דנקרק ב-1940 וב-2017.
דנקרק ב-1940 וב-2017.
ב-1940 הכריז סר וינסטון צ'רצ'יל על הצלחתו של מבצע הפינוי האמפיבי הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה. כ-250 אלף חיילים בריטיים של חיל המשלוח הבריטי, יחד עם כ-140 אלף חיילים צרפתיים ובלגיים, פונו מחופי דנקרק בצפון צרפת דרך התעלה האנגלית הסוערת בין ה-26 במאי ל-4 ביוני 1940 לאחר הנפילה של צרפת. אין ספק כי ללא הפינוי הזה היו רוב החיילים נכנעים או קרוב לוודאי נטבחים על החוף בידי הפאנצר והלופטוואפה הגרמני.
הייתה זו הנסיגה המוצלחת הזאת אשר אפשרה לבריטניה להישאר במלחמה והעניקה את ההשראה למאות אלפי בריטים וצרפתים אחרים לברוח אל מעבר לתעלה במהלך השבועות הבאים. בדומה למצביא האתונאי העתיק פריקלס, גם סר וינסטון צ'רצ'יל ידע לשלב עידוד מוראלי עם זהירות ריאליסטית, ובזמן שהזכיר לבריטים הנצורים באי שלהם שהצלחה כזאת נגד האויב מבשרת גם על התנגדות בריטית מוצלחת בהמשך המלחמה, הוא במקביל הזכיר גם כי הניצחון מעולם לא הושג דרך נסיגות. כאשר החיילים חזרו לאי, הם ידעו כי אומנם מובסים, אך הצלחת הפינוי הפכה את הקערה והעם הבריטי עודד אותם להמשיך להילחם. הם ידעו כי אין זה הזמן להיכנע.
ניתן בהקשר זה לכתוב רבות גם על הסרט "דנקרק" מ-2017 של הבמאי כריסטופר נולאן. ראשית, האיכות הקולנועית של הצגת הקרבות היא יוצאת מן הכלל. תחושות הבלבול, פרדוקס, אירוניה, וההשלכות הלא מתוכננות הכל כך מאפיינות מלחמות מורגשות היטב בסרט דרך המסע של הטוראי הבריטי טומי. הדיאלוג בסרט הוא מועט, ובשתיקה כמעט מתמשכת במסעו האפי לחצות את הים לביתו, נראה כי טומי נמנע מאסון אחד רק בכדי ליפול אל תוך אחר. נולאן צילם את הסרט בצורה נהדרת בהתאם לטכנולוגיות ישנות יותר והוכיח שהן עדיין טובות וכן נמנע מאפקטים דיגיטליים, ובכך העניק למעשה תחושה מציאותית יותר. המטוסים טסים בזוויות ריאליסטית יותר וכך גם צלילי הציוד אוטנטיים במיוחד. אפילו הדיאלוגים המינוריים אינם הכרחיים שכן רצונם של החיילים להגיע הביתה הוא מובן בהחלט.
הסרט מציג היטב גם את סוגי ההגנות השונות של הבריטים והצרפתים בדנקרק בים, ביבשה ובמיוחד באוויר בו הסופרמרין ספיטפייר הבריטי הפתיע את ה-מסרשמיט Bf 109, מפציץ הצלילה יונקרס 87 "שטוּקה", ו-היינקל He 111 הגרמניים אשר היו בטוחים כי יש להם יתרון ברור על הטייסים והמטוסים הבריטיים, אשר סבלו גם ממחסור בדלק.
טבח עצום התרחש מעל הים כמו גם מתחת ובמהלכו מטביעים המפציצים והצוללות הגרמניות אוניות קרב של הצי המלכותי וכן ספינות אזרחיות בריטיות המנסות להציל ולפנות את החיילים הבריטיים והצרפתיים. מרגש במיוחד הוא הטירוף המתרחש על החופים במקביל לקורת הרוח של חיל הקצינים הבריטי. זה ממשיך גם כאשר מתחילים חיילי הרגל הגרמניים, אשר כמעט ואינם נראים בסרט ומזכרים יותר רוחות רפאים, להתקרב לדנקרק ולדחוק את חיל המשלוח הבריטי לאזור מצומצם יותר ויותר.
