תקייה - דוקטרינת השקרים החוקית, חלק ב': תקייה וג'יהאד.

תקייה - דוקטרינת השקרים החוקית, חלק ב': תקייה וג'יהאד.

חובת הג'יהאד מתבטא בצורה הטובה ביותר על ידי התפיסה הדיכוטומית של העולם המציבה את "עולם המאמינים" נגד "עולם המלחמה". הראשון הוא דאר אל-אסלאם - "בית הכניעה" - אזור אשר כבר נכבש ובו השריעה שולטת. השני הוא דאר אל-חרב - "בית המלחמה" - אזורים בהם שולטות דתות אחרות. הלחימה נגד בית המלחמה הוא נצחי, נמשך עד היום, וימשך עד אשר כל העולם יהיה בית הכניעה. ההיסטוריון והפילוסוף המוכר בן המאות ה-14 וה-15 אבן ח'לדון מתאר בבירור חלוקה זו:

בקהילה של דתו, הג'יהאד הינו חובה דתית עקב המשימה האוניברסלית של הדת להמיר אליה את העולם כולו בדרך כזאת או אחרת. לקבוצות הדתיות האחרות אין משימה אוניברסלית, ואין מטרה צבאית דתית למעט לצורכי הגנה. אולם דתו של ח'לדון מבקשת שליטה על האומות האחרות.[1]

חשוב להוסיף כי "המאמינים" רואים את התפשטות הג'יהאד כמאמץ אלטרואיסטי שנועד להטיב הן עם המאמינים והן עם אלו שעדיין לא. כל צורות השלטון האחרות, בין אם דמוקרטיה, קומוניזם או כל שיטה אחרת, נתפסות בעיניהם כשעבוד וחטא הנוגד לחוקי האל. כך, התקייה - ההונאה והמרמה - נתפסת גם כן כמאמץ הירואי חיובי לפיו המטרה מקדשת את האמצעים, דהיינו שריעה לכולם. לתפיסה הזאת בהחלט יש תקדים היסטורי, וכאשר פרץ בתחילת דרכו הג'יהאד מחצי האי ערב ואל תוך פרס, שאל המפקד הפרסי לפני שנכבש באשר לרצונם של הפולשים; התשובה שקיבל הייתה שאלוהים שלח אותם לשחרר את אלו המשועבדים לאדם ולהפכם למשרתי האל, להפוך אותם לעשירים רוחנית ולשחרר אותם לצדק של דתם.[2] שנים רבות מאוחר יותר, גם ב-2009 הצהיר משפטן סעודי באופן פומבי כי בתור חבר ב"דת האמתית", הוא מחזיק בזכויות לפלוש לאחרים בכדי לכפות עליהם את דרך החיים שנראית לו נכונה - שריעה - כלומר ג'יהאד, שמשמעותו לא להמיר את דתם של אנשים אלא "לשחרר" אותם מהעבדות האפלה שלהם.[3]

כך, גם התקייה, בשירות ה"אלטרואיזם" הזה, היא כמובן בעלת כל האישורים הדתיים-משפטיים הנדרשים. כדוגמה, אפילו לפני מספר שנים סיפר איש דת כיצד הצליח לתחמן יהודי להמיר את דתו, והזהיר אותו כי במידה ויחליט לשנות את דעתו ולעזוב את דתו החדשה, בעלי הדת הזאת ירצחו אותו ככופר; איש הדת הזה, מחמוד אל-מסרי, קרא לזה "טריק נפלא".[4] בסופו של דבר, בעיניו, היה המעשה לטובתו של היהודי עצמו.

הסכם חודיבייה מ-628 הוא אולי הדוגמה הבולטת לטבעו הנצחי של הג'יהאד. הנביא חתם על הסכם אי לחימה עם שליטי מכה לתקופה של 10 שנים, ועל כן מציינים משפטני הדת שלו גם כן ש-10 שנים זו התקופה המקסימלית של הסכם אי לחימה אותו ניתן לחתום עם הכופרים. אולם הנביא בכל מקרה ביטל את ההסכם כבר אחרי שנתיים ב-630, ואין ספק שהמטרה האמתית של ההסכמים הללו היא לא יותר מלחכות למצב בו האויב יהיה כבר מספיק חלש וניתן יהיה לתקוף אותו.[5] מעצם טבעם, היחסים בין הג'יהאדיסטים לבעלי דתות אחרות הוא אף פעם לא מצב של שלום.[6] כך, מסכימים משפטני הדת שאפילו הסכם לחימה זמני ולא חד משמעי הוא לא חוקי במידה והאויב לא מספיק חזק וקיימת האפשרות להילחם בו.

