האימפריה הרומית המזרחית כממשיכת התרבות הקלאסית.
האימפריה הרומית המזרחית כממשיכת התרבות הקלאסית.
לא ניתן להבין את ההיסטוריה של אירואסיה ב-1600 השנים האחרונות ללא בחינת המורשת של האימפריה הרומית המזרחית. לאימפריה זו השפעה אדירה על התרבויות של המערב, רוסיה והמזרח התיכון, וגם מה שנקרא "הציוויליזציה האסלאמית" לא היה קיים ללא המורשת היוונית-רומית של האימפריה המזרחית. עדיין, רבים כיום במערב מתעלמים ממורשת זו, זאת משום שקיימת נטייה להאמין לתפיסה השגויה שהיו אלו המזרח תיכוניים אשר שמרו על מורשת זו, ועל כן הם יודעים עליה מעט מאוד; זאת חרף העובדה ההיסטורית שהייתה זו בפועל האימפריה המזרחית אשר שמרה והעבירה למעשה הלאה את הטקסטים היווניים הקלאסיים. המערביים נוטים גם לטעון כי האימפריה הרומית "נפלה" במאה ה-5, וגם אם ניתן לדון בהרחבה בטענה זו לגבי המערב, בכל מקרה המציאות היא שבמזרח היא המשיכה להתקיים עד המאה ה-15.
האימפריה הרומית המזרחית הייתה המשך ישיר של המסורת הקלאסית. אולם כיום לעתים קרובת היא נקראת באופן לא מדויק "האימפריה הביזנטית", מונח אשר מסתיר את ההמשך ההיסטורי הזה. זאת בדומה למשל לאופן שבו קראו לעצמם התושבים של ספרד של ימי הביניים "נוצרים" או "ספרדים" ומעולם לא השתמשו במונח "איברים" כפי שנהוג בחוגים רבים כיום. כך גם דוברי היוונית עצמם של האימפריה הרומית היוונית במזרח מעולם לא קראו לעצמם "ביזנטים", מונח שהיה חסר משמעות עבורם. הם קראו לעצמם "רומאים" - Ρωμιoι. על כן, קשה לקבוע בוודאות מתי בדיוק הסתיימה במזרח האימפריה הרומית והחלה "האימפריה הביזנטית", אם כי ניתן קרוב לוודאי להצביע על החלוקה של האימפריה במאה ה-4.
המונח "ביזנטיון" היה חסר משמעות גם עבור אויבי האימפריה, וגם הכרוניקאים הערביים וספר הקודש שלהם קראו לתושביה "רומאים" ("רום") או "יוונים". הדבר נכון גם לגבי המערב אירופאים של ימי הביניים, כגון ליוטפראנד מקרמונה אשר כינה את התושבים במזרח יוונים או רומאים, ואת האימפריה עצמה "האימפריה של היוונים". במונח זה השתמש גם הכרוניקאי היווני ניקטאס כוניאטס, אשר קרא לאנשים עצמם "רומאים". גם תומאס אקווינס השתמש במונח "יוונים".
השפה והתרבות של האימפריה הנוצרית היוונית הרומית היו יווניות, כמו גם ההרכב האתני שלה. השימוש במונח "ביזנטית" מחליף את המשמעות של זהותה האמתית של האימפריה. אכן, המונח "האימפריה הביזנטית" הומצא לראשונה יותר מ-100 שנים לאחר נפילתה על ידי המלומד הגרמני הירונימוס וולף ב-1557, פרוטסטנטי אשר החזיק באנטגוניזם כלפי הנצרות המזרחית/אורתודוקסית, ואשר ביקש לפיכך לקדם את הרעיון שהאימפריה המזרחית כלל לא הייתה רומאית, ובמידה רבה אפילו לא יוונית. ייתכן כי הוא גם הושפע מ"האימפריה הרומית הקדושה" של קרל הגדול אשר לקחה לעצמה את המונח. מלומדי הנאורות של המאה ה-18 כגון מונטסקייה, אשר שנא את הנצרות האורתודוקסית אפילו יותר מהקתולית, אימצו בהמשך את המונח, כנראה בכדי להפריד תודעתית בין היוונים של האימפריה הנוצרית המזרחית ליוונים הפאגאניים הקלאסיים אותם כה העריצו אנשי הנאורות. עם הזמן, גם מרבית ההיסטוריונים המערביים החלו להשתמש במונח שגוי זה. גם הכנסייה הקתולית עצמה קידמה זאת וביקשה להציג רק את עצמה בתור הדת הרומית האמתית. אכן, אחרי תחילת כיבושי הג'יהאד, העיר המדהימה והמפוארת ביותר בימי הביניים לא הייתה דמשק, או בגדד, או קורדובה או רומא אלא קונסטנטינופול (Κωνσταντινούπολις), "רומא החדשה".
