רדיפת יהודי פרס.
רדיפת יהודי פרס.
במהלך עשרות השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, כמו גם במאות השנים שקדמו להן, במהלך כל העדר של השפעה מערבית סבלו יהודי המזרח וצפון אפריקה מרדיפות חמורות. יחד עם זאת, ההשפלות והדיכויים הן הקהילתיים והן האינדיווידואליים היו חמורים אפילו עוד יותר באזורים בהם שלטה הדוקטרינה השיעית, במיוחד פרס ותימן. אולם בניגוד לפוגרומים המוכרים שהתרחשו במזרח אירופה, אלו שהתרחשו באזורים הללו כמעט ואינם נידונים.
באיראן, ההישגים של תנועת הרפורמה שהגיעה לשיאה בחוקה של 1906 אכזבו רבות את הליברלים המקומיים וכן את בעלי דתות המיעוט. היה זה בפועל רק 20 שנים מאוחר יותר שרזא ח'אן פהלווי הפך ל-שאה ב-1925, שבר את כוחם של אנשי הדת השיעים, והחל ברפורמות אשר קידמו את הליברליזם והמודרניזם של פרס, לרבות ביטול ההפליה המסורתית של זורואסטרים, יהודים, נוצרים ובהאים. בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי, המשיך במדיניות הסובלנית הזאת כלפי המיעוטים הדתיים עד להדחתו במהפכה האיראנית הקיצונית של 1979 בהשראתו של הגולה האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, המנהיג המוכרז של אנשי הדת השיעים.
הניתוח של היסטוריית יהודי פרס הינה חשובה מאוד לצורכי הבנת היחס המושרש של הן אנשי הדת השיעים והן של ההמון המקומי. כפי שנראה יותר לעומק בפעם הבאה כאשר נבחן את מסמכי התקופה, אחד המסמכים הוא בקשה של איגוד אנגלו-יהודי אשר פנה ב-1873 לשאה של פרס נאסר א-דין קאג'אר במהלך ביקורו באנגליה. המסך הזה, כמו גם המכתבים האחרים, מציגים את התנאים העלובים של היהודים במספר ערי איראן בין 1892 ל-1898, השנה בה נוסד בטהראן בית הספר הראשון של ה-אליאנס ("כל ישראל חברים"). אחד המכתבים מתאר את הביזה והפוגרום של הרובע היהודי של שיראז ב-1910, זאת לאחר שהיהודים הואשמו באופן כוזב ברצח טקסי של ילדה מקומית. כאמור, בפעם הבאה נדון בהרחבה במספר דוגמאות של מסמכי התקופה.
קיומן של קהילות יהודיות בפרס ובבל חוזרות עוד לתקופה של הנביאים המסורתיים ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל. היהודים חיו למעשה באזורים אלו מאז ההגליות האשוריות ב-722 לפנה"ס וגלי הגלות הבבלית החל מ-597 לפנה"ס. תחת שלטונו של המלך הפרסי כורש הוכרז כי אנשי העמים השונים שהוכנעו בידי האשורים והבבלים יורשו לחזור לארצות שלהם, וכך ביניהם גם היהודים קיבלו את האישור לבנות שוב את ירושלים ב-538 לפנה"ס. כורש זכה לפיכך להוקרה רבה במספר ספרי התנ"ך, והוא אף צוין כשליח האל. לאחר האישור הזה כ-50 אלף יהודים חזרו לארץ ישראל, בזמן שרבים אחרים בחרו להישאר ליד נהרות בבל ובפרס ובכך יצרו את הגרעין של הפזורה החשובה אשר המשיכה לגדול ולהתפתח גם דרך השושלות האחמנית, הפרתית והסאסאנית.