ככלל, יש לראות בחיוב כל הפקה קולנועית מערבית המוקדשת לתחום ההיסטורי, זאת בניגוד לנפיצות המודרנית של סרטי זומבים, מרוצי רכבים, קונספירציות או סרטי גיבורי העל המגוחכים. הגבורה של צי החילוץ הבריטי, המקצועיות והאומץ של טייסי חיל האוויר המלכותי, כמו גם ההתנגדות העיקשת של אלו שנמצאים על חופי דנקרק מורגשים היטב לאורך הסרט. זה הוא בהחלט סימן חיובי שגם בתקופה המזוויעה ביותר בהיסטוריה של התרבות הפופולרית בזמנינו ניתן עדיין לזכור את העבר ההירואי. חשוב עדיין לזכור שאנו חיים כיום בתקופה בה מיליוני אנשים במערב לא מכירים את ההיסטוריה הכבירה שלהם או רק את הגרסאות המצונזרות או המעוותות שלה, היסטוריה אשר אף מוצגת לרוב דרך המשקפיים הפרוגרסיביות הרואות הכל כ"גזעני", כ"פוביה" כזאת או אחרת וכן הלאה. "דנקרק" אמור להזכיר למבקרי המערב כי ניצחון נאציונל-סוציאליסטי ושל מדינות הציר היה מוביל לסופה של החירות, הנוחות המטריאליסטית והביטחון האישי אותם מיליארד אנשי במערב מקבלים כיום כדבר מובן מאליו.
יחד עם זאת, סרט מושלם כמובן שאינו קיים. בבחינת ההיסטוריה הצבאית כיום, בין אם בסרטים, טלוויזיה או בכתיבה מחקרית, אנו חייבים להתייחס הן לאספקטים האסטרטגיים והן הטקטיים של מקורות עדי ראיה, דהיינו מה שהיסטוריון הצבאי הבריטי הדגול ג'ון קיגן כינה "פני הקרב": פעילותם של האנשים האמתיים עצמם אשר ביצעו בפועל את ההרג או נהרגו בשדה הקרב עצמו. "דנקרק" מציג בצורה טובה אומנם את "פני הקרב", אולם הנרטיב האסטרטגי שלו חלש. הוא אינו מעביר בצורה ברורה את אשר עומד על כף המאזניים, דבר שניתן היה בקלות לעשות על ידי הקדשת שתי דקות בלבד לוועידה נואשת אחרונה של שני מפקדים של חיל המשלוח, או שני מפקדי פאנצר גרמניים הנמצאים במרחק של מספר קילומטרים בלבד, או בדיון בלונדון בין סר צ'רצ'יל לקבינט שלו, או אפילו מספר שניות בהן מתלהם היטלר כלפי המטכ"ל שלו. חמש דקות בלבד של הסבר רקע היו מספיקות בכדי להציג את ההתנגדות בת השעתיים הזאת כהירואית ומרשימה עוד יותר. ההתקדמות הגרמנית לא לגמרי ברורה גם כן, והתמרונים הפוליטיים מאחורי הקלעים כמעט ואינם קיימים.
ב-10 במאי 1940, הרפיון הפתטי של נוויל צ'מברלין התמוטט סופית כאשר הפתיע הוורמכט עם הצלחתו לחדור דרך יער ארדנים אשר עד כה נחשב לבלתי אפשרי למעבר של משוריינים כבדים. בניגוד למלחמת העולם הראשונה בה הצליחה ההתנגדות של בעלות הברית לעצור את מתקפת הפתע הגרמנית, התקפתו של היטלר על מערב אירופה ב-1940 הסתיימה תוך 6 שבועות בלבד, וגורל הממשלות הוכרע עוד לפני כן.
תוך שעות, ראש הממשלה החדש סר וינסטון צ'רצ'יל עמד במפני החלטות מכריעות: מצד אחד, להמשיך להפעיל את הצי, את חיל האוויר וכן את הצבא על אדמת צרפת בכדי למנוע את התמוטטות הלך הרוח הצרפתי המתפורר ובכך לשמור על בסיס פעולה פוטנציאלי באירופה למתקפת נגד אפשרית בעתיד; מצד שני, למשוך את הכוחות מהמקרה האבוד הזה במטרה פשוטה לנסות ולהציל את בריטניה מההתקפה ההבאה של היטלר. סר צ'רצ'יל החליט להמר והשאיר את החיילים הבריטיים פעילים בשטח כל עוד גורלה של צרפת לא הוכרע סופית, אך לא יותר מדי זמן בכדי שלא ניתן יהיה להפקיר את הצבא ובכך גם חלק גדול מהצי וחיל האוויר שיהיו נדרשים מאוד להפצצות והסגר שיגיעו ללא ספק גם לאי הבריטי תוך מספר שבועות. הוא אומנם האמין כי ניתן יהיה להציל לא יותר מעשירית מהחיילים, אולם גם בכל זאת לנסות בכל הכוח את כל האפשר ולא להיכנע לאיוש. הקרב בדנקרק היה למעשה הקדמה לקרב על בריטניה, וכן מסר לגרמניה שהיא פגשה עתה באויב אשר תחת הנהגתו של סר צ'רצ'יל לא ייכנע ולא יתמוטט.
