מי המציא את הגזענות והגזע?

מי המציא את הגזענות והגזע?

בספרה רב המכר "ג'ים קרו החדש" כותבת המחברת כי "מושג הגזע הינו התפתחות יחסית חדשה. רק במהלך מאות השנים האחרונות סווגו אנשי העולם לפי קווי הגזע בעיקר בשל האימפריאליזם האירופי".[1]

במאמר של מגזין הטיים מ-2020 שכותרתו "ההתמודדות עם ההיסטוריה של הגזענות באמריקה דורשת התמודדות עם מקורות ה'גזע' כקונספט" נכתב: הגזע "צמח מתוך תפיסה אירופאית משוכללת וכביכול 'מדעית' של מינים אנושיים שהחלה בתקופת הנאורות." לאחר מכן, "האירופאים ו'צאצאיהם' הקולוניאליים בארצות הברית תכננו את דה-ההומניזציה השלמה והמתמשכת ביותר של עם בכל ההיסטוריה."[2]

בוושינגטון פוסט פורסם המאמר "כיצד יצרו האוליגרכים האמריקאים את מושג הגזע בכדי לפלג ולכבוש את העניים". הפעם לא היו אלו מדענים אירופאים. במאמר נכתב: "עדיין משתמשים בגזענות כדי לשמור על שחורים ולבנים עניים וממעמד הפועלים בכדי שילחמו על פירורים, בעוד שאחוז אחד בעליון לוקח את כל העוגה".[3] הרושם הוא כי אלמלא הגזענות הייתה לנו דיקטטורה של הפרולטריון.

כך, קיימת תפיסה נפוצה בקרב חוגים מסוימים שרעיון הגזע הוא המצאה מודרנית של האירופאים והמערביים, שאין לו קשר לביולוגיה, ושהינו לא יותר מהבנייה חברתית.

בספרו "המצאת הגזענות בעולם העתיק" מ-2004, מתאר פרופ' בנימין איזק מאוניברסיטת תל-אביב וחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים את התקופה שקדמה בהרבה ל"אוליגרכים אמריקאים".[4] בעמוד 148 של הספר הוא כותב:

"...ישנה מסורת ארוכת שנים בספרות היוונית והלטינית של אידיאליזציה של מושגי המוצא הבלתי מעורבב, השושלת הטהורה והאוטוכטוניה." [הכוונה ב-Autochthony היא היותם של האנשים מקוריים למקום, כלומר ילידים.] "הדבר טומן בחובו הצהרות מפורשות כי נישואי תערובת בין עמים מייצרים צאצאים באיכות נחותה - פיזית, נפשית ומוסרית - בעוד שנישואים עקביים בין גברים ונשים השייכים לאותם עמים יביאו לאנשים עליונים". "איכותו של עם שלם נקבעת לפי שושלת ומוצא בלבד, והיא תהיה יציבה אם תהיה מוגנת מפני זיהום חיצוני". "אוטוכטוניה - הילידות - מניחה מערכת יחסים פיזית בין אדם לארץ, מה שמעצם הגדרתה הופכת מהגר או צאצא של מהגרים לישות נחותה."

לא מדובר כאן בתפיסה של הנאציונל-סוציאליסטים מהמאה ה-20, אלא על החשיבה והתפיסה היוונית-רומית. פרופ' איזק מציין כי גם אריסטו האמין כי קיים הבדל אדיר בין היוונים לאויבים שלהם במזרח וכי יש לכבוש אותם ולהתייחס אליהם "כמו לצמחים ובעלי חיים".

"ספר השערים" צויר במצרים העתיקה בתקופת הממלכה החדשה, בין המאות ה-16 וה-11 לפנה"ס. הוא מתייחס "לשערים" דרכם עוברת הנשמה לאחר המוות. האיורים של הספר מראים בבירור את "ארבעת הגזעים" אותם זיהו המצרים העתיקים כבר לפני 3500 שנים: לובי, נובי שחור, אסיאתי-שמי, ומצרי (אילוסטרציות 1 ו-2).

