מדוע נפלה קונסטנטינופול? ומה הם לקחי ההיסטוריה לתקופה המודרנית?
מדוע נפלה קונסטנטינופול? ומה הם לקחי ההיסטוריה לתקופה המודרנית?
הנפילה של קונסטנטינופול ב-1453 היה אירוע מזעזע. נשים וילדים נאנסו, הגברים שופדו על מוטות מחודדים, הבתים נבזזו ומבני הדת נשרפו. הנפילה בישרה רעות גם למזרח אירופה, אשר חוותה משלב זה בעוצמה עזה עוד יותר את הדיכוי ומאות שנות השעבוד העותמאני. מיליוני אירופאים, כתוצאה מאיבוד הים התיכון, הפכו לעבדים.
אולם אפשר לטעון כי חמור יותר משעבוד ואיבוד שטחים היה אובדן הזהות. משמעותו של הכיבוש היה חיים תחת חוק זר, כמו גם מסוריות ונורמות תרבותיות מוזרות. חלק גדול ממזרח ודרום אירופה כבר היה תחת שליטה עותמאנית עוד לפני כיבוש קונסטנטינופול, עובדה שהובילה לאחת הסיבות לנפילתה של העיר: יחידת העלית של הצבא העותמאני, ה-יניצ'רים - נוצרים (ולעתים גם יהודים) אשר נלקחו בכוח מהוריהם כילדים בשטחים הכבושים ודתם הוסבה - אמנו כל חייהם ועברו אינדוקטרינציה להיות נאמנים לסולטן ולהילחם למען כיבושיו נגד בני דתם לשעבר. תפקידם בכיבוש קונסטנטינופול היה מכריע. עמים יכולים לקום, לחזור ולהשתקם מתבוסה, אבל לא מהרס מוחלט ותרבותי. והלקח ההיסטורי של קונסטנטינופול הוא כי הרס טוטאלי הוא אפשרות קיימת.
מה אם כך הוביל לנפילתה של בירת האימפריה הרומית המזרחית? התשובה והפשוטה וגם המורכבת היא אנשי המערב והנצרות עצמם. באותו יום גורלי ב-28 במאי 1453, הקיסר האחרון של האימפריה הזאת, קונסטנטינוס האחד עשר, חיזק את המורשת התרבותית של אנשיו בכך שאמר להם שהם יורשים ראויים לגיבורים הגדולים של יוון ורומא העתיקות. הייתה זו גם הפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה הביזנטית שכוהני דת יווניים ולטיניים עמדו יחדיו זה לצד זה והתפללו עבור העיר. איטלקים ויוונים, קתולים ואורתודוקסים, לחמו כתף אל כתף באותו יום נוראי. אולם בשלב זה, אין הדבר כבר היה מספיק.
תחת העותמאנים עלה וחזר הג'יהאד לרמות האדירות כפי שלא נראה מאז ימיו המוקדמים של הכיבושים הגדולים במאות ה-7 וה-8. היו כמובן גם סכסוכים בין הקתולים לאורתודוקסים, והיו גם החלטות פוליטיות וצבאיות שגויות ונוראיות. אולם עדיין, העותמאנים לא כבשו את קונסטנטינופול; האירופאים הרסו אותה.
בזמן שהסמכות הרומית התמוטטה במערב היא שרדה במזרח, ועל כן בפועל המשיכה האימפריה הרומית להתקיים עד המאה ה-15. עוד במאה ה-6, בנו הקיסר יוסטיניאנוס הראשון והגנרל הגדול שלו בליסאריוס את אגיה סופיה וכבשו מחדש אזורים רבים במערב. אולם מגיפה ומריבות קטנוניות הגבילו את ההישגים שלהם.
האסלאם היה ללא ספק אויב אדיר, במיוחד במאות ה-7 וה-8 ובשנות הגעתם של הטורקים ועלייתה של האימפריה העותמאנית. ועדיין, המכה הכואבת ביותר הייתה כאשר בזזו צלבני מסע הצלב הרביעי את קונסטנטינופול ב-1204. הביזה כה החלישה את העיר שניתן לטעון כי משלב זה היה זה רק עניין של זמן עד אשר היא תיפול לטורקים. ובכל זאת, ישנם שלושה גורמים אשר תרמו לנפילתה יותר מכל האחרים, וכל אחד מהם הוא לקח חשוב גם לתקופה המודרנית.