האירוניה של דנקרק היא שהבליצקריג שהיה עד כה בלתי ניתן לעצירה נבלם ללא תבוסה מספר קילומטרים מהחוף האטלנטי רגע לפני שהשמיד את הכוח הקרקעי של הבריטים וכך גם, לפחות פסיכולוגית, את האויב הגדול האחרון של הרייך השלישי בשלב זה.
ההיסטוריונים ממשכים לחקור ולדון עד היום באשר למה שבאמת התרחש. אפשרות אחת היא שמפקדי השדה הבכירים של הגרמנים האטו משום שהיו מותשים בעקבות הקצב המהיר והיקר בו התקדמו בשבועיים האחרונים. אפשרות אחרת היא שהרמן גרינג הבלתי יציב והלופטוואפה שלו ביקשו את תהילת המכה המוחצת הסופית על ידי הפצצת הכוחות המרוכזים על החוף והתמוטטותן של בעלות הברית ובכך בלמו את המרדף הכולל של הגרמנים, כפי שנרמז מהבליץ שהתרחש זמן קצר לאחר מכן מעל לונדון. אפשר שהיטלר הפאסיבי-אגרסיבי החליט פתאום אחרת מסיבה כלשהי, שכן גם במקרים אחרים חרף היתרונות והניצחונות הוא הוכיח עצמו לא החלטי ופחדן תחת לחץ, ואפילו בעת ההשתלטות הקלה לכאורה על צרפת איבד הוורמאכט מעל ל-45 אלף חיילים וספג מעל ל-100 אלף פצועים. ייתכן גם כי היטלר חשב שסר צ'רצ'יל ייצג את מעמד האצולה אשר היה נואש להגיע להסכם בכל מחיר בכדי לשמור על האימפריה מעבר לים ולהשאיר את היבשת האירופאית לגרמנים. אופציה ריאלית פחות אך בכל זאת אפשרית היא שהיטלר חשב כי בריטניה מבועתת אך לא מובסת תהיה מוכנה לסיים את המלחמה באופן רשמי במידה והשריון והארטילריה הגרמנית לא ישמידו את חיל המשלחת.
אפילו לאחר הפינוי המוצלח, כאשר הגיעו הגרמנים לאחר מספר שעות לחוף הצרפתי, הרושם היה כי הקרב על אירופה הסתיים, והבריטים יסתגרו וייכנעו ללא ספק בכדי למנוע מהמולדת שלהם את הברוטליות שחוו פולין וצרפת. ברית המועצות, לאחר שראתה את ההתקדמות הכה מאיימת של השריון הגרמני לא התכוונה להתנער מהסכם ריבנטרופ–מולוטוב אשר עזר לחזק את כיבושי הוורמאכט בעזרת אספקה סובייטית. גם בארה"ב, במהלך אירועי דנקרק, בזמן שממשל רוזוולט חיפש דרכים לעזור לבריטים לחדש את האספקה שלהם, לא הייתה לו כל כוונה להצטרף למה שנראה היה בשלב זה כקרב אבוד. אכן, ייתכן מאוד שגם לאחר המתקפה על פרל הארבור הוא לא היה מכריז מלחמה על גרמניה במידה והיטלר לא היה מכריז מלחמה על ארה"ב ב-11 בדצמבר 1941.
מצד שני, הישרדותו של הצבא הבריטי בדנקרק, כמו גם יכולות חיל האוויר והצי והכישורים המפליאים של תעשיית התחמושת הבריטית, הובילו ליכולתה של האימפריה הבריטית לגייס במשך מספר חודשים מספיק כוחות גם לפני הצטרפותם של האמריקאים בכדי לבלום את האיטלקים במזרח וצפון אפריקה, להציל את מלטה, להילחם בגרמנים ביוון, ליזום הפצצות באירופה, לנצח את הקרב האווירי מעל בריטניה ואף להתמודד עם איום הצוללות.
