שורשי האפליה המתקנת והאפליה הגזעית.
שורשי האפליה המתקנת והאפליה הגזעית.
פרופ' סטיבן פארון היה מרצה באוניברסיטת ויטווטרסראנד ביוהנסבורג לפני שעזב את עבודתו בשנת 2001 בכדי לחקור את האפליה הגזעית בארה"ב שנקראת "אפליה מתקנת", וכן כל מדיניות אחרת שנולדה כתוצאה מהישגים לא שווים בין קבוצות שונות. הוא טוען כי אפליה מתקנת (להלן: א"מ) משחיתה כל מוסד בו היא נמצאת, האנשים שמשתמשים בה משקרים לגביה, וכי היא למעשה גורמת לפגיעה בכל סוגי האוכלוסייה ולא באמת מקדמת אסיאתיים הראויים לכך או שחורים מוכשרים אשר הישגיהם למעשה מקבלים ערך נמוך יותר היות ומקושרים עם ה-א"מ. כל זאת הוא סוקר בהרחבה בספרו "תרמית האפליה המתקנת",[1] ובזמן שהוא דן באריכות במספר נושאים חברתיים וכלכליים הקשורים בשליליותם לכך, נדון במסגרת זו במקורות ההיסטוריים בלבד של הא"מ.
פארון מתרכז בספרו יותר מהכל במערכה ההשכלה הגבוהה כאשר הוא בוחן את השיקולים הגזעים והלא אקדמיים האחרים בעת החלטות הקבלה למוסדות האוניברסיטאיים. לפני הופעתם של מבחני הקבלה, הייתה הקבלה למוסדות הלימוד הטובים ביותר עניין לא רשמי. אנשים בעלי מספיק ממון לשלם עבור שכר הלימוד ואשר השתייכו למעמד הנכון התקבלו ללא קושי רב מדי למוסדות ליגת הקיסוס ("אייבי ליג") - התאחדות האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר. בהרווארד וייל לא הייתה אפילו הגבלה על גודל הכיתות, ומוסדות בחרו בחופשיות את מי שחפצו בו.
ועדות המבחנים הופיעו לראשונה ב-1899 בכדי לאפשר למוסדות לבחון את הכישורים של המועמדים הפוטנציאליים. כך, החלו מוסדות ליגת הקיסוס לבחור מועמדים לפי היכולות האקדמיות שלהם. הדבר הוביל לכך שיהודים רבים בעלי אינטליגנציה גבוהה החלו להתקבל בהמוניהם. היהודים הללו נתפסו כחכמים אך גם כגסי רוח.
עד 1920 המשיכו מוסדות ליגת הקיסוס לקבל לשורותיהן סטודנטים על בסיס של קריטריונים אקדמיים בלבד. יחד עם זאת, ב-1919 היה אחוז היהודים במוסדות הלימוד היוקרתיים ביותר מאוד לא פרופורציונאלי יחסית למספרם באוכלוסייה. מנת המשכל הגבוהה של היהודים הובילה לכך שבאוניברסיטאות הרווארד ובראון הם הרכיבו 20% מכלל הסטודנטים, באוניברסיטת פנסילבניה 25%, ובאוניברסיטת קולומביה 40%. כל זאת בזמן שאחוז היהודים באוכלוסייה הכללית של ארה"ב היה 3.4% בלבד.
בתגובה החלו אוניברסיטאות ליגת הקיסוס בתוכניות מלגות בכדי למשוך סטודנטים לא יהודים, גם אם לא היו בעלי הכישורים האקדמיים ברמות הגבוהות ביותר. בנוסף למלגות, ביקשו המוסדות היוקרתיים ליישם את השתתפותם של המועמדים בתוכניות מוזיקה, אתלטיקה, דיונים, פרסומים, וגופים בניהול הסטודנטים. היו מוסדות שאף שמו לעצמם מטרה חדשה - לייצר ארגון סטודנטים אשר יהיה מייצג כנדרש של כל הקבוצות של האומה, מהמערב והדרום, וכן מבתי הספר הטובים בערים ובישובים הקטנים. מוסדות אחרים הדגישו את חשיבות "האופי" והאישיות" של המועמד, תכונות שהפכו ל-40% ממשקל החשיבות של אוניברסיטת סטנפורד בשנות ה-30.
