רדיפת יהודי פרס במכתבי האליאנס.
רדיפת יהודי פרס במכתבי האליאנס.
בעבר שוחחנו על רדיפת יהודי צפון אפריקה במאה ה-19 והצגנו מסמכים רבים - אם כי עדיין מדגם קטן מאוד מכלל הזמינים מהתקופה - מהארכיון העצום של ארגון "האליאנס" ("כל ישראל חברים") המצביעים על מצבם העגום של יהודי המגרב. המסמכים הרבים הנמצאים בידי האליאנס מציגים תמונה לא פחות חמורה גם בקרב יהודי פרס. נציג עתה מספר קטן של דוגמאות ממסמכי התקופה המראים את התנאים העגומים בהם הם חיו באיראן במחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
• יוני 1873: פניית יהודי אנגליה לשאה של פרס.
הנהלת ההתאחדות האנגלו-יהודית, המקושרת לאליאנס, פונה לשאה של פרס במהלך ביקורו בלונדון בכדי שישמע את "ההצהרה על התלונות שמהן סובלים יהודי פרס, ואשר כוללות אומללות וסבל." לאחר מכן היא מציגה רשימה בת 8 סעיפים המתארים את הפגיעות ביהודים כגון האשמת הקהילה כולה עקב מעשיהם של יהודים בודדים, שהשבועה היהודית לא נחשבת בבתי המשפט, שיהודי שממיר את דתו הופך לבן המשפחה היחידי שזכאי לקבל את הירושה המשפחתית, בערים רבות אסור ליהודים לפתוח חנויות בשווקים, זכויות משפטיות הניתנות רק למומרים, מסים שרירותיים המופנים רק כלפי היהודים, היהודים מפחדים לפנות לבתי המשפט עקב סכנת הנקמה, וכי אין הגנה של החוק על חיי היהודים. הנהלת ההתאחדות מקווה כי השאה, אשר מטייל בערי אירופה ויכול להיות נאור, יכול לשחרר את יהודי פרס מהמגבלות ואי השוויון. עתירות דומות נמסרו לשאה גם במהלך ביקורו בפריז, ברלין, וינה, אמסטרדם, בריסל, רומא וקונסטנטינופול.
• אוקטובר 1892: יהודי המדאן מחויבים ללבוש טלאי מזהה.
מצוין מכתב שנשלח לממשלת צרפת למען יהודי המדאן בו נכתב כי דבר לא השתנה וממשלת פרס לא מצליח למנוע מאזרחיה את היחס הפוגעני כלפי היהודים אשר בא לידי ביטוי גם ברדיפות קנאיות נגד החלשים, זאת משום לאנשי הדת והאצולה יש השפעה גדולה על ההמונים כנגד רצונו של השאה. המכתב מציג רשימה של 22 דרישות שהוצגו כלפי יהודי העיר, אשר מצדם חייבים או לקבל אותן, או להמיר את דתם, או להירצח. רבים בחרו להמיר את דתם, אך הרוב נסגרו בבתיהם עקב הפחד. בין 22 הסעיפים ניתן למצוא איסור על היהודים לצאת מהבית בזמן הגשם או שלג בכדי למנוע אפשרות "שהזוהמה" שלהם תיגע במאמינים, הנשים חייבות לחשוף את הפנים שלהן בפומבי בדומה לזונות, הם חייבים ללבוש שני בדים צבעוניים מיוחדים, אסור ללבוש בגדים יפים והגברים יכולים ללבוש רק צבע כחול, חייבים ללבוש נעליים שונות אחת מהשנייה, יש חובה לשים טלאי אדום על החזה, אסור לעקוף "מאמינים" ברחוב, אסור לדבר בקול רב עם המאמין, המלווה היהודי למאמין חייב לאסוף את חובו בצורה מכובד מאוד; במידה והמאמין מעליב יהודי, על היהודי להישאר שקט וכנוע, יהודי שקונה בשר חייב לעטוף אותו כך שלא יראה, אסור ליהודים לבנות מבנים יפים, אסור שהמבנים יהיו גבוהים יותר מאשר של המאמינים, אסור להשתמש בסיד לטיוח, הכניסה לבית היהודי צריכה להיות נמוכה, אסור ליהודי ללבוש מעיל אלא רק לשאת אותו בידיים; אסור ליהודי לגלח את זקנו, אפילו לא בכדי ליישר אותו במעט עם מספריים, אסור לעזוב את העיר וליהנות מהאוויר הנקי של המרחבים, אסור לרופאים יהודיים לרכוב על סוסים לעומת הרופאים של המאמינים, אסור יהודי שייתכן כי שתה אלכוהול להיראות בציבור אחרת יוצא להורג במידי, יש לחגוג את החתונות בסודיות, ואסור על היהודים לאכול פירות טובים. המגבלות הללו על יהודי המדאן צפויות להיות נכונות כלפי כל יהודי פרס, ומאמיני העיר צועקים ללא חרף מוות ליהודים או המרה. מעל ל-100 נשים יהודיות הפילו את העובר ו-200 נשארו ללא חלב אם עקב הפחד של היהודים העניים מפני האלימות. החיים כבר בלתי נסבלים והמוות עדיף, הם מבוצרים בבתים מעל ל-40 יום במצבם העגום ובמצב כזה אפשר שימירו את דתם.