הכיבוש הג'יהאדיסטי של פרס ב-642 הוביל לסיומן של 1200 שנות עצמאות, והיא שולבה בתוך האימפריה של הכובשים שבירתם הייתה דמשק הכבושה ובהמשך בגדד. כלל המבנה החברתי של פרס חווה שינויים דרסטיים כאשר החליפה הדת של הכובשים את הזורואסטריאניזם בתור דת המדינה. אלו שלא נכנעו לכובשים הוכרחו להפוך לאזרחים מופלים סוג ב' - ד'ימי. הכובשים סבלו את הד'ימי שלהם באזורים שהשתלטו עליהם אך ורק בתנאי שהללו הסכימו לקבל את כל המוגבלויות וההשפלות שנקבעו ב"תנאי עומר" אשר קבעו את ההשפלות הן של קבוצות המיעוטים והן של אינדיבידואלים. למעט מספר תקופות קצרות וחריגות שבהן המגבלות הללו נאכפו פחות והיו אף אינדיבידואלים אשר עלו למשרות חשובות, אי השוויון החברתי הזה נותר על כנו עד אמצע המאה ה-13 כאשר השליט המונגולי הולאגו חאן כבש את פרס, תפס את בגדד וסיים את הח'ליפות העבאסית.
האימפריה המונגולית האדירה החשיבה את רוב האזורים שלה כשווים ומעמד הד'ימי בוטל. ארגון חאן אפילו העדיף נוצרים ויהודים בתפקידי מפתח באימפריה שלו ומינה את היהודי וחברו הרופא סעד אל-דוולה לווזיר שלו. אל-דוולה זכה להערכה רבה גדולה גם בקרב אויביו בזכות החוכמה ותחושת הצדק שלו, אולם אנשי הדת השיעים סלדו ממנו ושנאו אותו. ואכן, עם מותו של ארגון חאן, אל-דוולה נרצח בפרעות נגד יהודי פרס במרץ 1291. כפי שכותב ההיסטוריון הפרסי בן המאה ה-14 אל-וצאף, עתה יהודי האימפריה המונגולית "דוכאו ורכושם נשדד ... בכל ברחבי ארץ האסלאם". ההיסטוריון הסורי הנוצרי ממוצא יהודי גרגוריוס בר הבראוס בן המאה ה-13 הוסיף: "הלשון לא יכולה לומר והעט לא יכולה לכתוב את המעשים והזעם שעלו נגד היהודים בשלב זה".
לאחר שגאזאן חאן המיר את דתו ב-1295 והפך ל-מחמוד גאזאן, חזרה מערכת הד'ימי ביתר שאת מאשר בעבר. תחת יורשו אולז'יטו, המוכר גם כ-מוחמד ח'דאבנדה, הכנסיות ובתי הכנסת נהרסו, ולפי בר הבראוס: "לא ניתן היה לראות נוצרי ללא חגורה סביב חוציו ושום יהודי ... אלא אם כן היה לו סימן בראש". מדובר היה למעשה בסימני זיהוי של הד'ימי בפומבי, המבשרים של מה שהפך להיות מאות שנים מאוחר יותר הטלאי הצהוב. שיא ביזוי היהודים בתקופת שלטונו הייתה החרמת הקבר המסורתי של הנביא יחזקאל, ועליו נבנה מסגד עם מינרט. גם ההמרות הדתיות היו נפוצות מאוד בתקופה זו, ואחד מהם היה הרופא היהודי ראשיד אל-דאולה, אשר הפך לאחר המרתו למדינאי וההיסטוריון ראשיד אל-דין. הוא הפך לווזיר הגדול ביותר של השושלת האילח'אנית באיראן ואחת הדמויות המרשימות יותר בהיסטוריה של המזרח. אולם גם הוא הוצא להורג בגיל 70 ב-1318 לאחר שהואשם כי דיבר נגד אלוהי דתו החדשה, וראשו הכרות הועבר ברחבי העיר במשך מספר ימים וזכה לכינויי גנאי: "זה ראשו של היהודי שבפגע בשמו של האל". 100 שנים מאוחר יותר, גם המאוזולאום שהוא בנה עבור עצמו נהרס, ובכדי לא לפגוע "בקדושת" המתים "המאמינים", הועברו עצמותיו לבית הקברות היהודי של תבריז. אין עדויות כתובות נוספות ממותו של ראשיד ועד עליית השושלת הספווית בתחילת המאה ה-16 באשר לגורלם של יהודי פרס, לרבות תקופתו האכזרית ללא ספק של טימור ויורשיו, אשר מוכרים ביחסם השלילי למיעוטים הדתיים.
