השעה האפלה של וינסטון צ'רצ'יל וגארי אולדמן.
השעה האפלה של וינסטון צ'רצ'יל וגארי אולדמן.
כפי שראינו בדיון אודות "דנקרק", הסרט "שעה אפלה" מציע את הזווית הדיפלומטית להתרחשויות של התקופה.
"שעה אפלה" הוא סרט שזכה באוסקר - חרף הלך הרוח המודרני - אשר יצא לאקרנים ב-2018 בכיכובו של גארי אולדמן שמציג את ראש הממשלה הבריטי החדש סר וינסטון צ'רצ'יל החל מהפלישה הנאציונל-סוציאליסטית לצרפת במאי 1940. קודמו של סר וינסטון, נוויל צ'מברלין המנוון, הוביל לאובדן הביטחון האישי של העם האנגלי והממשל הבריטי. הפייסנות שהציג כלפי היטלר והכישלונות ב-9 חודשי המלחמה הראשונים כמעט והובילו לכניעתה של בריטניה.
סר וינסטון התבקש להתמנות לראש הממשלה באותו היום שהיטלר פלש לצרפת, הולנד ובלגיה. הכוח המשולב של שלושת המדינות המותקפות היה אומנם גדול יותר מהגרמנים, אך התמוטט תוך זמן קצר מאוד. קרוב ל-300 אלף חיילים בריטיים נתקעו בצרפת האבודה, וניצלו דרך נס בעזרת ההחלטה האמיצה של סר וינסטון להסתכן בפינויים דרך הים מחוף דנקרק, אזור אליו נסוג כל אשר נותר מחיל המשלוח הבריטי.
הקושי הגדול ביותר של סר וינסטון היה לא רק להציל את הצבא הבריטי, אלא גם להתמודד עם המציאות האכזרית שעם הכיבוש הנאציונל-סוציאליסטי של אירופה נותרה בריטניה ללא בעלות ברית. ההסכם המפורסם בין ברית-המועצות לגרמניה באוגוסט 1939 הקשה על המצב עוד יותר. ארה"ב התעקשה להישאר בכל מחיר מחוץ ללחימה. הסרט מדגיש זאת היטב דרך הצגת שיחת טלפון בין סר וינסטון לרוזוולט; האמריקאי מרמז בבירור כי בזמן שבתיאוריה הוא היה רוצה לעזור, בפועל אינו יכול לעשות דבר. תוך מספר ימים עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, כל אשר היום הוא האיחוד האירופי היה כבר בידיים של היטלר או ניטראלי ופרו-נאצי.
המצב היה עגום וקודר. האזרחים הקימו מליציות וקיבלו רובים בכדי שינהלו לחימה אורבנית כאשר הבליצקריג הגרמני יגע באופן בלתי נמנע אל חופיהם. אכן, הכותרת "שעה אפלה" מציגה היטב גם את הלך הרוח הירוד שהתפשט ברחבי הממשלה הבריטית. חברי קבינט המלחמה החדש של סר וינסטון ביקשו להגיע להסדר עם הגרמנים. אפילו בשלב זה צ'מברלין הרופף והפוליטיקאי השמרני הבכיר אדוארד ווד האמינו כי סר וינסטון אינו יציב עקב אמונתו כי בריטניה עדיין יכולה לשרוד. בדמיונם, הם חשבו כי ניתן לשכנע את הדיקטטור האיטלקי מוסוליני להתחנן בפני היטלר בכדי שיבטל את הפלישה המתוכננת לבריטניה, ואפשר שאפילו המלך ג'ורג' השישי תמך במהלך כזה תקופה מסוימת. אמונתם הייתה כי מוסוליני יוכל להסדיר את הכניעה הבריטית דרך ארגונה.
אולם למזלה של ההיסטוריה, סר וינסטון צ'רצ'יל חשב אחרת.
"שעה אפלה" נאמן לרוב למציאות ההיסטורית, אולם באחת השגיאות החמורות ביותר שלו הוא מציג גם את סר וינסטון שוקל את האפשרות הזאת ואף חושב על עסקה עם מוסוליני, זאת עד שהוא נוסע ברכבת התחתית ומגלה מחדש את ההתרסה של הלונדוני הממוצע, סצנה שהיא המצאה היסטורית טהורה. כמו כן, הסרט חוטא מדי פעם לאמת בכך שמציג את סר וינסטון כפחות חסון, בזמן שהמציאות ההיסטורית היא שהוא סייר ביותר מקומות והיה בעל תעוזה פיזית גדולה יותר מכל מנהיג אחר של המלחמה.
הוא היה לבדו כאשר חזה את הדרך לניצחון כנגד כל הסיכויים. כפי שהסרט מראה, באביב 1940 החזיק היטלר בצבא החזק בעולם, אולם עדיין לא היה לו את האמצעי להעביר אותו דרך התעלה בהתחשב ביכולות האדירות של הצי הבריטי. גם באוויר, הלופטוואפה לא היה מצליח להכניע את חיל האוויר המלכותי. סר וינסטון הניח כי במידה ותוכל בריטניה והאימפריה שלה מעבר לים להחזיק מעמד, יפנה היטלר המתוסכל לכיוון אחר ובכך יקים נגד עצמו אויבים חדשים, אשר יהיו גם בעלי ברית של בריטניה.