כל עוד ההסכמים בתוקף והאויב חזק מחייבת אומנם השריעה לפעול לפיהם, אך למעט יוצא מן הכלל אחד: במידה וקיים החשש, אפילו ללא הוכחות חד משמעיות, כי האויב עומד לשבור את תנאי ההסכם, ועל כן ישנו אישור לבטל אותו ראשון. קיימות גם אסכולות, כגון האסכולה החנפית, הטוענות כי מנהיגים בני דתן יכולים לבטל את ההסכמים במידה ויהיה בכך יתרון כלשהו. שוב, התפיסה היא כי הדבר הוא לטובתו של הכופר עצמו. אפילו בחדית' מצוין כי ניתן לפעול בניגוד לשבועה במידה וקיימת אפשרות טובה יותר.

חשוב להזכיר את המחויבות הדתית לקיומו של הג'יהאד שכן השליטים המסורתיים החזיקו בחובה לקיים מסע כזה לפחות פעם בכל שנה. התופעה בלטה במיוחד בקרב הסולטנים העותמאניים אשר העבירו מחצית מתקופת החיים שלהם במסעות הללו, עד כדי כך שאפילו נאסר עליהם לבצע את העלייה לרגע ל-מכה שכן המחויבות הדתית שלהם הייתה כה חשובה לג'יהאד משום שהעותמאנים היו היחידים בתקופה זו שיכלו להוביל אותו.[7]

כך, התנאי לשלום או לפיוס הינו בדרך כלל יתרון לצד הג'יהאדיסטי. המלומד בן המאה ה-14 אחמד אבן אל-מסרי, אשר חיבר את הטקסט הסוני המשפטי "הסתמכותו של המטייל", כתב כי חייב להיות עניין ציבורי / הטבה בכל הסכם אי לחימה במקום השמירה על הסטטוס קוו הקיים, וכן מצטט את ספר הקודש: "אל תרפו את ידיכם מאויביכם ואל תקראו להם לשלום, באשר אתם חזקים מהם" (47, לז).

לאחר שקיבל ביקורת על כך שנתן למדינת ישראל יותר מדי בהסכם שחתם עמה, אמר יאסר ערפאת במסגד ביוהנסבורג כי הוא רואה בהסכם זה כלא יותר מההסכם בין הנביא ל-קורייש ב-מכה.[8] במילים אחרות, כמו הנביא, גם הוא הבטיח לבטל את ההסכם ברגע שמשהו טוב יותר יציג את עצמו, דהיינו ברגע ש"העם" שהוא מייצג יהפוך לחזק מספיק בכדי לחדש את התוקפנות נגד ישראל. למעשה, הפכה "חודיבייה" למילת מפתח בקרב הקיצוניים, וחזית השחרור האסלאמית של מורו (MILF) בפיליפינים אף קראה כך לאחד ממחנות האימונים שלה.[9]

כאשר הם פונים לקהל המערבי, טוענים הקיצוניים כי פעולות הטרור נגד המערב הן לא יותר מתגובה לעשרות שנים של דיכוי מערבי וישראלי. אולם כאשר הם פונים לבני דתם, הם מדגישים את האיבה, לא כתגובה לפרובוקציה כזאת או אחרת, אלא כחובה דתית.

אוסאמה בן לאדן, למשל, הציג מספר תלונות כסיבות למלחמתו במערב, החל מהדיכוי של "הפלסטינים", לניצול המערבי של נשים, ואפילו לכישלונה של ארה"ב לחתום על פרוטוקול קיוטו האקלימי תוך שהוא מנצל בציניות את האובססיה המערבית המגוחכת עם ההתחממות הגלובלית. אכן, במערב הנאיבי יכולות טענות אלו להיתפס כהגיוניות בהחלט. הוא כלל לא ציין את היותן מדינות כופרות אותן יש להכניע. הוא נהג להדגיש שפועל מתוך תגובה צודקת. אולם כאשר פנה לבני דתו בארה"ב חשף את האמת ודחק בהם להתכחש לכופרים, לשנוא אותם ולהילחם בהם לנצח עד אשר ימירו את דתם. הוא ציטט מספר הקודש שלו: "נקיים אנחנו מכם ומאשר אתם עובדים מבלעדי אל; אנחנו בוגדים בכם; איבה ומריבה תהי בינינו, עד כי תאמינו באלהים האחד!" (60, ד). הקרב נגד הכופר יימשך עד אשר ימיר את דתו או יהפוך לד'ימי, או במידה והוא באופן זמני חזק מדי ולא ניתן להילחם בו אזי יש לחכות. אולם גם במהלך החולשה הזמנית הזאת יש לשמר את השנאה, והשנאה לכופר, כותב בן לאדן, היא הבסיס של דתו.