• פברואר 1893: התנגדות המולות לרפורמות של השאה.
שוב רדיפות חמורות של יהודי המדאן. אנשי הדת המקומיים מתחזקים בהשפעתם ומתנגדים לרפורמות של השאה. המולא שנודע כרודף היהודים עזב את העיר, אולם אין הדבר הוביל לרגיעה. בכל מקום שהגיע אליו זכה המולא הזה לאהדה רבה ועידוד על מעשיו נגד היהודים. מולות אחרים רוצים לנהוג כמוהו. מחליפו בהמדאן לא פחות נוראי ומתכנן קשיים עבור היהודים. חסידיו עוברים ברחובות ומאיימים על היהודים. יהודי אחד הוכה באכזריות בתואנה כי לא פינה את דרכו מספיק מהר, ואחר ניצוד כמו בעל חיים משום שלא לבש את הטלאי האדום. נשים ורבנים מותקפים. לבוש של הנשים נקרע ובכך הן עוברות השפלה. רב שנעצר ברחוב עקב האשמת שווא על אי לבישת טלאי מזהה לאחר שזה נתלש ממנו בכוונה עבר הכאה אכזרית ברגלים עד למצב גסיסה. גם אחרים חוו פגיעה דומה. המכתב מציין כי הרדיפות הרבות מאוד נגד היהודים הן כמו האינקוויזיציה הספרדית שנועדו לגרום ליהודים להמיר את דתם. הרשויות לא מגינות על היהודים. עדויות על טבח ביהודים וזורואסטריזם בדרום פרס.
• מאי 1894: יהודי שיראז מוגדרים כטמאים.
אוכלוסיית יהודי שיראז הצטמצמה פי 2 עקב עזיבתם ההמונית בעקבות הרדיפות. כמות עיסוקי הפרנסה שלהם מוגבלת מאוד, רובם עובדים בעבודות לא מכובדות ולובשים בגדים ישנים. רובם עובדים מהבית עקב האיסור על היהודים לפתוח חנויות בשווקים. בשיראז, כמו בכל רחבי פרס, היהודים נדונים ללעג וזלזול. בימי הגשם כלל אסור ליהודים לצאת בכדי "שהזוהמה" שלם לא תפגע במאמינים. אין ליהודים מאפייה והם תלויים במקומיים אשר מוכרים להם יקר ככל הניתן. בתקופות מחסור היהודים סובלים יותר והאספקה לא ניתנת להם. כך, פונים יהודי שיראז לאחים רוטשילד בפריז עבור התמיכה.
• מאי 1897: יהודי טהראן חייב לשים טלאי מזהה.
השאה החדש לא מעוניין להגן על היהודים כמו אביו והמקומיים החלו לפגוע ביהודים. בכל פרס, ברגע שאיש דת רוצה להפוך לפופולרי הוא מיד מטיף נגד היהודים והקנאים תוקפים אותם, וזה בדיוק מה שקרה עתה גם בטהראן. איש דת חדש החל לדרוש כי היהודים ישימו טלאי מזהה ויעצבו את השיער שלהם בשונה מהמאמינים. השלטונות לא יכלו לעשות דבר נגד הלהט של הקנאים. לאחר שהיהודים סירבו, המקומיים תקפו את הבתים שלהם והכריחו אותם לשים את הטלאי. גם השגריר האנגלי לא יכל לעשות דבר בכדי לעזור ליהודים.
• יוני 1897: הבריטים מכריחים את השאה להגן על היהודים.
השאה מבקש להבדיל את היהודים בדרישתו שיצמידו לחזה שלהם צלחת כסף עליה חרוט "יהודי". זאת הוא הציע כפשרה עם אנשי הדת שלו אשר בכל זאת סירבו להצעה וביקשו לבצע מעשים חמורים יותר נגד היהודים. יהודי אחד בשם לוי סירב לשים את הטלאי משום שהיה מוגן בידי הבריטים, וההמונים לקחו אותו לקונסול הבריטי. לאחר שהקונסול הגן על היהודי, הוא קיבל תשובה דרך הטלגרף ממוניו בלונדון אשר לחצו על השאה וחייבו אותו להגן על היהודים ולמנוע מהם לשים את הטלאי. החלטה זו הובילה לזעם בקרב המקומיים אשר טבחו ביהודים.
• 1897: הטפה לטבח היהודים בהמדאן.
ניסיונו של השאה לעזור ליהודים כשל ומצבם של רבים מהם רק הוחמר. בהמדאן, מאמצי השאה הובילו רק לקנאיות עוצמתית יותר בקרב המקומיים נגד היהודים והם קראו במסגדים לטבוח ביהודים במהלך החג, בזמן שהיהודים אף הציעו תשלום להרגעת הרוחות. ב-כרמאנשאה נשארו היהודים בבתיהם במהלך ימי החג ובכך לא נפגעו, והשיעים פגעו בעיקר בסונים. ישנה שמועה כי בשיראז 20 יהודים נרצחו ו-3 בתי כנסת נשרפו.