אפילו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה כבר החלה אוניברסיטת קולומביה לטעון ש"התרומה הגאוגרפית" הינה חשובה והחלה לחפש סטודנטים מעבר לניו-יורק בה ישבו יהודים רבים. במהרה גם אוניברסיטאות אחרות החלו לבקש שכר לימוד גבוה יותר מסטודנטים ממדינות אמריקאיות אחרות, זאת במטרה למנוע בעקיפין את הגעתם של יהודים.
פרופ' פארון כותב שהמטרה של קידום ה"גיוון" הזה - כאלטרנטיבה לכישורים אקדמיים מחמירים בלבד - הייתה למעשה להגביל את מספר המתקבלים היהודיים. באוניברסיטת קולומביה הייתה ציפייה כי היהודים ירכיבו לא יותר מ-20% מהסטודנטים. בהרווארד היה זה 15%, בייל 10% ובסטנפורד 3% בלבד. יחד עם זאת, הבינו מנהיגי מוסדות הלימוד שהמגבלות הללו הינן מנוגדות להתנגדות הציבורית הכללית לאפליה בוטה. במכתב לנשיא האומה ב-1923 כתב נשיא הרווארד כי תכנית המכסות המקורית שלו הייתה "גסה", והשיטות שלה "לא חכמות". ב-1945, התוודה מנהל בייל כי "...הבעיה היהודית ממשיכה לקרוא למידת הזהירות והטקט". כך, הפתרון ל"בעיה" זו הייתה אפליה סמויה ובלתי ישירה תחת מסווה ה"גיוון" וחשיבות "האופי" האישי במקום מכסות גלויות.
ב-1919 החלה קולומביה להשתמש בטפסי קבלה בהם התבקשו המועמדים לציין את הפעילויות החוץ-לימודיות שלהם, ואשר ביקשו מאמרים ומכתבי המלצה. אחד מראשי המוסדות ציין כי בזמן שלא ניתן היה להבדיל בין המועמדים על סמך המוצא שלהם, באמצעות התואנה כי הם מחפשים מועמדים בעלי "גבריות" ו"מנהיגות" בנוסף ליכולות האינטלקטואליות, הצליחה קולומביה לשמור על גבול 17%-20% יהודים בלבד בשנים 1918-1945. שוב, לא הייתה כל כוונה של קביעת מכסה בוטה וגלויה של כמות היהודים, אלא רק בעקיפין ובאופן לא רשמי.
ב-1922 הכריזה הרווארד שתמשיך עם הקריטריונים הרגלים לקבלה, אך תגביל את מספר היהודים ל-15%. הנשיא, אשר ציפה תחילה לשבחים בעקבות ההחלטה, זכה במקומם זאת לזעם כה רב שהחל בעקבותיו במדיניות אפליה סודית בדומה למוסדות האחרים. טפסי הקבלה החלו לשאול בדבר שינויים שהמועמדים או אביהם ביצעו בשמות שלהם, הדגש הגאוגרפי הורחב, וב-1926 הוגבלה הקבלה ל-1000 מועמדים. הנשיא הסביר בהמשך שלא הייתה לו ברירה: "כל מוסד השכלה גבוהה אשר מקבל מספר בלתי מוגבל של יהודים יישאר בהקדם עם אף אחד אחר". גם ייל עשתה דבר דומה, הגבילה את גודל כיתות הלימוד, הדגישה "גבריות, יושרה, ניקיון, עידון מקומי וכו'", תכונות אשר נאמר כי היו חסרות ליהודים, וכן ניתנה עדיפות לילדים של בוגרים. לא הייתה קיימת מכסה ללא הגבלה. ב-1926 אף דווח כי מועמדי הרווארד נדרשים להוסיף למסמכי הקבלה גם תמונה, וכן עלו טענות שיש צורך גם בתמונה של האב.
פארון מציין כי בכך שהם אימצו את "הגיוון", המוסדות הללו "הצילו את עצמם מהצפה יהודית". כך, בשנות ה-30, נא מספר היהודים בהרווארד סביב ה-15% בלבד, עדיין פי 5 ממספרם באוכלוסייה, נתון אשר תאם את היעד המגביל של המוסד. במשך כ-40 שנים החל משנות ה-20 לא עלה מספר היהודים בייל על 12%, מעט יותר מיעד המוסד של 10%.
