תקייה - דוקטרינת השקרים החוקית, חלק ב': תקייה וג'יהאד.
חובת הג'יהאד מתבטאת בצורה הטובה ביותר על ידי התפיסה הדיכוטומית של העולם המציבה את "עולם המאמינים" מול "עולם המלחמה". הראשון הוא דאר אל-אסלאם - "בית הכניעה" - אזור אשר כבר נכבש ובו השריעה שולטת. השני הוא דאר אל-חרב - "בית המלחמה" - אזורים שבהם שולטות דתות אחרות. הלחימה נגד בית המלחמה היא נצחית ונמשכת עד היום, ותימשך עד אשר כל העולם יהיה בית הכניעה. ההיסטוריון והפילוסוף המוכר בן המאות ה-14 וה-15 אבן ח'לדון מתאר בבירור חלוקה זו:
בקהילה של דתו, הג'יהאד הינו חובה דתית עקב משימתה האוניברסלית של הדת להמיר את העולם כולו אליה בדרך כזאת או אחרת. לקבוצות הדתיות האחרות אין משימה אוניברסלית, ואין מטרה צבאית דתית למעט לצורכי הגנה. אולם דתו של ח'לדון מבקשת שליטה על האומות האחרות.[1]
חשוב להוסיף כי "המאמינים" רואים את התפשטות הג'יהאד כמאמץ אלטרואיסטי שנועד להטיב הן עם המאמינים והן עם אלו שעדיין לא. כל צורות השלטון האחרות, בין אם דמוקרטיה, קומוניזם או כל שיטה אחרת, נתפסות בעיניהם כשעבוד וכחטא הנוגדים את חוקי האל. כך, התקייה - ההונאה והמרמה - נתפסת גם היא כמאמץ הירואי חיובי לפיו המטרה מקדשת את האמצעים, דהיינו, שריעה לכולם. לתפיסה הזאת בהחלט יש תקדים היסטורי, וכאשר יצא בתחילת דרכו הג'יהאד מחצי האי ערב אל תוך פרס, שאל המפקד הפרסי לפני שנכבש לפשר רצונם של הפולשים; התשובה שקיבל הייתה שאלוהים שלח אותם לשחרר את אלו המשועבדים לאדם ולהפכם למשרתי האל, להעשירם רוחנית ולשחררם לצדק של דתם.[2] שנים רבות מאוחר יותר, גם ב-2009 הצהיר משפטן סעודי באופן פומבי כי בתור חבר ב"דת האמתית", הוא רואה עצמו רשאי לפלוש לאחרים כדי לכפות עליהם את דרך החיים שנראית לו נכונה - שריעה - כלומר ג'יהאד, שמשמעותו לא כדי להמיר את דתם של אנשים, אלא כדי "לשחרר" אותם מהעבדות האפלה שלהם.[3]
כך, גם התקייה, בשירות ה"אלטרואיזם" הזה, היא כמובן בעלת כל האישורים הדתיים-משפטיים הנדרשים. כדוגמה, אפילו לפני מספר שנים סיפר איש דת כיצד הצליח לתחמן יהודי להמיר את דתו, והזהיר אותו כי אם יחליט לשנות את דעתו ולעזוב את דתו החדשה, בני הדת הזאת ירצחו אותו ככופר; איש הדת הזה, מחמוד אל-מסרי, קרא לזה "טריק נפלא".[4] בסופו של דבר, בעיניו, היה המעשה לטובתו של היהודי עצמו.