מצד אחד ניתן כמובן לשבח את ההתמקדות של הסרט ב"פני הקרב" של החייל הפשוט והטבח של החיילים האנונימיים שמתרחש סביבו. מצד שני, גם כאן ניתן היה להוסיף פרטים נוספים בכדי לשדרג את החוויה האינדיבידואלית בקרב. הסרט לא מציג את התמונה המלאה או מרכזת של מאמצי ההצלה של הבריטים, בזמן שבמציאות ההיסטורית מעל ל-800 אוניות מלחמה, ספינות מסחר אזרחיות, סירות דייג ויאכטות יצרו ארמדה אדירה אשר בסרט נראית יותר כמו משט פרטי קטן. הסרט מקטין גם את ממדי הציוד והחומרים שפוזרו בחוף בזמן שבפועל ההרס של הבריטים היה עצום, כאשר מעל ל-2000 תותחים, 60 אלף רכבים, 700 טנקים ומעל ל-11 אלף מכונות ירי אבדו ונותרו מפוזרים על החוף, דבר שלא מוצג כראוי בסרט.
החלוקה המלאכותית לשלוש זירות קרב יוצרת רושם שהבריטים חיכו שבוע והפינוי הופיע בפתאומיות. במציאות, התבצע הפינוי במשך שבוע וכל יום היו עשרות אלפי מפונים. חיל האוויר המלכותי לא הפסיק להגן על הפינוי ואיבד כ-150 מטוסים. עובדה שהוזכרה והוצגה בתחילת הסרט אך נשכחה לאחר מכן היא שחיילים צרפתיים הגנו על העורף של המפונים, ולאחר מכן נתפסו בידי הגרמנים. למעשה, הפינוי לא היה כה ספונטני ובפועל תוכנן על ידי הצי, והספינות הקטנות, בניגוד לנרמז בסרט, לא פינו את החיילים לאנגליה אלא מהחופים לאוניות הגדולות.
בזמן שרוחם האמיצה של הבריטים בהחלט בולטת בסרט, אין הערכה מספקת להישגים שלהם עקב העדר הקונטקסט האסטרטגי ועקב הופעתם הנדירה של הגרמנים על הקרקע. למעשה, מוצג האויב יותר כמופשט והיה נכון יותר להציג אותו בצורה בולטת יותר משום שהקהל אמור להיות מודע לכך שהאויב קיים והאויב אמתי ויש סיבה ממשית לחשוש ממנו ולהילחם באויב מסוכן וממשי, והוא אינו המצאה של קונספירטורים כאלו או אחרים.
משלחת צבאית של הגרמנים לטוניסיה עמדה בפני דילמה דומה בקיץ 1943, אך בניגוד לבריטים בדנקרק הם נכנעו עם צבא בגודל דומה. הסובייטים איבדו צבאות שלמים שנלכדו לפחות בשלושה מקרים שונים ואשר היו פי שניים גדולים יותר מהכוח בדנקרק. היפנים מעולם לא פינו כוחות משלחת לכודים בסדרי גודל דומה. אין ספק כי התעוזה והיכולות של הבריטים בשלב כה מוקדם של המלחמה היו ייחודיים מאוד לאורך שנות המלחמה, סוג של פלישה הפוכה לנורמנדי, רק ללא משאבים, תכנון נרחב באותו סדר הגודל ותוך התשה גרמנית.
התפיסה הנפוצה יותר, במידה רבה של צדק, היא שהיה זה הדם של הרוסים והאספקה של האוצר האמריקאי אשר הכריעו יותר מכל דבר אחר את גורל המלחמה. אולם הנס בדנקרק מזכיר כי גם לבריטים היה תפקיד חשוב מאוד. הבריטים היו המעצמה הראשונה משני הצדדים להתחיל את המלחמה הגלובלית ביומה הראשון והמשיכו להילחם בה עד יומה האחרון. כמו כן, במשך שנה שלמה החל מיוני 1940 ועד יוני 1941 הייתה בריטניה המעצמה היחידה שלחמה ברייך השלישי, וכן הייתה היחידה מבין בעלות הברית להכריז מלחמה על מדינות הציר עקב עקרון ההבטחה לבעל ברית, פולין, בזמן שהאחרות נכנסו למלחמה בגלל שהותקפו או שהכריזו עליהן מלחמה. האינטליגנציה הבריטית העניקה רבות לבעלות הברית, החל מסוֹנָר, לטנקי שרמן פיירפליי, למפענחי האוּלְטְרָה וכלה במנוע רולס רויס מרלין במטוסי P-51 מוסטנג האמריקאים האיכותיים. היו כמובן חיילים שפחדו וניסו לברוח ראשונים, אולם כל זה לא היה אפשרי ללא המשמעת והסדר תחת לחץ שכה אפיינו את הבריטים של הדורות הקודמים. הרוח הקלאסית של הבריטים היא הרוח של דנקרק ושל "נאום החופים" של סר צ'רצ'יל, ורק היא תציל אותם גם מהטירוף והפחדנות של התקינות הפוליטית בזמנינו.