ראשית, אלו בוגדים אירופאים שתאוות הבצע שלהם הקדימה כל נאמנות אחרת. הגדול מכולם ב-1453 היה הונגרי בשם אורבאן, מומחה ללחימת וייצרת תותחים, אשר שירת תחילה את הביזנטים. אולם כאשר האימפריה המזרחית, שנותרה כבר כמעט וללא משאבים, לא יכלה יותר לשלם לו את הסכום אותו דרש, הוא החליף צד והלך לעבוד למען הסולטן הטורקי מהמט השני. היה זה הודות לאורבאן והארטילריה המתקדמת מאוד שלו שהצליחו לבסוף הטורקים לפרוץ את חומות העיר.
לוחמי מסע הצלב הרביעי אשר בזזו את העיר היו גם סוג של בוגדי תרבות. זה לא היה קרב בין הקתולים לאורתודוקסים. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי הפך את "הצלבנים" הללו למנודים באופן בוטה על שפגעו באחדות הנוצרית. היה זה ה-דוג'ה הוונציאני אנריקו דאנדולו אשר הצליח באמצעות המניפולציות שלו כלפי הצלבנים להוביל אותם לבזוז את העיר בתמורה לרווח, ובכך הוא הבטיח את עליונות עירו. יחד עם זאת, בפועל, דרך הראייה קצרת הטווח הזאת הוא פגע למעשה במערב כולו משום שהייתה זו האימפריה הרומית המזרחית אשר הגנה על מערב אירופה במשך מאות של שנים מפני עליית הג'יהאד; כבר בתחילת המאה ה-8 היא בלמה את הג'יהאד אשר היה ממשיך לאחר מכן למערב המפולג אשר היה חלש מאוד בתקופה זו. לאחר מסע הצלב הרביעי, העיר מעולם לא הצליחה לשחזר את חוזקה, מה שהוביל ל-500 שנות פגיעות לטורקים, כמו גם במזרח הים התיכון ומזרח אירופה.
גם רצונו של דאנדולו לחזק את וונציה הוביל למעשה לפגיעה בעיר משום שתחת שליטה טורקית הפסיקה קונסטנטינופול לשמש כשער למזרח. הלקח הוא שאסור על המנהיגים להיות אינדיווידואליסטים והם חייבים תמיד לראות את התמונה הגדולה ולהבין כיצד ההחלטות שלהם משפיעות על החברה ואף על כל הציוויליזציה שלהם, ורק כך לשרת באמת את בני עמם. ניצחון על משטר יריב הוא ירייה ברגל במידה והוא מחליש גם את המנצח, עמו ותרבותו.
ואכן, הסיבה השנייה לנפילתה של קונסטנטינופול הייתה הראייה הצרה של אליטות אנוכיות. הגנרל בליסאריוס יכול היה להשיג הרבה יותר אילולא הקנאה של תיאודורה, אשתו של הקיסר, אשר ראתה בו איום. גנרל אחר של יוסטיניאנוס, נארסס, הועלב שלא לצורך, והזמין את הלומברדים לפלוש לאיטליה. גם הפילוג הגדול של הכנסייה הנוצרית, אשר פיצל לתמיד בין הכנסייה האורתודוקסית לכנסייה הקתולית, לא באמת התרחש מסיבות תאולוגיות. אלו היו שני אנשים קטנוניים, אחד קרדינל קתולי והשני פטריארך מזרחי, אשר מצאו את עצמם בסכסוך פרטני ביניהם. ככלל, ההיסטוריה הביזנטית מלאה במזימות, מקרי הרעלה ומהפכות אשר הובילו למותם של קיסרים וגנרלים איכותיים.