הסכם חודיבייה מ-628 הוא אולי הדוגמה הבולטת לטבעו הנצחי של הג'יהאד. הנביא חתם על הסכם אי לחימה עם שליטי מכה לתקופה של 10 שנים, ועל כן מציינים משפטני הדת שלו גם כן שעשר שנים הן התקופה המרבית של הסכם אי-לחימה שניתן לחתום עליו עם הכופרים. אולם הנביא בכל מקרה ביטל את ההסכם כבר אחרי שנתיים ב-630, ואין ספק שהמטרה האמתית של ההסכמים הללו היא לא יותר מלחכות למצב בו האויב יהיה כבר מספיק חלש וניתן יהיה לתקוף אותו.[5] מעצם טבעם, היחסים בין הג'יהאדיסטים לבני דתות אחרות הם לעולם אינם מצב של שלום.[6] כך, מסכימים משפטני הדת שאפילו הסכם הפסקת לחימה זמני ולא חד משמעי הוא אינו חוקי אם האויב לא מספיק חזק וקיימת האפשרות להילחם בו.
כל עוד ההסכמים בתוקף והאויב חזק, השריעה אמנם מחייבת לפעול לפיהם, אך למעט יוצא מן הכלל אחד: אם קיים חשש, אפילו ללא הוכחות חד משמעיות, כי האויב עומד לשבור את תנאי ההסכם, ישנו אישור להפר אותו ראשונים. קיימות גם אסכולות, כגון האסכולה החנפית, הטוענות כי מנהיגים בני דתם יכולים לבטל את ההסכמים אם יהיה בכך יתרון כלשהו. שוב, התפיסה היא כי הדבר הוא לטובתו של הכופר עצמו. אפילו בחדית' מצוין כי ניתן לפעול בניגוד לשבועה במידה וקיימת אפשרות טובה יותר.
חשוב להזכיר את המחויבות הדתית לקיום הג'יהאד שכן השליטים המסורתיים החזיקו בחובה לקיים מסע כזה לפחות פעם בשנה. התופעה בלטה במיוחד בקרב הסולטנים העותמאניים אשר בילו כמחצית מחייהם במסעות הללו, עד כדי כך שאפילו נאסר עליהם לבצע את העלייה לרגע ל-מכה שכן המחויבות הדתית שלהם לג'יהאד הייתה כה חשובה שהעותמאנים היו היחידים בתקופה זו שיכלו להוביל אותו.[7]
כך, התנאי לשלום או לפיוס הוא בדרך כלל יתרון לצד הג'יהאדיסטי. המלומד בן המאה ה-14 אחמד אבן אל-מסרי, אשר חיבר את הטקסט הסוני המשפטי "הסתמכותו של המטייל", כתב כי חייב להיות עניין ציבורי או תועלת בכל הסכם אי לחימה ולא רק שמירה על הסטטוס קוו הקיים וכן ציטט מספר הקודש: "אל תרפו את ידיכם מאויביכם ואל תקראו להם לשלום, באשר אתם חזקים מהם" (47, לז).
לאחר שקיבל ביקורת על כך שנתן למדינת ישראל יותר מדי בהסכם שחתם עמה, אמר יאסר ערפאת במסגד ביוהנסבורג כי הוא רואה בהסכם זה לא יותר מההסכם בין הנביא ל-קורייש ב-מכה.[8] במילים אחרות, כמו הנביא, גם הוא הבטיח לבטל את ההסכם ברגע שייווצר מצב טוב יותר מבחינתו, דהיינו ברגע ש"העם" שהוא מייצג יהפוך לחזק מספיק כדי לחדש את התוקפנות נגד ישראל. למעשה, הפכה "חודיבייה" למילת מפתח בקרב הקיצוניים, וחזית השחרור האסלאמית של מורו (MILF) בפיליפינים אף קראה כך לאחד ממחנות האימונים שלה.[9]
כאשר הם פונים לקהל המערבי, טוענים הקיצוניים כי פעולות הטרור נגד המערב הן לא יותר מתגובה לעשרות שנים של דיכוי מערבי וישראלי. אולם כאשר הם פונים לבני דתם, הם מדגישים את האיבה, לא כתגובה לפרובוקציה כזאת או אחרת, אלא כחובה דתית.