דיקן בית הספר לרפואה של ייל הסביר ב-1934 שמספר היהודים המתקבלים לא עלה על ה-10%, זאת חרף העובדה שאחוז המועמדים קרוב ל-60%. בבית הספר לרפואה של קורנל ירד אחוז הסטודנטים היהודים מ-40% ל-10%, ובקולומביה ירד מספר הסטודנטים היהודים לרפואה מ-50% ל-20%. בבית הספר למשפטים של קולומביה ירד מספר היהודים ל-11%, בזמן שחלה ירידה במספר היהודים בעשרות אחוזים גם בתחומי ההנדסה, רפואת שיניים, רוקחות, ווטרינריה. בכך חושף פארון את האמת מאחורי הטענה המפורסמת של שופט בית המשפט העליון לואיס פאוול לפיה לא ביקשו מוסדות ליגת הקיסוס ליישם מכסות ורק ביקשו לקדם גיוון אינטלקטואלי.
אלו היו האבות הקדמונים האינטלקטואליים של הא"מ הגזעית המודרנית - אפליה שהוצגה כביכול כמו הליך בחירה טבעי אשר היה בפועל מסך עשן לאפליה. היה זה רק אחרי השיגור הסובייטי של ספוטניק 1 ב-1957 שהופעל לחץ רציני על המוסדות לסיים את ההגבלות על יהודים בעלי מנת משכל גבוהה. כך, בשנות ה-60 האפליה המשמעותיות נגד היהודים כבר לא הייתה למעשה קיימת, אולם רבים עדיין לא היו בטוחים בדבר רמת השתלבותם.
מקורות הא"מ אותה אנחנו רואים כיום נמצאים בצו המנהלי של הנשיא ג'ון קנדי מס' 10925 ממרץ 1961 בו חויבה הממשלה לבצע "פעולה חיובית" (אפליה מתקנת) בכדי לוודא שהאנשים התקבלו לעבודה ללא קשר לגזע, אמונה, השתייכות אתנית או מוצא לאומי. באופן מידי כמעט, ייצר הצו הזה בדיוק את ההפך. כל מחלקה ביקשה להציג לבית הלבן שהינה עומד בציווי, אך במקום לקבל אנשים ללא קשר לגזעם, בכוונה החלה לגייס שחורים בלבד בכדי לייצר את הרושם הנדרש. תוך שנתיים, חרף הכוונה לגייס עובדים באופן ניטרלי, קפץ בשירות הציבורי מספרם של עובדים מהגזע השחור בלבד ב-88%, כמובן שבאופן לא פרופורציונאלי למספרם באוכלוסייה. במילים אחרות, כבר מתחילת הדרך היה "שוויון הזדמנויות" לא יותר משקר והעמדת פנים. מראשיתו, המשמעות שלו הייתה בעצם לא יותר מאפליה נגד הקווקאזואידים.
כך, מאז ימיו של קנדי, הייתה ההנחה הרשמית והבסיסית שהגזעים השונים שווים בכל תחום, וכי ה"גזענות" בלבד מסבירה את ייצוגם הנמוך של השחורים וההיספנים. מסיבה זו הועברו ב-1977 עבור המיעוטים לא פחות מ-10% מתוך 4 מיליארד הדולר שניתנו לשירות הציבורי. גם אם לא הצליחו למצוא "אפליה" ברורה, לא היה ספק כי זו בוודאות קיימת במקום כלשהו.
גם האוניברסיטאות אימצו בהתלהבות את האפליה הזאת. בין שנות ה-60 לשנות ה-80, בזמן שלא רבים שמו לב לכך, הן ביצעו כל הפליה שרק ביקשו. הן הורידו בצורה דרסטית את הסטנדרטים עבור המיעוטים בלבד, ושמרו עבורם מקומות באוניברסיטאות, מלגות ותכניות לימוד שלמות. כל מי שהשתייך לקבוצת מיעוט, בין אם היה צאצא של עבדים או שרק לפני רגע הגיע ממקסיקו, היה זכאי לא"מ.