המצרים העתיקים שיעבדו את השחורים. אחד מאיורי התקופה מציג באופן חד משמעי נובי שחור עם חבלים סביב צווארו (אילוסטרציה 3). נובי אחר מתואר בבירור באיור מ-1300 לפנה"ס אשר נמצא כיום במוזיאון בניו יורק (אילוסטרציה 4). בציור אחר ניתן לראות פרעה אשר תוקף שחורים השונים ממנו בהרבה, ואפילו הכלבים שלו תוקפים אותם (אילוסטרציה 5).

גם הערבים היו מאז ומעולם בעלי תודעה גזעית. זאת ניתן לראות בבירור בספרו של ברנרד לואיס "גזע ועבדות במזרח התיכון"[5]. במאה ה-9, כתב המלומד אל-ג'אחז מ-בצרה ספר אודות בעלי החיים. אך הוא גם כתב אודות השחורים האפריקאים אותם כינה "ז'אנג'" על שם קבוצת העבדים השחורים הגדולה ביותר בעולם האסלאמי. עליהם כתב: "אנו יודעים שהזאנג' הם הפחות אינטליגנטים והפחות נבונים מכל האנושות ופחות מסוגלים להבין את ההשלכות של מעשיהם."

מלומד אחר, ההיסטוריון אל-מסעודי בן המאה ה-10, מכונה "ההרודוטוס של הערבים". הוא כתב כי הז'אנג' "הם אנשים בצבע שחור, עם אפים שטוחים, שיער מסולסל, ומעט הבנה או אינטליגנציה."

הערבים לא אהבו גם אירופאים בהירים. אבו פריס אל-חמדני מבגדד בן המאה ה-10 מופיע עד היום על בולים סוריים (אילוסטרציה 6). הוא רטן לגבי מה שהוא קרא לו "התינוקות שירדו מבטן הסלאבים", אשר היו "מולבנים וצבעוניים". אבל האפריקאים היו מבחינתו גרועים אף יותר: הם נשארים זמן "מוגזם ברחם עד אשר נשרפים, כך שהילד יוצא משהו בין שחור, עכור, מריח, מסריח ושיער קמטים, עם איברים לא אחידים, נפש לקויה ותשוקות מושחתות".

אבן בוטלן חי בבגדד במאה ה-11 וכתב אודות נשות הז'אנג': “הריקוד והקצב הם אינסטינקטיביים ומושרשים בהן ... אבל אין תענוגות שניתן לקבל מהן עקב ריח בתי השחי שלהן וגסות גופן."

החיבור המפורסם "אלף לילה ולילה" מלא בדמויות שחורות, המוצגות בדרך כלל כטיפשות ובעלות דחף מיני מוגזם. בנוסף, יש בו גם הערות פוגעניות כלפי האירופאים.

אבן ח'לדון חי במאה ה-14 ונחשב לאחד הפילוסופים המזרח תיכוניים הגדולים ביותר של ימי הביניים. הוא כתב: "מדינות הכושים כפופות לעבדות, זאת משום שלכושים יש מעט מהות אנושית והם בעלי תכונות הדומות למדי לאלה של חיות טיפשות."

ציור ערבי משנת 1237 מציג שוק עבדים בעיר זביד בתימן, בו נראה בבירור כי הרוכשים ערבים והעבדים שם שחורים (אילוסטרציה 7).

המוסלמים תפסו לעבדות גם אירופאים רבים, אולם הבדילו בינם לבין השחורים. בזמן שהאירופאים נקראו "ממלוכים" - "בבעלות" - רק השחורים בלבד נקראו "עבד", מילה שהפכה בערבית עד היום לבעלת משמעות כפולה הן של עבד והן של אדם שחור. גם השם הפרטי "עבדאללה" משמעותו הוא למעשה העבד של האל שלהם. העבד האירופאי, הממלוכ, יכול היה להתפתח במסגרת צבאית ולהתקדם ולהפוך לגנרל או מושל פרובינציאלי, מה שהיה בשום אופן בלתי אפשרי עבור העבד השחור.

יותר מהכל אהבו המשעבדים מהמזרח התיכון שפחות מין אירופאיות. אדוארד ליין, הבלשן האנגלי שהתמחה בשפה הערבית, חי במצרים בין 1833 ל-1835 וכתב את הספר "מנהגיהם ואורחות חייהם של המצרים המודרניים".[6] הוא כתב כי ערכה של שפחה אירופאית הוא פי 20 משפחה שחורה. ללא ספק, מחיר גבוה מדי עבור ההבניה החברתית ש"הומצאה" בידי האירופאים המודרניים.