בתקופת השושלת הספווית הפכה השיעה לדת המדינה והוספה גם הדוֹגמָה של טומאה טקסית כגנאי נוסף על מנת להבדיל את הד'ימי מ"המאמינים". תקופת חיובית מסוימת התרחשה בתקופת שלטונו המוקדמת של עבאס שאה הראשון אשר שלט בסוף המאה ה-16 והמחצית הראשונה של המאה ה-17 כאשר זכו המיעוטים הדתיים ליחס טוב יותר וסוחרים ובעלי מלאכה זרים, בעיקר ארמנים, קיבלו עידוד להתיישב בבירה החדשה אספהאן. בתקופה זו הוקמו קהילות יהודיות חדשות בעשרות ערים וכפרים שונים ברחבי פרס.
יחד עם זאת, במחצית השנייה של תקופת שלטונו החל השאה לשנות את גישתו. יהודי שהיה ממורמר כלפי בני דתו מהעיר לאר בדרום איראן השיג צו מלכותי, בעידוד אנשי דת שיעים, המחייב את כל היהודים ללבוש טלאי מזהה מפלה וכיסוי ראש משפיל. בערב יום שבת ה-8 באוקטובר 1656, כל יהודי אספהאן גורשו באכזריות בתואנה ל"טומאה", והוכרחו בכוח להמיר באופן קולקטיבי את דתם לזו של המקומיים. מקור נוצרי כתב כי "מלך פרס ... הורה שכל יהודי ממלכתו יהפכו למוסלמים, 100,000 במספרם". במהרה התגלה שהמומרים בכפייה הללו המשיכו לקיים את היהדות בסתר, ויחד עם העובדה שמשום שהפסיקו להיות ד'ימי לא שילמו יותר את מס הג'יזיה והכבידו בכך על הקופה הציבורית, החלו אנשי דת השיעה לדרוש: "הו שאה, מי ששחור ומכוער לא יכול להפוך ללבן ... היהודים לעולם לא יוכלו להאמין בלב כנה בנביא שלנו ... גם אם אתה שוטף כושי 200 פעמים, לא תוכל למצוא עליו זכר ללובן". ב-1661 הרשה להם צו לחזור ליהדות גם באופן פומבי, זאת בתמורה לתשלום הג'יזיה ולבישת טלאי מזהה על בגדיהם.
באופן דומה, גם נוצרים ארמנים וזורואסטרים הוצאו מאספהאן בתואנה ל"טומאה". החוק העניק לנוצרים והיהודים זכויות מסוימות בתחום הירושה, אך רק בתנאי והללו ימירו את דתם. ב-1658 כתב האפיפיור לשאה למען הנוצרים, אולם ליהודים לא היה למי לפנות בכדי להקטין את ההשפעות החמורות שהיו לחוק זה.
הרדיפות של היהודים והמיעוטים הדתיים האחרים המשיכו אל תוך המאה ה-18, והללו סבלו רבות מחוקי ה"טומאה" ("נג'יס") השיעים. תחת השליט הספווי האחרון ביקשו אנשי הדת המקומית להכריח את כל המיעוטים הדתיים להמיר את דתם אך ללא הצלחה. היהודים הצליחו למזלם להינצל מהכחדה פיזית ורוחנית בזכותו של נאדיר שאה אשר שלט במחצית הראשונה של המאה ה-18. נאדיר ניהל אומנם מסעות ג'יהאד רבים, אך הוא היה גם סוני וביטל את השיעיזם בתור דת המדינה, יחסו למיעוטים הדתיים היה סובלני יותר, והוא אפילו ייסד קהילה יהודית חדשה בעיר משהד.