אוסאמה בן לאדן, למשל, הציג מספר תלונות כסיבות למלחמתו במערב, החל מהדיכוי של "הפלסטינים", דרך הניצול המערבי של נשים, ואפילו לכישלונה של ארה"ב לחתום על פרוטוקול קיוטו האקלימי תוך שהוא מנצל בציניות את האובססיה המערבית להתחממות הגלובלית. אכן, במערב הנאיבי יכולות טענות אלו להיתפס כהגיוניות בהחלט. הוא כלל לא ציין שמדובר במדינות כופרות אותן יש להכניע. הוא נהג להדגיש שהוא פועל מתוך תגובה צודקת. אולם כאשר פנה לבני דתו בארה"ב חשף את האמת ודחק בהם להתכחש לכופרים, לשנוא אותם ולהילחם בהם לנצח עד אשר ימירו את דתם. הוא ציטט מספר הקודש שלו: "נקיים אנחנו מכם ומאשר אתם עובדים מבלעדי אל; אנחנו בוגדים בכם; איבה ומריבה תהי בינינו, עד כי תאמינו באלהים האחד!" (60, ד). הקרב נגד הכופר יימשך עד אשר ימיר את דתו או יהפוך לד'ימי, או אם הוא באופן זמני חזק מדי ולא ניתן להילחם בו ואזי יש לחכות. אולם גם במהלך החולשה הזמנית הזאת יש לשמר את השנאה, והשנאה לכופר, כותב בן לאדן, היא בסיס דתו.
ארבע האסכולות הסוניות המרכזיות תומכות בתפיסה כזאת, ו"ההסברים" של בן לאדן למערב הנאיבי בדבר הסיבות לפעילות שלו היא תקייה טהורה. הוא מנהל לא רק לחימה פיזית, אלא גם מלחמה תועמלנית, דהיינו, מלחמה של מרמה והונאה. במידה והיה מצליח לשכנע את המערב כי העימות הוא למעשה אשמתו שלו, הוא היה רק זוכה לאהדה גדולה יותר לג'יהאד שלו. הוא ידע כי במידה האמריקאים היו מודעים לכך שבפועל רק הכניעה המלאה שלהם הייתה מובילה לשלום, מלחמת התעמולה שלו לא הייתה מחזיקה מעמד.
מה אם כך המשמעות של הדברים הללו? ברור שכל אדם דתי שבטוח שהאל שלו מאשר זאת והנביא, הדמות האידיאלית, נוהג כך, לא יחוש נקיפות מצפון ולא יביע חששות אתיים לגבי הצורך לשקר בצורה הבוטה ביותר.
אדם בשם עלי מוחמד היה אולי המאמן הצבאי הראשון של בן לאדן, וכן היה חבר באל-קאעדה. בראשית דרכו הוא היה חבר בג'יהאד האסלאמי המצרי ואף שירת במודיעין הצבאי המצרי. לאחר 1984 עבד תקופה מסוימת עבור הסי.אי.איי. בגרמניה. ועדיין, הוא הצליח לעבור לקליפורניה, להתקבל לצבא ארה"ב וכנראה המשיך לדווח לסוכנות הביון האמריקאית. בהמשך הוא אימן ג'יהאיסטים בארה"ב ואפגניסטן ועמד מאחורי מספר התקפות טרור באפריקה. אלו שהכירו אותו הצביעו על האדיקות הדתית האדירה שלו, אשר ללא ספק לא הגבילה אותו בשום אופן כאשר שיקר והונה אין-ספור פעמים.[10][11]
עדיין, מרבית המערביים מאמינים כי המוסר והאתיקה המזרח-תיכוניים דומים למסורת היהודית-נוצרית, במיוחד בכל הקשור לרפובליקה האסלאמית של איראן, שבה התקייה חזקה באפון מסורתי עוד יותר במסגרת השיעית, אך היא הופכת לנפוצה יותר ויותר במערב עצמו בעידן ההגירה ההמונית והרב-תרבותיות.[12]
במקום "מלחמה ושלום" יהיה נכון יותר לראות זאת כ"מלחמה והונאה".