בספרו "ההיסטוריה של ביזנטיום",[1] מתחיל טימותי גרגורי את סקירתו עם המאה האחרונה של האימפריה הרומית המאוחדת, ומציג מספר רב של דוגמאות להמשכיות במאות המאוחרות יותר. לדוגמה, מטבע הזהב הביזנטי - סולידוס - נטבע לראשונה תחת קונסטנטינוס הגדול ב-310 ובמשך 700 השנים שבאו לאחר מכן לא היה שינוי משמעותי בערך המטבע, אשר החל להיקרא לעתים קרובות יותר "נומיסמה". עקב היציבות שלו, הפך המטבע לאמצעי חליפין סטנדרטי הן בתוך האימפריה והן הרחק מחוץ לגבולות שלה. הח'ליפות הערבית לא טבעה לרוב מטבעות זהב משלה והסתמכה יותר על המטבעות של האימפריה המזרחית, להן היא קראה "בזנט". ה-סולידוס היה נפוץ גם במערב אירופה.
המאה ה-3 הייתה תקופה כאוטית. היפר-אינפלציה הובילה לעלייה של כ-700% במחרים בין 235 ל-284. המשבר הוביל לכניסתן של דתות חדשות כגון נאו-אפלטוניזם, גנוסטיקה וכמובן נצרות. בין 284 ל-305 ייצר הקיסר דיוקלטיאנוס מערכת חדשה, וקונסטנטינוס המשיך אחריו את הרפורמות, למעט הרדיפות של הנוצרים. הבירוקרטיה האזרחית גדלה, והמערכת החדשה קיבלה צורה של עריצות צבאית הדומה מאוד ליריבה הפרסית של הרומאים, זאת בשונה מיוון העתיקה או הרפובליקה הרומית הקדומה. מעמד הקיסר חוזק והוא אחז בסמכויות רבות עוד יותר. הוא הסתגר מהעם בארמונו והיה מוקף באנשי חצר והיה עסוק רוב הזמן בטקסיות, מודל שהועתק במידה רבה מהפרסים הסאסאנים, וכל דבר הקשור לקיסר הפך "לקדוש".
כבר עם הקמתה של קונסטנטינופול בין 324 ל-330 במקום של העיר היוונית ביזנטיום, יושמו בה אלמנטים רבים אותם ניתן היה למצוא באימפריה המזרחית המאוחרת: אימפריה נוצרית לחלוטין העומדת סביב קונסטנטינופול, לא רומא, עם בירוקרטיה רבה ומערכת פוליטית-דתית שהיא במידה רבה אוטוקרטית.