זה בדיוק מה שקרה ב-1941. היטלר, מתוסכל וכושל, פלש לברית המועצות, ובהמשך גם הכריז מלחמה על ארה"ב. בסוף 1941 הוא כבר לחם בו זמנית בשלוש חזיתות נגד ארה"ב בעלת הכלכלה החזקה בעולם, בריטניה בעלת הצי הגדול בעולם, וברית המועצות בעלת הצבא הגדול בעולם. ניתן אולי לטעון כי בשלב זה גורלה של המלחמה כבר הוכרע.
לעומת "דנקרק", מתרחשים רוב אירועי "שעה אפלה" בפנים ובתוך המבנים והבתים במהלך ישיבות הפרלמנט, מפגשים אישיים, וסצנות בין סר וינסטון ואשתו המבריקה קלמנטיין. הדיאלוג של הסרט הוא בהחלט מעולה, והשחקנים עושים עבודה נהדרת.
גארי אולדמן משחק את סר וינסטון בצורה יוצאת מן הכלל, ברמה שאפילו עם הלך הרוח הפרוגרסיבי של היום בהוליווד עדיין הוענק לו פרס האוסקר על הצגתו של הענק ההיסטורי הזה. אולדמן הזכיר לדור שלם של צעירים שטופי מוח כי רק לפני 80 שנים בלבד, התרסה עיקשת של אנגלי ויקטוריאני בן 66 ולא גבוה במיוחד הצילה את התרבות המערבית מהברוטלית האכזרית של הנאציונל-סוציאליזם.
"שעה אפלה" בהחלט חשוב גם מעבר למשחק המשובח והעלילה. בדומה ל"דנקרק", גם סרט זה מדגיש את התפקיד הקריטי הנשכח לעתים שהיה גם לבריטים במלחמה בנוסף לרוסים והאמריקאים, זאת דרך האומץ שלהם, המקצועיות הצבאית, ויותר מהכל יכולות ההנהגה של אחד ממנהיגי המלחמה הגדולים בהיסטוריה, וללא ספק אחד הדגולים ביותר בכל המאה ה-20.
סר וינסטון הכיר את הנשמה של עמו. אפילו הבליצקריג על האי שלהם לא מנע מהאזרחים להתארגן ולפעול ככל יכולתם לעזור להציל את הלכודים בדנקרק. האימפריאליסט והמתנגד לשביתות "הבולשביקיות" כלשונו הזה הבין את הלך הרוח של האזרח הבריטי הרבה יותר טוב מכל פוליטיקאי. הסצנה ברכבת התחתית בה הוא נוסע לצד אזרחים בריטיים תוך כדי ההפצצה כאמור לא באמת התרחשה, אולם בהחלט הייתה יכולה. הוא אכן הופיע רבות ברחובות, וההתרסה שלו להתקפה זכתה לתשואות, במיוחד כאשר הראה את סימן ה-V שלו. עם היטלר הוא הבין היטב מול מי הוא עומד, בניגוד לאלו שהנאציונל-סוציאליסט הצליח לרמות אותם, והתנגד קשות לאידאולוגיה שלו.
אולדמן מצליח לשדר היטב דמות של נביא אנטי-פשיסטי. הוא לא מנסה להסתיר את העובדה שההתנגדות העוצמתית של ראש הממשלה קיבלה חיזוק דרך האלכוהול, ובסרט שותה סר וינסטון ויסקי גם לארוחת בוקר.
גם הנשים של חייו מקבלות מעמד מיוחד, וכמו כל אישה טובה, גם קלמנטיין מעניקה לו עידוד יומיומי תוך שהיא מסדרת את העניבה שלו.
היו לו לא מעט רגעים יוצאים מן הכלל גם בשנים מחוץ למלחמת העולם השנייה, וב-1946 למשל הוא התריע בפני ארה"ב אודות "מסך הברזל" שיורד על מזרח אירופה. אולם שום דבר לא יכול היה להשתוות להתנהלותו כראש ממשלה במהלך שנות המלחמה. ההתנגדות שלו הייתה אגדית, ו"שעה אפלה" תופס זאת בצורה מושלמת.
במאמרו על רודיארד קיפלינג ציין ג'ורג' אורוול כי בניגוד לסופרים יותר "תקנים פוליטית", שרד קיפלינג כדמות ספרותיות והוא אחד הסופרים הנערצים ביותר גם ביומנו. אריכות הימים הזאת נכונה גם לגבי סר וינסטון צ'רצ'יל. הוא היה ללא ספק אימפריאליסט בלתי מתנצל בכל הקשור לכוחה העולמי של מולדתו, אותה אהב בכל ליבו.