ככלל, מספק "דנקרק" הצצה מודרנית מרשימה לסיוט של מלחמות היסטוריות מוקדמות יותר והוא משדר גם מסר של תקווה, אולם לרוע המזל ללא קונטקסט אסטרטגי או פוליטי רב, שכן המציאות ההיסטורית היא שהיה זה הרבה יותר מניסיון של הבריטים בלבד לשרוד את ההתקדמות הגרמנית.
אולי יותר חשוב מכל דבר אחר, הסרט מזכיר לנו אודות חשיבות הפטריוטיזם, הקרבה למען מטרה נכונה, אומץ ונחישות. עדיין, מסר התקווה בולט יותר מכל אחד אחר. המסר הוא שכאשר המצב הוא בכי רע, אנחנו חייבים לסמוך אחד על השני בכדי לשרוד, זאת בניגוד לסרטי מלחמה אחרים המדגשים את חוסר התקנה של האנושות.
כראוי, מסיים נולאן את הסרט עם דברי סר וינסטון צ'רצ'יל: "עלינו להיזהר מאוד לא להקצות לגאולה זו תכונות של ניצחון. במלחמות לא מנצחים עם פינוי".
בפעם הבאה נדון בסרט "שעה אפלה" מ-2017 בכיכובו של גארי אולדמן בתפקיד סר וינסטון צ'רצ'יל, אשר עלילתו מתרחשת באותה מסגרת הזמן ואף ניתן לכנותו "דנקרק - מאחורי הקלעים". ניתן לציין בשלב זה כי שני הסרטים מאוד שונים אחד מהשני, ובזמן ש"דנקרק" מציג את מעשיהם של החיילים בשטח, "שעה אפלה" את הגברים מקבלי ההחלטות שבשלטון. "דנקרק" מציג בנפרד את שלושת הזירות המרכזיות, בזמן ש"שעה אפלה" הינו מאוד ליניארי ואף עם לוח שנה. "דנקרק" הינו מאוד ויזואלי אך מוגבל לאזור אחד, בזמן ש"שעה אפלה" מורגש לעיתים כקלסטרופובי, אך מציג את התמונה הגדולה של המלחמה.
כך, אפשר להציע ששני הסרטים משלימים אחד את השני. "דנקרק" יכול ליצור את הרושם של סרט אקשן רועש עם מעט מאוד מידע על הדמויות או הקונטקסט ההיסטורי הנואש וחוסר ההדגשה על כמה היה זה חשוב ובלתי אפשרי לפנות את החיילים מהחוף. גם החלוקה לשלוש הזירות יכולה לבלבל את הכרונולוגיה. עדיין, הברוטליות של המלחמה לנוכח החופים היפיפיים של צרפת ואנגליה נראתה כמו מטפורה למלחמה ההרסנית שמתרחשת בסביבה העדינה והיפיפייה של אירופה, והסצנה האחרונה של הסרט היא מפגש מושלם וטרגי בין שתיהן. יש תחושת קשר לדמויות חרף הדיאלוג המינימאלי או שמות. בזכות הצגתו של המסגרת ההיסטורית, מומלץ יותר לראות קודם את "שעה אפלה".
הבמאי של "שעה אפלה" הליניארי עושה שימוש נרחב במרחב הקודר והתת קרקעי הבריטי, תוך שמעט מאוד אור נכנס פנימה ובכך יוצר אווירה כמעט עתיקה. סרט זה לא מדייק פה ושם לטובת העניין הקולנועי, אך לרוב הוא שימושי יותר להבנה ההיסטורית. הוא יוצר רושם של דוקו-דרמה היסטורית של התקופה, אותה מובילות דמויות ברורות ומוגדרות.
בזמן שגם "דנקרק" מעניק כאמור תחושה של תקווה, "שעה אפלה", חרף המסגרת האפלה שלו, מעניק זאת במידה גדולה יותר. הסרט מתרכז סביב שלושת הנאומים החשובים ביותר של צ'רצ'יל, נאומים אשר מילותיהם מעוררות תחושת יִראָה עצומה גם בנו כיום. בליבו של הסרט נמצאת היכולת להגיע לרעיונות אותם ניתן ליישם באופן צבאי בתקופות משבר, וצ'רצ'יל של אולדמן עושה זאת בצורה מושלמת. התקווה הגדולה של "דנקרק" נמצאת בצד השני של התעלה, בחיקו של סר צ'רצ'יל.
בסופו של דבר, מציג "שעה אפלה" את הסיפור של החורבן הקרוב של התרבות המערבית, בזמן ש"דנקרק" מאפשר לחוש את האימה.