גרגורי כותב בספרו שהאימפריה המזרחית הייתה חולייה קריטית המקשרת בין העולם העתיק למודרני, אולם היא נלמדת פחות מהתרבויות האחרות של ימי הביניים ורוב הציבור אינו מכיר את המאפיינים האמתיים שלה. למעשה, קיימות נגדה במערב אפילו דעות קדומות, במיוחד בעולם דובר האנגלית, והיא נתפסת לעתים קרובות באור שלילי. אין מתקופתה אפילו גיבורי תרבות כגון המלך ארתור או רובין הוד במערב, ואפילו פיתוחים כגון המגנה קרטה אינם ידועים בתפיסה הפופולרית. גרגורי אומנם לא מציין כי גם במערב המונח "ימי הביניים" נאמר לעתים קרובות בהקשר שלילי, אולם זה בהחלט נכון כי ישנה התעלמות גדולה מההיסטוריה של האימפריה המזרחית. לטענתו, תפיסה שלילית זו חוזרת לימי הביניים עצמם. לפיו, המערב אירופאים התקשו להבין מדוע הביזנטים כה שונים מהם חרף העובדה שהינם גם נוצרים וגם תרבותם המגיעה מיוון ורומא העתיקות. ייתכן כי היה זה משום שתרבויות ואינדיבידואלים מנסים להקנות לעצמם ייחודיות מאלו שהם הכי דומים להם, ועל כן אפשר שזה גם מה שקרה במקרה זה. המערב אומנם העריץ לרוב את תרבויות סין, הודו וכן תרבויות אקזוטיות מרוחקות יותר, אך האימפריה המזרחית נראתה כקרובה מדי ועל כן מעניינת פחות.
שני הצדדים גם תמיד התייחסו לגרסה שלהם של הנצרות בתור "הנכונה". הם ראו באנשי הדת והטקסים הדתיים אחד של השני כמוזרים ושגויים. בזמן שניתן לסלוח לדתות אחרות משום "שהם אינם יודעים אחרת", הנוצרים נחשפו על פי מסורתם לאמת ועל כן לא ניתן לסלוח בקלות לנוצרים אחרים על השגיאות שלהם. הדבר הוביל לבסוף לפיצול הדתי הגדול של 1054 בין הכנסייה האורתודוקסית המזרחית והכנסייה הקתולית המערבית, בעיקר עקב יריבויות קטנוניות.
ביזנטיון הייתה במקור לא יותר מעיר יוונית בבוספורוס כאשר החל ב-330 הקיסר קונסטנטינוס הגדול לבנות בה עיר גדולה ואדירה אשר עתידה הייתה להפוך למתקדמת בעולם בתחומי הרפואה, חינוך, חוק ומשפט, הייגנה, שירותים ציבוריים, בתי חולים, מסחר, תעשייה, מדע, טכנולוגיה, אמנות, מוזיקה, ארכיטקטורה ופילוסופיה. היא השתמשה בטכנולוגיות כגון "אש יוונית" אשר עזרה לה מול המזרח תיכוניים הרבים יותר במספרם אך פחות מפותחים טכנולוגית, וכן בשעון שמש מכני בעל תשלובת מתמטית מהמאה ה-6 אשר המשיך את המסורת ההלניסטית של מנגנון אנטיקיתרה מהמאה ה-1 לפנה"ס. העיר המשיכה להחזיק בשם "קונסטנטינופוליס" אפילו לאחר שנכבשה, נבזזה ונאנסה במשך שלושה ימים בידי הטורקים ב-1453. היא שמרה על שמה עד אשר הדיקטטור הטורקי מוסטפא כמאל אטאטורק שינה את שם העיר ל"איסטנבול" ב-1930 כחלק מהפעילות האנטי נוצרית והשמדת המורשת והמסורת הנוצרית של האימפריה העותמאנית בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. אולם גם שינוי השם לא בהכרח מבטל את המורשת היוונית שלה שכן מקור המונח "איסטנבול" הוא מהמונח היווני "אל הפוליס" ("στην Πόλη"), דהיינו אל העיר קונסטנטינופול.
עם זאת, הממלכות הנוצריות של מערב אירופה לא יכלו ליהנות מהמסחר עם התרבות העליונה יותר של האימפריה המזרחית משום שהג'יהאד הפך את הים התיכון לשדה קרב ועל כן חסם את הקשר הישיר בין אירופה לאימפריה של היוונים, מה שהוביל לירידה בהתפתחות האירופאית ועלייתם של מה שנקרא "ימי הביניים". הקשרים התרבותיים אומנם המשיכו, אך בהיקפים קטנים בהרבה ובצורה אחרת, והמסחר שבכל זאת התאפשר, התבצע בעיקר דרך מטווחים מזרח תיכוניים. כשהמוצרים והחומרים היווניים הגיעו דרך המטווחים הללו ערכם ירד לאחר שעוותו פעמים רבות בידי מטווחים שדתם לא התחשבה מיסודה ברוח הציוויליזציה היוונית.