ההנהלות של מוסדות הלימוד ידעו שתהיה ביקורת רבה במידה והציבור יהיה מודע למה שהן עושות, ועל כן הסתירו את תנאי הקבלה של המיעוטים ושמרו אותם בסוד אפילו מהפקולטות שלהן. הטענה הרשמית הייתה כי לא הייתה הורדת סטנדרטים עבור המיעוטים או שיש התחשבות כלשהי במוצא הגזעי או האתני של המועמד. כאשר התרחשה הדלפה מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון והאמת אודות ההבדלים האדירים על בסיס גזעי בתנאי הקבלה יצאה אל האור, הכריח בית הספר את העובדים לחתום על הצהרה בה הם התחייבו לשתוק בעניין.
אוניברסיטת מישיגן הצהירה בפומבי כי לא הורידה את הסטנדרטים עבור השחורים, וציינה כי במידה והללו לא מצליחים בלימודים יהיה הדבר באשמת "הגזענות הממוסדת" בלבד. הדבר אפשר להנהלה להעניק הטבות רק למיעוטים אפילו כאשר הם כבר לא היו בקמפוס. בהמשך, כאשר בחנו בודקי חופש המידע את הנתונים במישיגן, הם גילו שהשחורים מתקבלים עם עד 250 נקודות פחות במבחן הפסיכומטרי מאשר האמריקאים.
עדיין, היה זה רק בשנות ה-90 שהחלו נפגעי האפליה להתרומם. המשפט "הופווד נגד טקסס" ב-1996 היה הניסיון המוצלח הראשון להתמודד חוקית עם הא"מ של מוסדות ההשכלה הגבוהה, והאפליה של האוניברסיטאות נאסרה בטקסס, לואיזיאנה ומיסיסיפי. גם בקליפורניה באותה השנה הצליחו אנשי הגזע הנפגע לבטל את ההעדפה הגזעית בה תמכה המדינה. מספר אנשים במשרד המשפטים אפילו ציטטו את מה שחוקי זכויות האזרח באמת אומרים והחלו לתבוע כמה מעברייני הא"מ הבוטים ביותר.
אולם ראשי האוניברסיטאות מצאו דרכים חדשות להמשיך לקיים את האפליה הגזעית, ולמעשה היו כבר יותר ציניים בעניין מאשר בעבר. יו"ר אוניברסיטת ברקלי אמר שגם אם האפליה תהפוך ללא חוקית, "אנחנו יכולים להמציא כמה טריקים."
בהתחלה חשבו אנשי תעשיית האפליה כי יוכלו להחליף את הגזע בעוני - כלומר לטעון שהא"מ היא למען ילדים עניים - ובכך להכניס בעצם את כל המיעוטים שרק ירצו בתואנה כי הינם במעמד כלכלי חמור. אולם לצערם אין זה הצליח משום שהדבר כלל גם ילדים קווקאזואדים ואסיאתיים עניים רבים, והמיעוטים שכן נהנו עד כה מהאפליה לא בהכרח היו מהמעמדות העניים ביותר; למעשה, השחורים שביקשו להתקבל ללימודים באו לרוב ממשפחות יציבות עם הכנסה והורים בעלי מקצועות. כך, הא"מ לא באמת עזרה לצמצם את פערי ההכנסה, וקציני הקבלה החלו אף להדריך את מועמדי המיעוטים כיצד בכל זאת יוכלו להציג סוג של "מצוקה" בכדי לזכות בא"מ שלא באמת מגיעה להם.
טכסיס נוסף היה להקנות את אותו המשקל למבחן אחד בלבד כמו לכל המבחן הפסיכומטרי. המהגרים עושים את המבחן בשפה בה הם מדברים בבית וזוכים בציונים גבוהים בהרבה מאשר בתחומים האחרים שלהם. באחד המקרים בקליפורניה, הציון הממוצע של כיתה היספנית בעיקר היה מעל ל-700 מתוך 800 בספרדית, כאשר הממוצע שלהם בתחום המילולי והמתימטיקה היה סביב ה-400 בלבד. המשקל של ציון הספרדית בלבד זוכה לאותו המשקל כמו המילולי והמתימטיקה יחדיו. בעזרת טריק כזה, ההיספנים שהתקבלו לאוניברסיטת קליפורניה ב-2001 היו בעלי ממוצא של 40 נקודות פחות מאשר אמריקאים אשר כלל לא התקבלו. האוניברסיטה טענה כי לא מדובר באפליה.