השושלת הקאג'ארית ממוצא טורקי שלטה באיראן מסוף המאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20, והמשיכה למעשה במדיניות של השושלת הספווית. הקאג'ארים חזרו לאספקטים החמורים וחסרי הסבלנות ביותר של השיעה. הנוסע והמטייל היהודי רבי דוד דבית הלל הגיע לפרס בשנות ה-20 של המאה ה-19 ותיאר את הרדיפות של היהודים והנוצרים. הוא אפילו חווה על עצמו את משמעות הטומאה הטקסית של השיעה והציג עדויות של האשמות שווא נגד יהודים על שמבצעים רצח פולחני אשר מובילות למאסרם או גירושם של היהודים ממספר ערים. ב-1830 כל 400 יהודי תבריז נשחטו, ולפי חלק מהעדויות באופן שגרונם נחתך כמו של כבשים. במהלך העשורים שבאו לאחר מכן, מספר קהילות יהודיות הותקפו ורבים מאוד הוכרחו להמיר את דתם. הדוגמה הבולטת ביותר היא גורלם של יהודי משהד ב-1839; מיסיונר אנגליקני תיאר את קהילת העיר בתחילת שנות ה-30, וכאשר שוב חזר אל העיר ב-1844 תיאור באופן חי את המומרים הטראומטיים החדשים - ג'דיד אל-אסלאם - אשר ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר בלבד. באותה התקופה כמו המורנו - המומרים בספרד - חויבו 2500 יהודי שיראז בכוח להמיר את דתם ב-1830, כפי שתיאר 20 שנים מאוחר יותר הנוסע היהודי המולדובני-רומני ישראל יוסף בנימין בחיבורו על מסעו למזרח.
למעשה, במהלך כל המאה ה-19 תיארו מטיילים אירופאים שונים את האומללות העמוקה של יהודי פרס, כמו גם מיעוטים דתיים אחרים, בעיקר הבהאים אשר סבלו מרדיפות ומקרי רצח חמורים לרבות המייסד עלי מוחמד שיראזי, "הבאב". כפי שכתב אחד מהם: "אכן אי אפשר להעלות על הדעת את הזוועות שממלאת את דעתם של יהודי פרס. הו, כמה פעמים התאבלתי כשראיתי את ילדי ציון, וצאצאי אברהם, רועדים מהזעף ומנסים לצחוק בחיוך של מחומדאן!" "שריד ישראל הפגוע עדיין גונח מכל הסבל והמצוקות שפגעו בהם על ידי אוכלוסייה פורקת עול ואכזרית!"
גם ישראל יוסף בנימין, לאחר שמציג 15 דוגמאות לדיכוים השונים, כותב: "זו התמונה העגומה אך האמתית של המצב המדוכדך אליו נידונים היהודים להתקיים." בהקדמה למהדורה הראשונה של חיבורו הוא פנה אל יהודי אירופה בשם יהודי המזרח: "כמה הייתי שמח אם הייתי יכול לעניין אותם במצוקתם של בני דתם שהם קורבנות של ברבריות ופנאטיות מזרחית. אחינו [האירופאים] החזקים והחופשיים שיש להם את המזל לחיות תחת משטרים ליברליים, שבהם הם נשלטים על ידי חוקים נבונים ומתייחסים אליהם בצורה אנושית, יבינו עד כמה המצב של אחיהם במזרח הוא חריג ודחוף. הדת דורשת זאת, האנושות דורשת זאת. שהקב"ה יפחית את הנטל של כל כך הרבה צרות, שיגמול את גבורתם לאחר מאות שנים של עבדות ואמונתם האיתנה תחת רדיפה אכזרית שכזו."
ה-אליאנס ("כל ישראל חברים") הוקם ב-1860. הארכיונים שלו מחזיקים במקורות היסטוריים מאוד חשובים אודות יהודי פרס במהלך העשורים האחרונים של השושלת הקאג'ארית, והחל מ-1865 ניתן לראות בעקביות במכתבים הללו את מצוקתם הגדולה של היהודים בפרס. בין שלל הדוגמאות ניתן למצוא בארכיון כי ב-1866 אולצו בכוח יהודי באבול בצפון איראן להמיר את דתם; בתגובה ללחץ שגרירי בריטניה וצרפת התערב השלטון המרכזי ואישר להם לחזור ליהדותם, אך לא לפני שרצחו ההמונים 18 יהודים, 2 מהם נשרפו בחיים. ב-1869 הוצגה פנייה נרגשת לאליאנס לגבי "אין ספור רדיפות" וניסיונם של בעלי הדת המקומית להשיג שליטה על הקברים המסורתיים של מרדכי ואסתר ב-המדאן. ב-1873, בעת ביקורו של השאה באירופה, פנו אליו נציגי האליאנס המקומיים בכל הערים הגדולות שהגיע אליהן, לרבות משלחת של מכובדים יהודים אירופאים אשר ביקשו ממנו בשם יהודי פרס לפתוח בית ספר בטהראן. הבקשה הזו לא התממשה במשך 25 שנים, במהלכם המשיכו להגיע למשרדי האליאנס בפריז דיווחים המתארים את החיים הטראגיים היומיים של יהדי פרס, זאת חרף ניסיונות השאה להגן עליהם. השלטונות העותמאניים אף ביקשו למנוע את הגירתם לפלשתינה.