ללא ספק, עד לפני כמעט 600 שנים הייתה קונסטנטינופול עיר הבירה של אחת הציוויליזציות הגדולות ביותר בכל ההיסטוריה האנושית. שלטון החוק, דבר שאנחנו מקבלים אותו כיום כמובן מאליו, התפתח כאן לפני כ-1500 שנים והיה מבוסס על המשפט הרומי הקדום. מערכת החוקים אשר הפכה לבסיס של כל סוגי החוקים של הממשלות המודרניות הייתה היצירה האדירה של האימפריה המזרחית במהלך שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון. גם מערכת החינוך היסודי וההשכלה הגבוהה התפתחו לראשונה כאן. מה שאולי ניתן להגדיר בתור האוניברסיטה הראשונה הופיע במקום זה במאה ה-5. כך גם המערכת הכלכלית היציבה ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, והיא המשיכה להתקיים חרף העליות והירידות במשך מעל ל-1000 שנים. הדיפלומטיה המודרנית, עם כל העקרונות הבסיסיים שלה, כללי התנהגות והתנהלות שודרגו כאן. אמנות הארכיטקטורה וההנדסה היוונית המזרחית היו עליונות לאחרות. גם כיום ניתן עדיין לראות את העדויות ליכולתם הטכנולוגית הגבוה של אנשי המלאכה הללו בכיפה של אגיה סופיה (כמו גם כיפת הסלע).
שום אימפריה אחרת בהיסטוריה האנושית לא המשיכה להתקיים תקופת זמן כה ארוכה - 1123 שנים, יותר זמן מהאימפריה הרומית המקורית לפני הפיצול. האימפריה העותמאנית התקיימה 500 שנים, האימפריה הסינית של שושלת צ'ינג/מנצ'ו 300 שנים, האימפריה הרוסית 200 שנים, הבריטית 150, והאוסטרו-הונגרית כ-100 שנים. בשיא גודלה, הייתה האימפריה המזרחית הבית של שישית מאוכלוסיית העולם. גבולותיה נעו מגיברלטר, ועד ערב ונהר הפרת. היא הקיפה את האזורים המודרניים של יוון, "טורקיה", ישראל, מצרים, בולגריה, סרביה, אלבניה, תוניסיה, אלג'יריה, מרוקו וחלקים מאיטליה, ספרד ופורטוגל. היו לה כ-1000 ערים, כמעט כמו ברוסיה המודרנית. גודל האוכלוסייה של עיר בירה היה גדול בהרבה מכל עיר במערב, ובשיאה, העושר, היופי והאלגנטיות שלה הדהימו את האירופאים המערביים, אותם האירופאים אשר בזזו את קונסטנטינופול במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204 ולקחו עימם אוצרות רבים. גם היום ניתן למצוא במוזיאונים של אירופה את האוצרות שנלקחו מהעיר.
העושר הזה אפשר במידה רבה למערביים לפתח את מערכת הבנקים וההלוואות. גם העמים הסלאביים בצפון נהגו לעתים לתקוף ולבזוז את האימפריה, אולם לבסוף הם קיבלו ממנה את דתה. נסיך קייב ולדימיר הראשון/הגדול הפאגני שלח שליחים במטרה לבחון את הדתות האחרות, והללו התרשמו יותר מהכל מהנצרות האורתודוקסית של האימפריה המזרחית. אלו הקימו לבסוף את רוסיה, אותה ניתן לכנות במידה רבה של צדק היורשת הרוחנית של האימפריה הרומית המזרחית.
[1] Timothy E. Gregory, A History of Byzantium, John Wiley & Son, 2005.