• יוני 1897: השאה מנסה להגן על היהודים.
פניה של השאה בעצמו לכל המושלים להפסיק את הרדיפות נגד היהודים ולבטל את הטלאי המזהה.
• 1898: מי הגשם ב-לאר ניתנים למאמינים בלבד.
בצורת וארבה פגועים קשות בחקלאות. היהודים סבלו בשקט מהרעב, אולם אז הגיע ל-לאר איש דת קנאי נגד היהודים. המעיינות סביב לאר הן מי מלח בלבד והעיר תלויה במצבורי מי הגשם לשתייה. איש הדת אסר על היהודים להשתמש במים אלו תחת עונש מוות משום שהיהודים הינם "טמאים", והם נאלצו לשתות מי מלח. הוא אסר על כל מגע עם היהודים, אשר מתקיימים מרוכלות בכפרים שכנים, והמקומיים מוכרים להם את המינימום הנדרש בלבד. במשך שנתיים היהודים סגורים לרוב בבתיהם וברעב. לאחר הפנייה לשאה, חויב איש הדת לעזוב את לאר, אך הייתה זו טעות משום שלפני עזיבתו הוא השביע על ספר הקודש את כל בעלי החנויות לנתק את כל הקשרים עם היהודים, והללו ביקשו מהיהודים לשלם במידית את הקרדיט של כל החובות שלהם. היהודים היו חייבים אם כך למכור את כל הסחורה שלהם, אשר הספיקה לכסות רק חלק מהסכום הנדרש. עקב החובות שנותרו היהודים נאסרו והוכנסו לכלא. במידה ולא יוכלו להסדיר את החובות לא יהיה להם מנוס אלא להמיר את דתם שכן רק אז החובות יימחקו. כל זאת במקביל לרעב ומוות. מספר יהודים קיבלו אישור לצאת מפרס ולחפש עזרה בחוץ.
• מאי 1898: איומי המרות קולקטיביות ב-לאר.
היהודים בעלי החובות ב-לאר שנאסרו קיבלו 6 חודשים להסדיר את חובותיהם, ואלו שהורשו לצאת מפרס נותר להם מעל לחודשיים בלבד לעזור להם, אחרת בכוח יהיו חייבים להמיר את דתם. גם תשלום החובות רק יעודד בפועל את הרודפים שכן המלחמה הזאת נגד היהודים הפכה לעניין רווחי.
• אוקטובר 1910: עלילת דם בשיראז.
ההתרחשות ברובע היהודי בשיראז מזוויעה מעל לכל דמיון. תוך מספר שעות בלבד 6000 יהודים הופשטו מכל הרכוש שלהם. היהודים הואשמו כי ילדה של המקומיים נעלמה ברובע שלהם לצורכי הדם שלה למטרה טקסית. רבנים נפגעו ונשבעו כי אינם יודעים דבר על הילדה. היהודים קיבלו איום כי במידה והילדה לא תמצא למחרת הרובע שלהם יישרף וייהרס. למחרת דווח כי גופת הילדה נמצאה כקילומטר מהעיר, לא הרחק מבית הקברות היהודי. בהמשך התברר שהגופה הייתה שייכת בכלל לילד יהודי שהוצא מהקבר לאחר שכבר לא ניתן היה לזהות את זהותו במטרה להאשים את היהודים. ההמונים הזועמים צעדו אל הרובע היהודי. יחד עם החיילים החלה הביזה הנוראית של הרובע היהודי אשר נמשכה כשבע שעות מזוויעות. כל 260 בתי היהודים נפגעו. חיילים, אצילים, סוחרים ממקומות אחרים, סיידים ואפילו נשים וילדים לקחו חלק בביזה. הבוזזים יצרו שרשרת אנושית ועברו ברחוב לתפוס את כל אשר יכלו. כל אשר לא ניתן היה לקחת נהרס. הדלתות והחלונות נתלשו מהבתים. הרצפות של הבתים נשברו בכדי לראות אם אין היהודים מחביאים דבר. גם היהודים עצמם נפגעו, ועם תחילת ההסתערות על הרובע ברחו לכל הכיוונים, בין אם לבתי המוסלמים החברים, הקונסוליה הבריטית, טרסות ואפילו מסגדים. אלו שנשארו להגן על רכושם נהרגו או נפצעו קשות. 12 יהודים מצאו את מותם ו-15 נפגעו בצורה קשה. 40 נפצעו קלות יותר. אחד החיילים תלש בכוח עגיל זהב מאוזנה של אישה יהודייה. מקומי אחר חתך שרשרת מצווארה של אישה תוך שהוא גם חותך אותה עמוקות. כ-6000 יהודי קהילת שיראז נותרו ללא כלום למעט הבגדים שהיו עליהם. נראה כי הרשויות רק עודדו את החיילים לבצע את הפוגרום. לאחר מכן הגיע השלב בו מאכילים את הרעבים שנוצרו בעקבות הפוגרום.
