הפסקת האש של חג המולד.
הפסקת האש של חג המולד.
בערב חג המולד הקר החשוך של ה-24 בדצמבר 1914 התרחשה בחזית המערבית הפסקת אש ספונטנית בין חיילי שני הצדדים הלוחמים. במשך זמן קצר במהלך החג ולאחריו הניחו בהסכמה הדדית בצד החיילים הבריטיים והגרמניים את כלי הנשק שלהם וחגגו יחדיו את יום החג של דתם המשותפת.
היה זה 5 חודשים בלבד לאחר תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, והחיילים חפרו את השוחות שבהן הוצבו לאורך החזית וצפו אחד בשני ממרחק בטוח יחסית של כמה עשרות מטרים. כאשר הם גויסו למלחמה הובטח להם כי עד חג המולד כבר יהיו בבית, אולם בפועל השתרעה בסוף דצמבר החזית המערבית לאורך מאות קילומטרים מבלגיה ועד שוויץ. הפלישה הגרמנית לצרפת דרך בלגיה נבלמה כמה עשרות קילומטרים מפריז.
רוב החיילים היו גברים צעירים מאזורים כפריים אשר מעולם לא היו עד כה הרחק מהבית. היה להם קר, הם היו אומללים ומאוכזבים בתוך שלושת שורות השוחות שלהם. עד ערב החג כל אשר ידעו היה חולדות, כינים, גדרות תיל, בוץ וזוהמה, הצפות מים והפצצות ארטילריה הדדיות בלתי פוסקות. גופות רבות שכבו בשטח ההפקר החרוך בין הצדדים. בזמן שהקצינים הבכירים התקוממו בנוחות באחוזות השונות ונהנו מיין, ארוחות חמות וביטחון הרחק מההרג, נותרו הקצינים הזוטרים בשוחות וסבלו בדיוק כמו החיילים שלהם.
רבים מהקצינים הזוטרים הללו לא התנגדו תחילה להפסקת האש הלא רשמית הזאת של הטוראים שהחלה כאשר הבינו הצדדים הלוחמים כי הם לא באמת שונאים אחד את השני ברמה האינדיבידואלית וכי יש להם המון במשותף.
ראשיתו של המהלך היה כאשר הופתעו הבריטים בערב החג לשמוע את הגרמנים שרים בצד שלהם מילים לא מוכרת (כלומר בגרמנית) לצלילי לחן מוכר מאוד של שירי חג המולד וכן מדליקים את נרות החג. הטוראי פרנק סאמטר היה אחד הראשונים לזהות את צלילי החג, ומספר שנים מאוחר יותר הוא נזכר כי "ואז שמענו את הגרמנים שרים 'לילה שקט, לילה קדוש'. אמרתי, קדימה, חברה. בואו נצטרף לשיר". זמן קצר לאחר מכן חיילי שני הצדדים שרו את הפזמון יחדיו, בגרמנית ובאנגלית במקביל, כל אחד בשוחה שלו.
בבוקר חג המולד, ה-25 בדצמבר, יצא סביב 10 בבוקר חייל גרמני אמיץ מהשוחות של הצד שלו והחזיק בידו (כנראה) עץ קטן המקושט בנרות דלוקים ועם ידיים מורמות. הוא חצה בהיסוס את שדה שטח ההפקר הפתוח מול הבריטים והרובים שהם הפנו כלפיו. אולם אף אחד לא ירה. חייל נוסף הצטרף אליו וחייל בריטי יצא לפגוש אותם.
במהרה החלו מאות ואולי אלפי חיילים וקצינים משני הצדדים לצאת בזהירות מהשוחות ללא הרובים אל שטח ההפקר ולהתחבק, לחלוץ ידיים ולהחליף ביניהם ברכות לחג, מזון, בדיחות ומתנות קטנות, ברוח החג. הגרמנים והבריטים עבדו יחדיו לחפור קברים ולקבור בצורה מכובדת את המתים שלהם. טקסי ההלוויה היו משותפים. החיילים של שני הצדדים אפילו שיחקו בכדורגל אחד עם השני. הם החליפו ביניהם סיגריות, משקאות חריפים ותמונות ואף הצטלמו יחדיו, ותמונות רבות פורסמו מאוחר יותר בעיתונות האנגלית. אלו שניסו ככל יכולתם להרוג את "האויב" זמן קצר לפני כן הפכו עתה לחברו. רבים כתבו לבני משפחותיהם ותיארו את הלבביות של המפגש ההדדי, ואף ציינו כי מבינים כי הצד השני בטוח בצדקתו.
