו "ספינת השוטים" אודות אופייה ההדרגתי של הדת המזרח תיכונית להתקדם עוד ועוד לאורך השנים נגד העולם הנוצרי ה"ישן":
"אמונתנו הייתה חזקה במזרח/היא שלטה בכל אסיה/בארצות המוריות ובאפריקה/אבל עכשיו [מאז המאה ה-7] עבורנו הארצות האלה נעלמו ... אנחנו נספים ישנים אחד וכולם/הזאב נכנס לרפת/וגונב את הכבשים של הכנסייה הקדושה/בזמן שהרועה שוכב ישן/ארבע אחיות של הכנסייה שלנו אתה מוצא/הן מהסוג הפטריארכלי/קונסטנטינופול, אלכסנדריה, ירושלים, אנטיוכיה/אבל הן הופקרו ובוזזו/ובקרוב יותקף גם הראש [רומא]."
כפי שמרמזת ההמשכיות של הפואמה, ראו מלומדי התקופה את הזוועות העותמאניות בתור הגל האחרון בלבד של הטרור הג'יהאדיסטי. שכן בכל מקום בו הם היו "חיילי הארבה הראשונים" אשר הופיעו "לפני כ-630 שנים", אם לצטט איש דת אנגלי בן התקופה, "הטורקים, זן הצפעים, גרועים יותר מההורה שלהם ... הסרצנים, אמם".
חרף ההזהרות הללו המשיכה אירופה להתעלם, זאת בזמן שבתחילת המאה ה-16 המשיכו העותמאנים להתחזק לאחר שהביסו את יריביהם מהסולטנות הממלוכית, ושלטו באנטוליה, לבנט, הבלקנים, כל ערי הקודש הגדולות שלהם, מצרים ולמעשה כל צפון אפריקה, בעצם כל מה שהיה פעם האימפריה הרומית המזרחית. כפי שקונן האפיפיור לאו העשירי: "עכשיו, כשהטורקי הנורא מחזיק בידיו את מצרים ואת אלכסנדריה ואת כל האימפריה הרומית המזרחית, הוא יבלע לא רק את סיציליה ואיטליה אלא את כל העולם!"
היה זה 27 שנים בלבד לאחר נפילת קונסטנטינופול, ואכן היה פחד ממשי שגם רומא יכולה להיכבש. האפיפיור אכן קידם כבר תכניות לפינוי העיר. אולם התעוזה של אנשי אוטרנטו עיכבה את הפולשים מספיק בזמן בדרום בכדי שצבא בראשות נאפולי עם תמיכה הונגרית וצרפתית יוכל לבלום אותם ולבסוף לשחרור את העיר ב-1481. אולם היו 2 גורמים חשובים אף יותר. הראשון היו בעיות לוגיסטיות חמורות שנוצרו בים אשר לא אפשרו לעותמאנים להתקדם צפונה. אך יותר מכך היה זה מותו של מהמט אשר הוביל לעימותי ירושה קשים אשר לא אפשרו למעשה את המשך המערכה באיטליה. לבסוף, מה ששרד מהמשלחת העותמאנית נסוג לאזור של אלבניה הכבושה.
לקריאה נוספת:
Bostom, Andrew, (ed.), 2005, The Legacy of Jihad: Islamic Holy War and the Fate of Non-Muslims, Prometheus Books.
Madden, Thomas F., 2007, The New Concise History of the Crusades, Barnes & Noble.