ארבעת האסכולות הסוניות המרכזיות תומכות בתפיסה כזאת, ו"ההסברים" של בן לאדן למערב הנאיבי בדבר הסיבות לפעילות שלו זאת היא תקייה טהורה. הוא מנהל לא רק לחימה פיזית אלא גם תועמלנית, דהיינו של מרמה והונאה. במידה והיה מצליח לשכנע את המערב כי העימות הוא למעשה אשמתו שלו, הוא היה רק זוכה בסימפטיה גדולה יותר לג'יהאד שלו. הוא ידע כי במידה והאמריקאים היו מודעים שבפועל רק הכניעה המלאה שלהם הייתה מובילה לשלום, לא הייתה מלחמת התעמולה שלו מחזיקה מעמד.

מה אם כך המשמעות של הדברים הללו? ברור שכל אדם דתי שבטוח שהאל שלו מאשר זאת והנביא, הדמות האידיאלית, נוהג כך, לא ירגיש שום נקיפות מצפון ולא יציג שום חששות אתיים לגבי הצורך לשקר בצורה הבוטה ביותר.

אדם בשם עלי מוחמד היה אולי המאמן הצבאי הראשון של בן לאדן, וכן חבר באל-קאעדה. בראשית דרכו הוא היה חבר בג'יהאד האסלאמי המצרי ואף שירת במודיעין הצבאי המצרי. אחרי 1984 עבד תקופה מסוימת עבור הסי.אי.איי. בגרמניה. ועדיין, הוא הצליח לעבור לקליפורניה ולהתקבל לצבא ארה"ב וכנראה המשיך לדווח לסוכנות הביון האמריקאית. בהמשך הוא אימן ג'יהאיסטים בארה"ב ואפגניסטן ועמד מאחורי מספר התקפות טרור באפריקה. אלו שהכירו אותו הצביעו על האדיקות הדתית האדירה שלו, אשר ללא ספק לא הגבילה אותו בשום אופן כאשר שיקר והונא אין ספור פעמים.[10][11]

עדיין, מאמינים מרבית המערביים כי המוסריות והאתיקה המזרח תיכונית דומה למסורת היהודית-נוצרית, במיוחד בכל הקשור לאיראן בה התקייה חזקה מסורתית עוד יותר במסגרת השיעית, אך היא הופכת לנפוצה יותר ויותר במערב עצמו בעידן ההגירה ההמונית והרב תרבותיות.[12]

במקום "מלחמה ושלום" יהיה נכון יותר לראות זאת כ"מלחמה והונאה".

[1] Ibn Khaldun, The Muqadimmah. An Introduction to History, vol. 1, trans. Franz Rosenthal, Pantheon, 1958.

[2] Hugh Kennedy, The Great Arab Conquests, Da Capo, 2007.

[3] http://www.memritv.org/clip/en/0/0/0/0/189/0/2108.htm

[4] http://www.memritv.org/clip/en/2268.htm

[5] https://www.irfi.org/articles2/articles_3201_3250/tactical%20hudna%20and%20islamist%20intolerancehtml.htm

[6] Majid Khadduri, War and Peace in the Law of Islam, The Johns Hopkins Press, 1955.

[7] https://osmanli.org.tr/why-did-the-ottoman-sultans-not-make-hajj/

[8] https://www.danielpipes.org/316/al-hudaybiya-and-lessons-from-the-prophet-muhammads

[9] https://web.archive.org/web/20150118082842/http://www.pvtr.org/pdf/GlobalAnalysis/Training%20in%20Terror.pdf

[10] https://www.investigativeproject.org/187/osama-bin-ladens-special-operations-man

[11] https://www.danielpipes.org/blog/2005/01/islamists-penetrate-western-security

[12] https://rightsidenews.com/world/islamic-terrorism/phares-north-carolina-meet-taqiyya-jihad/