ביום זה איבדו הלוחמים בשוחות את צמאת הדם שלהם. הם הוכרחו להילחם אחד בשני על ידי הבודדים בראש הפירמידה והתעמולה קידמה דמוניזציה ועודדה אותם לשנוא את בני דתם מלאום אחר או קבוצה אתנית אחרת. אכן, היו אלו הגנרלים והמפקדים הבכירים, אשר לא נהרגו בשוחות, שביקשו להתערב בכדי להביא לסיומה של הפסקת האש הלא רשמית הזאת. הם פקדו על הפגזת ארטילריה אשר שברה את השלום שכרתו החיילים. העוינות בחזיתות חזרה גם לאחר שקצין בריטי אשר ביקר בשוחות תפס רובה וירה בדם קר בחייל גרמני לא חמוש בשטח ההפקר, וכך המלחמה ושפיכת הדמים חזרו. בחג המולד הבא, מיליוני גברים צעירים ואזרחים חפים מפשע כבר שכבו מתים.
כבר בשלב זה של הפסקת האש של חג המולד גבתה המלחמה מעל לשני מיליון הרוגים, והקווים לא שינו רבות את מיקומם במשך שלושה חודשים. החיילים החלו להבין שהלחימה צפויה להימשך עוד זמן רב. רבים סירבו לחזור להילחם ולהרוג את בני דתם כאשר הקצינים הבכירים פקדו על כך, ורבים מהם הוענשו בעקבות כך והוחלפו בחיילים אחרים אשר הוצבו בשוחות עתודה יום לפני כן. הטוראי הראשון אדולף היטלר היה בין החיילים אשר לא חוו את אחוות החיילים בחזית, וישנן עדויות שבכל מקרה התנגד לה.
הפסקת האש המשיכה עד סוף החג ב-26, אולם במקומות מסוימים היא נמשכה מספר ימים נוספים. לאט אבל בטוח החיילים נפרדו, חזרו לשוחות והמשיכו להרוג אחד את השני. לרוע המזל, הגנרלים למדו את הלקח מחג המולד 1914 ולקחו צעדים למנוע התרחשויות נוספות מסוג זה בעתיד. במהלך החגים שבאו בשנים שלאחר מכן הועברו פקודות מפורשות כי כל הפסקת אש מצד החיילים תיחשב לבגידה ועזרה לאויב. אכן, ניתן רק להניח כי במידה והייתה זאת ההחלטה של החיילים בשוחות, המלחמה בהחלט הייתה נגמרת תוך זמן קצר כפי שהייתה הדעה בתחילתה. אולם עם השנים, מרחץ הדמים והשנאה כבר לא אפשרו יותר הפסקות בסדר גודל כזה.
הפסקת האש של חג המולד 1914 מעולם לא באמת איימה לסיים את המלחמה. במשך 4 השנים שבאו לאחר מכן, הטכנולוגיות הצבאיות והלוגיסטיות החדשות הובילו להרס חסר תקדים ולמותם של מיליונים רבים. חיילים רבים אשר לקחו חלק בהפסקת האש המשיכו להילחם במהלך השנים, ורבים מהם לא חזרו הביתה. ב-1916 כבר היה שימוש נרחב בגז ובחג המולד 1918 מעל ל-16 מיליון כבר מצאו את מותם.
האירוע הדגיש את הניגוד העצום בין התעמולות של הממשלות לספונטניות ברוח החג. למעט האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר אשר ביקש את הרגיעה בלילה הקדוש לנצרות הקתולית, היו אלו רק החיילים הגרמניים, הבריטיים והצרפתיים הפשוטים בחזית המערבית שעשו זאת בפועל. ישנן אף הערכות גסות שאולי עד 100 אלף חיילים השתתפו בצורה כזאת או אחרת בהפסקת האש הלא מתוכננת הזאת. הפסקת האש חשפה את הליקויים של מערכת ערכים כושלת שהייתה בתהליך של הרס עצמי.
הלקח מהאירוע ההיסטורי הזה הוא ברור למדי. אנשים בעלי זיקה דתית דומה או מאותו רקע תרבותי לא חייבים לשנוא אחד את השני, בטח ובטח שלא עקב השקפות פוליטיות-חברתיות שונות. אסור להם לתת לפוליטיקאים או לבעלי ההשפעה לפלג אותם או להפנות אותם אחד נגד השני. חרף ההשקפות השונות שלהם, אנשים בעלי אותה דת או מסגרת תרבותית דומה חייבים לשמור על אחדות, לפחות כלפי חוץ, שכן תמיד יהיו להם אויבים אמתיים הרוצים את השמדתם ואשר רק ייהנו מהפילוג הזה ויחכו שהוא יגדל, ואף ישתפו פעולה עם צד נאיבי אחד נגד האחים שלו בצד השני.