לאחר שהאפליה הגזעית נאסרה בטקסס ופלורידה, קבע המחוקק שיתקבלו רק 10% המצליחים ביותר בכיתות הלימוד בתיכונים. אולם פארון מציין כי מדד זה הוא אחד הפחות אמינים והפחות מוכרים עבור ההישגים האקדמאיים, ועל כן האוניברסיטאות קפצו על מציאה זו שכן יכלו למצוא בעזרתה דרכים להכניס מיעוטים לא מתאימים ללימודים ולטעון כי אין כאן אפליה.
הייתה דחיפה מאוד גדולה להתפטר מכל הסטנדרטים האובייקטיביים משום שהללו הדגישו את ההבדלים בין הקבוצות. מאות מוסדות השכלה הפסיקו לדרוש מבחני פסיכומטרי או את מבחן ACT. מערכות בתי ספר של מדינות שלמות ביטלו את המבחנים הסטנדרטיים. באופן זה ניתן לטעון כי אין כאן אפליה, להשתמש בסטנדרטים לא ברורים ולמעשה לקבל את כל מי שרק רוצים. ערכם של מבחני הקבלה ירד, וגם הפסיכומטרי החל להיתפס בשלילה כמבחן אינטליגנציה כך שהיה צריך לשנות את שמו בכדי לייצר רושם חוסר משמעות. למעשה, אופי המבחנים שונה לאורך השנים ובוצעו "התאמות", וחישובי הציונים עוצבו מחדש בכד להסתיר את ההבדלים בין קבוצות הנבחנים השונות.
גם במקרה של בתי הספר למשפטים נראה כי קבוצות מסוימות מתקבלות באחוזים גבוהים יותר מאשר במידה והיו מתקבלות על בסיס הציונים או מבחני הקבלה בלבד: 4.8% במקרה של שחורים, בזמן ש-20% מהקווקאזואידים שהיו אחרת מתקבלים, נשארים בחוץ פי 3 מהאוכלוסיות האחרות. הטענה היא כי נהני האפליה מחזיקים בתכונות לא-אקדמיות אותן מחפשים בתי הספר למשפטים במועמדים שלהם, אולם מסיבה לא מוסברת לרוב אלו רק המיעוטים שמחזיקים בתכונות לא ברורות אלו. ב-1990, פי 17.5% שחורים התקבלו ללא קשר ליכולות האקדמיות שלהם, ורבים מהם אכן נשרו או נכשלו במבחנים. גם בבתי הספר לרפואה הציונים של מיעוטים שהתקבלו היו נמוכים יותר מאשר של האמריקאים אשר נותרו בחוץ, והם לא הצליחו לצמצם פערים על בסיס ההישגים. כאשר גורמים רשמיים מאימים על מוסדות לימודי הרפואה כי התקציבים יקוצצו במידה והציונים של המיעוטים לא יעלו, התוצאה היא שהללו מקבלים ציונים גבוהים יותר באופן מלאכותי ללא קשר ליכולות או ההישגים שלהם בפועל. בניסוי שבוצע ב-1998, נכתבו שתי עבודות זהות המלאות בשגיאות, אך באחת נרמז כי מדובר בסטודנט שחור; העבודה של "השחור" קיבלה ציון של 3.5 מתוך 4, בזמן שהעבודה השנייה קיבלה 2.7.
המצב זהה גם במקרה של מלגות, ומיעוטים עשירים נוהגים לזכות בהן יותר מאשר אמריקאים עניים יותר, אשר נאלצים גם הרבה יותר לעבוד במקביל ללימודיהם. התוצאה היא שמוסדות הלימוד נלחמים על הסטודנטים המיעוטים בעזרת מלגות גבוהות יותר במקום היוקרה האקדמית שלהם.