המציאות ההיסטורית היא שבני האדם גילו את הגזע בכל מקום שהגיעו אליו. סוחרים ערביים הביאו עבדים שחורים לסין במהלך תקופת שושלת טאנג בין השנים 690-907 (אילוסטרציה 11). העבדים הללו נתפסו כטיפשים חסרי כל תקנה. אחד הסינים כתב אודות העבדים השחורים הללו: "לאחר שמחזיקים בהם זמן רב הם מתחילים להבין את שפת בני האדם, למרות שהם עצמם אינם יכולים לדבר אותה."

היפנים סגרו את המדינה שלהם מהעולם לתקופה של 200 שנים עד 1853. לאחר הגעתם של האירופאים הם נדהמו ממראה המערביים אשר הגיעו לחופים שלהם, ואיור יפני מ-1861 מציג את המקומיים לוטשים עיניים באנשים "המוזרים" האלו (אילוסטרציה 8 ), אשר ללא ספק נראו אקזוטיים כמו בעלי חיים (אילוסטרציות 9 ו-10). הציור מציג טווי פנים שונים לחלוטין בין שני הגזעים. היפנים אף פיתחו מספר כינויי גנאי עבור המערביים: "ברברים בעלי אף ארוך", "ברברים בעלי עיניים כחולות", וכן "מסריחים מחמאה" משום שהאמינו שהדיאטה המוזרה שלהם גרמה להם לריח רע. ציורים כאלו הפכו לפופולריים בתקופה זו משום שמרבית היפנים מעולם לא התקרבו בפועל למערביים בכדי לראותם מקרוב, או אף להריח אותם.

כל הדוגמאות שצוינו לעיל הן רק קצה הקרחון וללא ספק ניתן להציג עוד אין ספור נוספות. עבדים נתפסו והובאו למזרח התיכון מאז ימיו המוקדמים של הג'יהאד של הדת החדשה. המשעבדים המזרח תיכוניים סחרו בשחורים מעל לאלף שנים וכן תפסו אין ספור עבדים מארצות הסלאבים כבר בתחילת המאה ה-9. בין השנים 1530 ל-1780 תפסו שודדי ים ערבים ובֶּרְבֵּרִים לפחות מיליון אירופאים לעבדות באזור הים התיכון,[7] ואף הגיעו בפשיטות שלהם עד אנגליה ואיסלנד. מספר העבדים בצפון אפריקה והמזרח התיכון היה כה רב שהאדונים העבידו אותם למוות ופשוט מיד רכשו חדשים במחיר נמוך. עבדי ספינות אירופאים נקשרו בשלשלאות למשוטים של המשעבדים המזרח תיכוניים ומעולם לא יכלו לעזוב את העמדות שלהם ונזרקו למים עם הסימן הראשון לחולשה כלשהי.

ואז הגיעו המערביים, המציאו את הרעיון השגוי שהגזעים בכלל קיימים, וכפי שכאמור נכתב במאמר של מגזין הטיים: "תכננו את הדה-הומניזציה השלמה והמתמשכת ביותר של עם בכל ההיסטוריה."

[1] https://www.litcharts.com/lit/the-new-jim-crow/quotes [2] https://time.com/5865530/history-race-concept/ [3] https://www.washingtonpost.com/local/how-wealthy-americans-divided-and-conquered-the-poor-to-create-the-concept-of-race/2016/04/19/2cab6e38-0643-11e6-b283-e79d81c63c1b_story.html [4] Benjamin Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity, Princeton University Press, 2004. [5] Bernard Lewis, Race and Slavery in the Middle East: An Historical Enquiry, Oxford University Press, 1992. [6] https://www.google.com/books/edition/An_Account_of_the_Manners_and_Customs_of/eVkPAQAAMAAJ?hl=en&gbpv=1&printsec=frontcover [7] Robert C. Davis, Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast, and Italy, 1500–1800, Palgrave Macmillan, 2003.