ההיסטוריה כולה מלאה בכישלונות אישיים בעלי השלכות אדירות על רבים אחרים. לאחר מותו של יוסטיניאנוס במחצית השנייה של המאה ה-6 החלו הסוחרים, התעשיינים, ובעלי קרקעות קטנות אשר הרכיבו את מעמד הביניים להיעלם שכן המלחמות וההתקוממויות הפריעו רבות למסחר. החוות הקטנות החלו להיעלם, ונבלעו אל תוך השאיפות האריסטוקרטיות. מאות שנים מאוחר יותר, ב-975, הקיסר יוחנן הראשון צימיסקס חזר אומנם ממסע הניצחונות על המזרח תיכוניים, אך במהרה גילה כי הקצין הראשי של בית המלוכה, סריס, החל להשתלט על כל האדמות. הוא ניסה לעצור אותו אך במקום זאת הורעל על ידו. בהמשך, גם סביב שנת 1025 בחרה בכוונה האליטה המתנשאת המלומדת בקיסרים חלשים עליהם ניתן להשפיע, היא כמעט והעלימה חקלאים קטנים או דחקה בהם ל-צמיתוּת, וכן בזבזה כל כך הרבה כספים שערך המטבע צנח.
עד 1347 כל אשר נותר מביזנטיון הפך לסוג של מלחמת מעמדות. בוצע טבח באצילים. יוחנן השישי קנטקוזנוס תפס את השלטון לאחר שהזמין אפילו את הטורקים להילחם לצדו. כתוצאה מכך כבשו הטורקים את אדריאנופוליס ב-1362 והסולטן מכר את התושבים לעבדות. לבסוף, כל תראקיה התמלאה במתיישבים טורקיים. זאת היא התוצאה כאשר האליטה משכילה אבל לא חכמה, בדומה לאקדמיה המודרנית, וכן משגשגת אבל לא פטריוטית. מעמד הביניים, אבן היסוד של כל אומה, נחלש חברתית וכלכלית. האליטות גם משתמשות בזרים בכדי להשיג כוח בבית באמצעות מהגרים המשנים את הדמוגרפיה, זאת במקום להשתמש בכוחות העזר המקומיים.
הגורם השלישי הוא הדפוס החוזר על עצמו פעם אחר פעם של אמונה עיוורת באידאולוגיה או תאולוגיה. הכוח הארצי של האימפריה המזרחית חיזק את הכוח הרוחני שלה. היופי של אגיה סופיה עזר להמיר את דתם של הרוסים, הסרבים והבולגרים. אולם היו קיסרים אשר פגעו בלגיטימציה של עצמם דרך רדיפות דתיות. הקיסר לאון השלישי האיסאורי הציל את קונסטנטינופול, ולמעשה את אירופה כולה, כאשר הצליח לבלום את המצור הג'יהאדיסטי הגדול על עירו ב-718. אולם ב-725 הוא העניק דרשה המסבירה כביכול את עליית הדת המזרח תיכונית באומרו שהאורתודוכסים משתמשים בתמונות חרוטות. הדבר הוביל לגל של רדיפות בידי קיסרים שונים אשר האמינו כי הרס תמונות נוצריות יעזור איכשהו נגד הג'יהאד. בפועל לא היה זה יותר מאשר לנסות ולנחש את רצון האל.
באופן דומה, הסירוב של האפיפיורים המערביים והפטריארכים הביזנטיים לעבוד ביחד הבטיח את ההרס שלהם. הפיצול המיותר בין הכנסיות הלטיניות והיווניות הוביל את האפיפיור להכריז במאה ה-8 על קרל הגדול כ"אימפרטור האימפריה הרומית הקדושה" במערב. המהלך פגע בלגיטימיות של האימפריה המזרחית, האפיפיורות ובסופות של דבר בכל הנצרות. האפיפיורים הפכו במערב למנהיגים ארציים אשר נפגעו ללא חרף בידי המלכים וחיפשו ללא הפסקה הגנה אצל מנהיג כזה או אחר. במקום להישאר מחוץ למאבקי הכוח הפוליטיים, שקעו האפיפיורים עמוק במאבקים אלו.
במזרח, באותו הזמן, ככל שהמצב הפך לנואש יותר כך גם נאחזו הנוצרים יותר בעצמאות הדתית שלהם. קיימות אפילו טענות שגויות כי נוצרי מצרים אף לא ביקשו את עזרת קונסטנטינופול בעת הפלישה הג'יהאדיסטית לארצם במאה ה-7 ורק מאוחר יותר הם הבינו עד כמה נוראים האדונים החדשים שלהם לעומת השלטונות האורתודוקסיים, אולם אז זה כבר היה כמובן מאוחר מדי. כיבושי הג'יהאד והשינויים הדמוגרפיים שהגיעו עימם חיסלו לחלוטין את המזרח התיכון וצפון אפריקה ההלניסטיים. כיום, לשום זרם של הנצרות אין כבר שליטה באזורים היסטוריים אלו.