כיום, שום קבוצת מיעוט בבתי הספר כבר לא יכולה לטעון להפליה גזעית נגדה, ועל כן נתפסת תעשייה הא"מ בקמפוסים כצורך ב"גיוון". במילים אחרות, השתייכות לגזע או קבוצה אתנית כזאת או אחרת משפיעה יותר מציוני הפסיכומטרי, ואלו שמשתייכים לגזע הלא נכון הם בעלי סיכוי קטן להתקבל רק עקב המוצא שלהם. ובכל זאת ממשיכה הטענה להיות כי מדובר בתפיסה "אנטי-גזענית". במקביל, אין מוסדות ההשכלה הגבוהה, לעומת התקופות הקדומות יותר, מחפשות גיוון בנקודות מבט, מסתגרות בתפיסות הליברליות בלבד ומשתיקות כל קונספט אחר. בנוסף, חרף התפיסה הרב תרבותית, מקבלים המיעוטים מועדונים, מעונות, אוריינטציות ואפילו טקסי קבלת תעודה המיועדים רק להם וללא השתתפותם של אמריקאים. פארון מציג מקרה מ-1996 בו התקבלו יותר סטודנטים ממה שתוכנן והאוניברסיטה נאלצה להעביר 9 סטודנטים אמריקאים למעונות של השחורים, אך השחורים כה התקוממו שהסטודנטים הללו הועברו למרתף.
כאמור, מגיעים עיקר הנתונים של פארון מעולם ההשכלה הגבוהה, אולם ישנן עדויות רבות לאפליה הגזעית גם במקומות אחרים. בשנות ה-60 ביטלה מחלקת המדינה של ארה"ב את מבחן כישורי השפה שלה בגלל שהשחורים לא הצליחו לעבור אותו, מה שהוביל למצב בו ארה"ב היא מדינה עם יחידה דיפלומטית המתעלמת מיכולות דיבור בשפות זרות. תנאי קבלה ירודים והורדת הסטנדרטים במחלקות המשטרה הובילו לירידה באיכותם של הקצינים, מה שגרם באופן בלתי נמנע לעלייה ברמות הפשיעה.
אחת הסכנות הנוספות בהורדת הסטנדרטים היא הצטרפותם של אנשים פחות איכותיים גם לא מקרב המיעוטים. הביטול של כל התנגדות לא"מ במשטרה הוביל לכך שלמחלקות שלמות אין דרך אובייקטיבית לבחון מועמדים. א"מ על בסיס מיני, ומחקרים עליהם מצביע פארון אשר הוסתרו מהציבור, הראו ששוטרות מגדילות עד 19% את הסיכוי לתקיפת שוטרים, וכן בעלות סיכוי רב יותר לירות מאשר הגברים.
ארגונים רבים אחרים סובלים גם הם מהירידה בסטנדרטים. מספר לשכות עורכי דין העלו דאגה אודות האיכות הנמוכה של האנשים אשר עוברים את מבחני הקבלה שלהן. הניסיונות להעלות את רמת המבחנים כשלו משום שיותר מדי מיעוטים ייכשלו בהם.
מחוסר ברירה, הקימו מספר מדינות מבחני כשירות למורים, אולם רמתם היא כבר כל כך בשפל על מנת שאחוז קטן של מיעוטים יכלו לעבור אותם, שאין להם כמעט שום משמעות. בשנות ה-80 הואשמה מדינת אלבמה שכל כך הרבה מורים שחורים לא עוברים את המבחנים שאין ספק שהמבחנים הללו מוטים נגדם; המדינה הבטיחה לייצר מבחן בו אחוז הנכשלים השחורים לא יעלה על 5% יותר מהאמריקאים, אולם היא לא הצליחה לייצר כזה ופשוט כלל הפסיקה את המבחנים.
עדיין, ספרו של פרופ' פארון מוגבל בנושאים אותם הוא מעלה והוא לא שואל מספר שאלות חשובות אותן יש להעלות בכל דיון אודות הא"מ: מדוע בכלל קיימת תעשיית האפליה? מדוע מסכימים הנפגעים להפלות נגד עצמם? מה ההבדל במטרות בין האפליה המוקדמת נגד היהודים לאפליה המודרנית נגד האמריקאים? מה הוא הרציונל של פקידי הקבלה היודעים שמבצעים אפליה בוטה? מדוע משקרים מבצעי האפליה לגבי מעשיהם? האם הם מפחדים שלא יוכלו לעשות זאת יותר במידה והאמת תהיה גלויה? האם הם חושבים שיודעים טוב יותר עבור אחרים מה טוב להם, או שמרגישים בכך סוג של עליונות מוסרית? האם הם מאמינים שקבוצות מסוימות אוטומטית מסכנות ונפגעות רק עקב המוצא שלהן בזמן שאחרות אוטומטית מפלות ומרושעות?
[1] Steven Farron, The Affirmative Action Hoax: Diversity, the Importance of Character and Other Lies, New Century Books, 2010.