בשנים שקדמו למהפכה הקנאית של 1979 נהנו היהודים באופן יחסי מיחס חיובי מהשלטונות ושגשוג יחסי של הקהילה היהודית, אולם היהודים היו מודעים למצב הרופף והלא ודאי שלהם. הקהילות המקומיות המשיכו להיות קנאיות נגדם, התרחשו מקרי אלימות ספורדיים נגדם, ואנשי הדת המשיכו להסיט נגדם את ההמונים. כבר בחודשים שקדמו למהפכה ב-16 בינואר 1979 החלו המיעוטים, לרבות הסונים, לחוש בחוסר ביטחון. הבהאים היו הראשונים להיפגע מהאלימות ברחבי המדינה, כמה מהם נרצחו, רבים עוד יותר נפצעו וכאלף מבתיהם נשרפו ונבזזו. הקנאים ניסו להמיר את דתן של משפחות הבהאים. בתחילת יוני, כל הרכוש הקהילתי של הבהאים, לרבות בתי הקברות, היו בתהליכי החרמה של הרשויות, לרבות ביתו של "הבאב" בשיראז.
20 אלף יהודים ברחו מהמדינה לפי הגעתו של המנצח ח'ומייני בתחילת פברואר, אולם מעל ל-50 אלף הנותרים קיבלו מסרי הרגעה באשר לעתידם של מיעוטים דתיים. בזמן שמנהיגי הקהילה שמרו על השקט, קבוצת שמאל מאוד קטנה ולא מייצגת אשר קראה לעצמה "ועד המהפכה היהודי" הצהירה בפומבי על עוינותה לישראל והציונות וקיבלה באהדה את יאסר ערפאת ומנהיגי הרשות הפלסטינית האחרים שהגיעו לברך את ח'ומייני.
באמצע מרץ, נשיא הכבוד של הקהילה היהודית האיראנית, איש העסקים העשיר חביב אלקניאן, נעצר והואשם בידי בית הדין המהפכני בדבר "שחיתות" ו"קשרים עם ישראל והציונות". הוא נורה למוות ב-8 במאי. השלטונות טענו כי הוא הורשע ללא קשר לדתו והודיעו לחבר הצרפתי של הליגה הבינלאומית נגד גזענות ואנטישמיות ש"העם האיראני חי תמיד בהרמוניה עם הקהילה היהודית". העיתון הצרפתי "לה מונד" הלך אף צעד אחד קדימה וציין ב-14 ביוני: "במשך שלוש מאות שנים לפחות לא הופעלה אלימות קולקטיבית [באיראן] כלפי מיעוט דתי כלשהו". כל זאת כמובן בניגוד מוחלט למציאות ההיסטורית.
בפעם הבאה נציג דוגמאות למסמכים ומכתבים בני התקופה אשר יציגו את המציאות ההיסטורית של היחס כלפי המיעוטים הדתיים באיראן.
קריאה מומלצת, בנוסף למסמכי האליאנס:
Laurence D. Loeb, Outcast: Jewish Life in Southern Iran, Routledge, 1977.
Walter Joseph Fischel, Jews in the Economic and Political Life of Mediaeval Islam, Ktav Pub., 1969.
Walter Joseph Fischel, Unknown Jews in Unknown Lands. The Travels of Rabbi David D‘Beth Hillel (1824—1832), Ktav Pub., 1973.
Ammon Netzer, The Jews of Persia and the Alliance in the Late Nineteenth Century: Some aspects, the Hebrew University of Jerusalem, 1970.
Henry Hoyle Howorth, History of the Mongols from the 9th to the 19th Century Volume 3, Andesite Press, 2015.