בימיה האחרונים של האימפריה המזרחית נהגו הקיסרים ללכת לעתים קרובות למערב בכדי להתחנן לעזרה, אך בתמורה נאמר להם כי הם חייבים תחילה להתמסר לסמכותה של רומא. היו כאלו שהסכימו, אולם אז מיד גילו כי הנתינים שלהם עצמם דחו זאת בכעס. המערב בתקופה זו כשל עדיין להבין את האיום מהמזרח, ורק כמה אנשי ג'נובה וונציה לחמו לצד הביזנטים בעמידתה האחרונה של קונסטנטינופול ב-1453. המערב השקיע יותר מאמץ בביזה של העיר במהלך מסע הצלב הרביעי מאשר בניסיון להציל אותה.
ייתכן שהסמכויות הדתיות צריכות גם כוח ארצי. כאשר הביזנטים הנואשים ברחו לאגיה סופיה בשעות האחרונות של העיר, שום נבואה דתית לא הצילה אותם לבסוף והטורקים טבחו בכמרים על המזבח. תחת שלטון הצארים, ניסתה האימפריה הרוסית מספר פעמים לשחרר את קונסטנטינופול אך כשלה, במידה רבה עקב המעצמות המערביות, בעיקר הבריטים, אשר ביקשו למנוע את חיזוקה של רוסיה ולשמור על מונופול הכוח העולמי שלהן.
בוגדים, אליטה קצרת ראיה ומשאלות לב; קונסטנטינופול נפלה משום שהמערב לא פעל באחדות. המערביים תמיד ילחמו אחד בשני, אולם אין העימותים הללו כה מסוכנים במידה והתרבות והעמים שלהם ממשיכים להתקיים ורק הטריטוריה מחליפה ידיים. מלכי המערב לא הבינו בזמן את עומק האיום. אפילו מספר עשורים בלבד לפני נפילת קונסטנטינופול מאמץ נוצרי משותף יכול אולי היה עדיין לדחוק את הטורקים מאירופה, אולם למערב עדיין הייתה תחושת ביטחון כוזבת.
האמונה בניצחון הינה חשובה, אך אין היא יכולה להיות תירוץ עבור החוסר מעש. כל אומה באזור עוין המבקשת לשרוד חייבת מנהיגים בעלי ראיה רחבה ולטווח הארוך. חוסר אחדות הוא מתכון בטוח להשמדה. גם אם קיים עם שיש לו מדינה אחת בלבד אין זה אומר שתמיד תהיה אחדות פוליטית או דתית, אבל זה כן אומר שחברי העם הזה צריכים לראות אחד את השני כחברים ובני משפחה, לא כאויב. זה אומר שאסור לתת לפוליטיקאים המתיימרים לדבר בשמם של הבוחרים שלהם לפלג את העם. עם כזה לא יכול להרשות לעצמו מסע צלב רביעי. עם כזה חייב להילחם על קיומו, לא עקב אמונה כי הוא העם הנבחר אלא דווקא משום שהוא יודע שהוא לא בלתי מנוצח. ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם את מחיר הכישלון ואת ההשלכות של חוסר אחדות. אנחנו זוכרים את הגלות שהיהודים נשלחו אליה בתחילת האלף הראשון ואת הנפילות של הלבנט, צפון אפריקה, רודזיה, קוסובו, דרום אפריקה ואין ספור מקומות אחרים אשר היו לא פחות ממשואות של הציוויליזציה אשר כבר כבו. כאשר קונסטנטינופול נפלה, המורשת שלה המשיכה להתקיים ברנסנס בזכות הידע שלה, בכנסיות האורתודוקסיות וברוסיה. הלפיד שלה עדיין דולק כי המערב עדיין קיים. גם הלפיד שהודלק בחוף המזרחי של הים התיכון במאה ה-20 צריך להישאר דלוק, ואולי בעתיד יודלקו גם לפידים נוספים. רק דרך אחדות.
לקריאה נוספת:
Lars Brownworth, Lost to the West: The Forgotten Byzantine Empire that Rescued Western Civilization, Random House, 2009.
